אבו אל-בנאת

אני רואה אותו כל יום עם זריחת השמש. פניו חיוורות, קומתו שחוחה כאילו נשא את כל דאגות העולם על כתפיו. עובר ממקום עבודה אחד למשנהו עם הקבלנים, המשלמים לו שכר זעום, שבקושי די בו לספק את האוכל של משפחתו עד סוף החודש. זהו אבו אל-בנאת, כך מכנות אותו הנשים בשכונה, אבו אל-בנאת בא, אבו אל-בנאת הלך, שאלוהים ייתן לו בן, הבנות תעזובנה, הוצאותיהם גבוהות, הן לא עושות כלום… אבל הבעיה לא מסתכמת בלזות שפתיים של שכנות פטפטניות.

גם אשתו מתנקמת בבנות ומקללת את הרגע שילדה אותן. היא צועקת עליהן כל הזמן, עם או בלי סיבה. הן צריכות לציית לפקודותיה מפחד ממילים שתאמרנה ותפגע בצניעותן. הצניעות וכבוד המשפחה מאחר והן, כמה חבל, בחורות.

"אסור לרכב על אופניים, אסור לשחות, כבר הגעתן לגיל ההתבגרות, אסור לצאת מהבית ולהתערב בחברה, במיוחד לא עם זכרים, אבוי לכן אם תשחקו בחוץ עד שקיעת החמה, אסור באיסור חמור להרים את הקול בשום מקרה, שהרי קול באשה ערווה. כאשר אני יוצאת מהבית אסור לפתוח את הדלת לאף אדם, אתן צריכות לנקות את הבית, לטפל באחיותיכן הקטנות" וחוזר חלילה.
הבנות גדלות בתחום הצר שתחמו להן ההורים, השכנים, הכפר וחברה מדכאת עם מסורות עבשות. הן נחשבות לצלע חסרה שאי אפשר להשוותן לגברים, האב, האח והבעל שולטים ביד רמה. הבנות גדלו, ובקושי מעזות לענות על ברכת בוקר טוב או ערב טוב לבני משפחתן, מנועות מכל מגע עם העולם החיצון. ועם כל זאת, אמן נחושה להביא עוד בן לאוויר העולם. "שיהיו 10, אם ירצה השם אביא ילד".
ואם תלד בן, האם החינוך שלו יהיה עדיף? האם הילד יפתור את בעיית העוני המחפיר שהיא ובנותיה סובלות ממנו? האם לא היה עדיף שהאם הזאת, שעדין חיה בתקופה שהיו רוצחים תינוקות ממין נקבה, תחזק את הביטחון העצמי של הבנות שלה? שתתן להן הזדמנות להוכיח את יכולותיהן? לרוע המזל, אנו חיים בחברה גברית, שהולכת אחורה בגלל מסורות שאבד עליהן הכלח. האם הזאת אינה יודעת שנשים לוחמות בנפשן יצרו שינוי, הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר לא בגלל היותן נשים, אלא בזכות היותן בני אדם שזכותן לחיות בחירות, בדיוק כמו הגבר. לא כן?