אבו מאזן, הפרטנר האולטימטיבי או קברן השלום?

כ- 15.000 איש נאספו בכיכר רבין לציין 50 שנה לכיבוש, ולקרוא לפתרון מדיני על בסיס שתי מדינות. אחד אחר השני עלו על הבמה מנהיגי מחנה השלום, מבוז'י הרצוג ועד איימן עודה, כאשר קולו של אבו מאזן מהדהד באזניהם: "אין קול חזק מקולו של שלום צודק וכולל, כשם שאין קול חזק מזכותם של העמים להגדרה עצמית ולחירות מעול הכיבוש. הגיע הזמן לחיות, אתם ואנחנו, בשלום, בהרמוניה, בביטחון וביציבות. הדרך היחידה לסיים את הסכסוך ואת המאבק נגד הטרור באזור ובעולם כולו היא בפתרון של שתי מדינות על בסיס גבולות יוני 1967, פלסטין לצד ישראל." מילים חזקות שנועדו לחזק מחנה שאיבד את האמון בעצמו, ואשר ממשיך לדבוק בסיסמת שתי המדינות, שאבד עליה הכלח ואין כל דרך לממשה.

למראית עין אבו מאזן הוא הפרטנר האולטימטיבי של מחנה השלום, במציאות הוא הקברן שלו. הוא נהנה מחיזורי שוחרי השלום, אבל ספקן לגבי אפשרות של מהפך פוליטי שישים קץ לשלטון הימין. ומאחר והמהפך הפוליטי לא נראה באופק, הסיסמא "שתי מדינות" משמשת עבורו תירוץ להמשך קיומה של הרשות הפלסטינית, שהפכה עם הזמן מפתרון זמני למציאות של קבע. עיקר מרצו של אבו מאזן אינו מופנה לסיום הכיבוש אלא לחיסול חמאס. בעוד התיאום הבטחוני הפך לאבן יסוד ביחסים שבין הרשות הפלסטינית לבין ישראל, המאבק בחמאס הפך לעיקר והוא אינו בוחל באמצעים: מניעת חשמל, תרופות, משכורות וכל אמצעי לחץ אחר אשר יוריד את חמאס על ברכיו ויחזיר את עזה לידיה של תנועת הפת"ח.

סיסמת שתי המדינות משרתת היטב גם את נתניהו, ופוטרת אותו מהכרעה בין ספוח הגדה המערבית לבין נסיגה. מובן מאליו שהיא נוחה למחנה השלום, אשר בחר לשכנע את הציבור היהודי בדחיפות הקמתה של המדינה הפלסטינית על ידי טיפוח פחדיו מפני הערבים, ולשם כך תלה שלטי חוצות המראים המון פלסטיני מתלהם עם הכיתוב " غدا سنكون الاغلبية" (מחר נהיה הרוב). אבו מאזן אוחז בחבל בשני קצותיו: הוא ממשיך את מאבקו המדומה נגד נתניהו, ומאפשר לשמאל הציוני לטפח תקוות שווא שיוכל להתפטר מהפלסטינים, כדי לשמור על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה ברוח מגילת העצמאות.

נתניהו יודע היטב שמצבו של אבו מאזן אינו מזהיר. ככל שנתניהו מסרב לשאת ולתת עמו בעילות שונות ומשונות, כך הוא שוחק את שארית האמון שהפלסטינים רוחשים לנשיאם. נראה כי כיכר רבין היא הכיכר היחידה בה יכול אבו מאזן לנאום, לאחר שנזרק בבושת פנים מככרות עזה, וכאשר מכיכרות הגדה המערבית הוא רק שומע קללות וגידופים. רק לאחרונה קיללו אותו אימהות האסירים שובתי הרעב שטענו שהוא פעל להכשיל את מאבקם. מפלגת העבודה, "יש עתיד" ו"כולנו", אותו הגוש שאמור לחסום את נתניהו בבחירות הבאות, גם הוא אינו מאמין שאפשר להגיע לפתרון, וכמו נתניהו הוא משתמש בסיסמת שתי המדינות כדי להגיע בסופו של דבר להסדר ביניים חדש ל- 50 השנים הבאות. אמנם נותר עניין פעוט שאיש לא נתן עליו את דעתו, איך משכנעים את הפלסטינים להסכים להסדר ביניים נוסף, כאשר שלושת סוגיות הליבה – מעמדה של ירושלים, ההתנחלויות והפליטים – נשארים שוב תלויים באוויר? אבל מזוטות כאלו אפשר להתעלם.

מחנה השלום המציא לעצמו פטנט, הוא מזהה "הזדמנות היסטורית" נדירה, הוא גילה את קסמן של המדינות הסוניות, שהפכו בין לילה מאויב לאוהב. לא עוד טיפוח של המרונים, השיעים, הכורדים, הקופטים, הדרוזים, וכל מי שסבלו מנחת זרועו של הרוב הסוני. הגיע הזמן ממש עכשיו לפיוס היסטורי עם הרוב הסוני המאויים ע"י איראן. הברית הסונית- ישראלית נגד איראן לא הצליחה עד כה לצאת אל הפועל בגלל סיבה אחת בלבד, הנשיא אובמה. הוא דווקא חיבב את האיראנים וחשש מפני הסונים, במיוחד אותו זן של סונים ווהאבים מהמפרץ.

עם הבחרו של טראמפ הפכה ההזדמנות ההיסטורית למציאות של ממש, כאשר הנשיא הבלתי צפוי החליט להתחיל את מסעו הראשון בנכר דווקא בסעודיה, ותמורת המחאה מכובדת של 400 מיליארד דולר, הוא הקים את הברית האנטי פרסית על פי דרישת המלך סלמאן. על מנת לרפד את הברית הסונית החדשה, וכדי לשפר את תדמיתו הבעייתית בארצו, טראמפ שואף לפתור את החידה הישראלית – פלסטינית. איזה צירוף מקרים אידיאלי, הבלתי ייאמן קרה! הילרי קלינטון הובסה ובמקומה הגיע בריון בלתי צפוי, חבר קרוב של נתניהו, ואחד שאי אפשר לסרב להצעותיו. דווקא טראמפ, יריבה של אנגלה מרקל, וכן אויבם של נשים, שחורים ומוסלמים מכל הסוגים, שוחר עינויים, מתעב פליטים ומכחיש שנויי אקלים הפך למשיחם של שוחרי השלום הישראלים.

שוחרי טראמפ החדשים טוענים, שגם אם כל האמור לעיל הוא נכון, זה לא עומד בסתירה לעובדה שטראמפ, כדי לרצות את הסעודים ולהחזיר את אמריקה לגדולתה, דוחק בנתניהו לעשות וויתורים בדרך להסדר עם אבו מאזן. לכן על מחנה השלום לתמוך במהלך כזה, שאמור להביא להפרדות מהפלסטינים, שהרי החיים מלאים סתירות, וההיסטוריה כבר הוכיחה שלא כל מה שרע לגויים רע בהכרח ליהודים. עובדה היא ששליחו של טראמפ ג'ייסון גרינבלט מנסה לשכנע את נתניהו להעביר מקצת משטחי C ל- B, רעיון גאוני שיראה שישראל עושה וויתור אמיתי. הבעיה היא, שרעיון כזה כבר עלה לפני 20 שנה, כאשר בשלהי כהונתו הראשונה נתניהו התחייב להעביר לידי הפלסטינים 13% משטחיC  תמורת ביטול של האמנה הלאומית הפלסטינית. הפלסטינים אמנם ביטלו את האמנה בטקס רב רושם בעזה בנוכחות הנשיא קלינטון, אולם נתניהו התחרט לפתע, וטבע את הסיסמה "ייתנו יקבלו לא ייתנו לא יקבלו", שתקפה עד עצם היום הזה בגירסאות שונות.

מה שנראה למחנה השלום כהזדמנות היסטורית אינו אלא הזדמנות אנטי היסטורית. למעשה טראמפ מנסה להחיות את הממלכה הסעודית הגוססת, שאיבדה את אונה והונה עם ירידת מחירי הנפט, העם שלה עצל ורגיל לחיי בטלה, האביב הערבי ערף את ראשם של מרבית בני בריתה הדיקטטורים, היא מתבוססת במלחמה בתימן, ותומכת במיליציות ג'יהאד רדיקליות בסוריה. האירוניה היא, שסעודיה נלחמת באיראן על ידי הפצת האסלאם הסלפי הווהאבי, בית הדגירה של אל קאעדה, ודווקא בה בוחר טראמפ כדי להילחם בזירת הטרור. ובנוסף, לברית בין המדינות הסוניות לטראמפ אין סיכוי, לא רק בגלל אופיים הרקוב של המשטרים הסונים, אלא גם משום שאיראן היא בת בריתו החיונית של טראמפ בעיראק במאבקו בדאע"ש ובכיבושה של מוסול.

לאור המציאות שהתהוותה במשך 50 שנות הכיבוש, הגיע הזמן לשנות את הדיסקט. ההשענות על טראמפ, סעודיה ואבו מאזן, בני הברית האולטימטיביים של הימין הישראלי, לא תושיע את מחנה השלום. השמאל הישראלי החמיץ הזדמנות היסטורית אמתית שנקרתה בדרכו לעשות שלום אמת עם הפלסטינים, אחרי שהסכמי אוסלו המציאו את הרשות הפלסטינית כתחליף למדינה עצמאית ובכך קברו את השלום. על כך אנו משלמים מחיר פוליטי כבד. היום, לאחר שהימין ביסס את מעמדו בשלטון, אי אפשר להביס אותו בשיטות של הפחדה מפני הפלסטינים והחתירה להתפטר מהם.

הדרך להביס את הימין היא למצוא פרטנר אמתי לבנייה של חברה משותפת ושוויונית אחת, במדינה דמוקרטית המכבדת את אזרחיה ללא אפלייה על פי לאום, דת או צבע. המזה"ת משתנה, חברות חדשות צומחות מתחת לחורבות מלחמות האזרחים, ונגזר דינם של המשטרים הערבים האפלים להיעלם מהמפה. שינויי העומק המהפכנים האלו יביא במוקדם או במאוחר לשנוי דמוקרטי בחברה הפלסטינית, מה שיאלץ את החברה הישראלית להשתנות בהתאם.

 

 

 

 

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.