אובמה אובד, אסד אבוד

בנאום לאומה שנשא ב-10 בספטמבר, חזר אובמה והצדיק את נכונות החלטתו לתקוף בסוריה, ובו זמנית גם נסוג ממנה כדי לתת הזדמנות להצעה הרוסית לפרק את משטרו של אסד מנשקו הכימי. באותו יום התפרסמה ב-ניו יורק טיימס כתבה המספרת את סיפורה של אמריקה, ושופכת אור על חוסר יכולתו של הנשיא לשכנע את עמו בצדקת דרכו.

אובמה אובד

תחת הכותרת "העשירים נעשו יותר עשירים בתקופת ההתאוששות", מפרסם העיתון מחקר המראה, כי מאז המשבר הכלכלי הגדול של 2008 ועד היום, העשירון העליון גרף מחצית מההכנסות של כלל האמריקאים, כאשר אחוז אחד גרף חמישית מהן. המגמה הולכת ומתחדדת כשבוחנים את הכנסות "האחוזון העליון" לעומת אלה של ה-99%. אותו אחוז אחד סבל אמנם מירידה חדה של 36% בהכנסות בזמן המיתון, אך מיד התאושש, והכנסותיו עלו ב- 31%. לעומתו, הכנסתם של מרבית האמריקאים – ה- 99% – ירדו ב- 12% בשעת המיתון, אלא שאלה לא התאוששו, והצליחו לעלות מאז רק ב-0.4%. כלומר, מאז המיתון גרף אחוז אחד בלבד כ- 95% מהרווחים.

כאשר אובמה נבחר בקדנציה הראשונה, הוא הבטיח שני דברים: לשנות את סדר העדיפויות החברתי, ולהוציא את ארה"ב מהמלחמה בעיראק ואפגניסטן. הוא עמד בהבטחתו השניה, אבל נחל כישלון חרוץ בכל הנוגע לחלק העיקרי של הבטחתו. כך הפך אובמה לאכזבה הגדולה ביותר שידעה אמריקה בעשורים האחרונים. עשירית מהאוכלוסייה חיה חיי רווחה, ו- 90% אינם יכולים לגמור את החודש. העם האמריקאי כבר לא מאמין לאובמה, ועל כך הוא משלם את מלוא המחיר הפוליטי. אם הבית הלבן היה עושה סקר בנוגע למדיניותו הכלכלית, אובמה היה מקבל את אותם אחוזי תמיכה עלובים שקיבל בנושא התקיפה בסוריה.

העם האמריקאי לא רוצה לשמוע על סוריה כי הוא עייף ומיואש. הנוער האמריקאי איבד כל תקווה למצוא מקום עבודה מכניס, כשהאפשרויות היחידות העומדות בפניו הן עבודות דחק בשכר מינימום ברשתות מקדונלדס, וולמרט ואמזון; האבטלה מכה קשה; והשתתפותם של האזרחים בשוק העבודה היא מהנמוכות מזה 35 שנה. האמריקאים שואלים – למה לנו לצאת למלחמה עבור הסורים כשאף אחד לא דואג למצב שלנו? למה לנו להוציא מיליארדי דולרים על מלחמות כאשר בתי הספר שלנו מתמוטטים, התשתיות הרוסות, ואין כל השקעה אמיתית ביצירת מקומות עבודה אמיתיים? תמונותיהם של הילדים הנחנקים מהשפעת גז הסארין באזור דמשק אכן מזעזעות כל אדם, אך מי שנאבק על מחייתו אינו מוצא את תעצומות הנפש להזדהות עם קורבנות מרוחקים.

אובמה יכול היה להורות על תקיפה בסוריה ללא אישור הקונגרס. אבל הוא היסס וחיפש את הסכמת המפלגה הרפובליקנית, ובכך המשיך את הדינאמיקה ההרסנית המסרסת אותו מראשית כהונתו. הרצון לרצות את הרפובליקאים הביא לשיתוק גמור של ממשלו, הוא איבד את הרוב בקונגרס, וסנדל את עצמו בסוריה, שם הוא נחשף במלוא עליבותו. אמנם הכוונות המוצהרות של אובמה נשמעות כדבר הנכון, אבל מנהיג – הוא לא.

אסד אבוד

בצד השני של המשוואה עומד בשאר אסד – היפוכו הגמור של אובמה. אסד לא חייב דבר לדעת הקהל או למוסדות דמוקרטים, ויכול לשקר במצח נחושה, בעוד עמו חייב לו נאמנות מוחלטת; אסד ירש את השלטון מאביו, בעוד אובמה הגיע למעמדו בזכות כישוריו. יחד עם זאת יש דבר המשותף לשניהם. גם אסד מייצג את האחוז האחד בסוריה, בעוד ש- 99% נאנקים בעוני וחוסר כל.

אמנם יש גם הבדלים – העם האמריקאי נהנה מרמת חיים יותר גבוהה והוא חופשי להביע את דעתו, בעוד שבסוריה אין עיתונות חופשית ובתי הכלא שלה, כמו גם בתי הקברות, מלאים במתנגדים פוליטיים. לכן העם הסורי מתקומם נגד המשטר ומשלם מחיר יקר במאבקו לחירות, בעוד שהעם האמריקאי מסתפק בהבעת התנגדות בבחירות ובסקרי דעת קהל. אך לשני העמים מכנה משותף רחב – שניהם שואפים לחברה המשרתת את ה- 99%.

חוסר המנהיגות של אובמה וכישלונו הפוליטי לא יצילו את אסד. 1,400 הקרבנות של גז הסארין זעזעו את העולם, ואי אפשר יהיה יותר להתעלם מפשעי המשטר. הנושא הסורי עלה לסדר היום העולמי, על אפו וחמתו, גם אם 100 אלף הרוגים ושבעה מיליון פליטים כבר שלמו את מחיר ההתעלמות של הקהילה הבינלאומית.

אסד נאלץ להודות כי הוא מחזיק במצבור ענק של נשק כימי, למרות שבראיון שנתן לטלוויזיה האמריקאית יום קודם לכן הוא סירב להודות בכך. בעצם הסכמתו לפיקוח ולהשמדת הנשק הכימי יש הודאה עקיפה כי הוא עמד מאחורי הזוועה שהתרחשה ב21 באוגוסט בפרברי דמשק. לולא האיום הצבאי האמריקאי, הרוסים לא היו נחלצים לעזרת אסד, ולא היו מציעים עסקה המפנה אצבע מאשימה אל דמשק ובכך סותרת את גרסתם. מדוע לרוסים להציע עסקה המעמידה את ארסנל הנשק הכימי לפיקוח בינלאומי, אם מי שהשתמש בנשק כימי היו המורדים כדברם?

מי שחושב שהעסקה הנרקמת בין הרוסים לבין האמריקאים תציל את אסד טועה טעות מרה. ההצעה הרוסית היא צעד ראשון בקבלת הדרישה כי על אסד לפנות את מקומו. אם האמריקאים משוכנעים שאסד עשה שימוש בנשק כימי נגד עמו, ברור שבעיניהם הוא אינו שותף לכל הסדר עתידי. יתר על כן, עד כה ניצל אסד את כל היוזמות הדיפלומטיות כדי להעמיק את מסע הרצח שלו נגד עמו. עכשיו שעון החול שלו אוזל. אמנם אובמה יוצא מהסיבוב הזה חבול ומרוט, אבל אסד פועל כיום תחת עיניו הפקוחות של העולם, ומרחב התמרון שלו הולך ומצטמצם.

הסדר דיפלומטי בסוריה מחייב השתתפות פעילה של האופוזיציה הסורית הרשמית, וזו תאבד את תמיכת העם במידה ותסכים להיכנס למו"מ עם אסד. ניתן לדחות את התקיפה האמריקאית בתמרונים דיפלומטיים ובניסיונות להרוויח זמן, אך לא ניתן להגיע להסדר בלי הסכמת שני הצדדים. אסד אינו יכול להיות פרטנר להסדר עתידי, ועליו ללכת. השימוש שעשה בנשק הכימי מראה עד כמה הוא לחוץ עם גבו אל הקיר, ועד כמה אינו מסוגל להכריע את ההתקוממות נגדו. נראה כי אחרי שנתיים וחצי של תמרונים דיפלומטיים, בעזרת הרוסים ששיתקו את מועצת הביטחון, גם לפוטין נגמרה הסבלנות. אסד סיבך את רוסיה בזירה הבינלאומית מעבר למה שזו מוכנה לשאת.

אובמה אחראי לבוץ שאליו נכנס. בסיוע העיתונות האמריקאית הוא החליש את האופוזיציה הדמוקרטית בסוריה, הבליט את מעשיהם של האלמנטים הג'יהאדיסטים הקשורים לאל-קאעידה, וניסה ליצור איזון בין אסד לבין מתנגדיו. כך יצר תמונה מסולפת של המציאות, ולבסוף, כאשר ניסה לשכנע את האמריקאים שאסד הוא הנבל, הוא רק קצר את הספקות שזרע במשך תקופה ארוכה בדעת הקהל האמריקאית.

בהופעתו בפני העם האמריקאי נאלץ אובמה להכיר סופסוף במציאות כאשר הסביר: "נכון שחלק מהמתנגדים לאסד הם קיצוניים, אך אל-קאעידה רק תתחזק ככל שבסוריה ישרור כאוס, והסורים ייווכחו שהעולם לא עושה דבר נגד רצח אזרחים חפים מפשע בגז. רוב העם הסורי, והאופוזיציה הסורית איתה אנו עובדים, רק רוצים לחיות בשלום, בכבוד ובחירות." מילים אלו היו צריכות להיאמר כבר מראשית ההתקוממות, והן עדות לכך שמאבקו של העם הסורי צודק וראוי לתמיכה של כל אדם בעל מצפון.

אודות יעקב בן-אפרת