אובמה הולך, טראמפ ודאע"ש נשארים

 

"טראמפ אינו כשיר לשמש כנשיא באופן קיצוני, למה אתם תומכים בו?" שאל אובמה את חברי המפלגה הרפובליקנית מאה ימים לפני הבחירות לנשיאות, וכמה חודשים לפני שהוא הולך הביתה. זוהי שאלה לגמרי לגיטימית, אלא שלא פחות לגיטימי לשאול אותו – איך הגיעה המעצמה החשובה בעולם למצב שדונלד טראמפ הופך למועמד המוביל לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית, אחרי שעקף בקלות את כל המועמדים שלה? איך יכול להיות שאחרי כהונה של שמונה שנים אתה משאיר מאחוריך את ארה"ב כמדינה מסוכסכת, כועסת, שיש לה מועמד שמהווה סכנה לא רק לאמריקאים אלא לעולם כולו?

אובמה נבחר ברוב עצום כאשר הרצון לשינוי הדהד ברחבי היבשת. הרפובליקנים דיממו אנושות מההרפתקה בעיראק שעלתה טריליון דולר ואבדות בנפש של אלפי הרוגים ופצועים. בנוסף, וול סטריט היתה אחראית למשבר כלכלי שאיים למוטט את השווקים בעולם, והשאיר אחריו בארה"ב לבדה שמונה מיליונים של אמריקאים ללא קורת גג, ומיליונים נוספים ללא מקום עבודה וללא פנסיה. האמריקאים כעסו על הממסד בוושינגטון, ודרשו להעניש את הבנקים ואת התעשייה הפיננסית בגין שקרים, חמדנות, וגנבת פת לחמו וביתו של האזרח העובד.

אובמה הבטיח הרבה אבל קיים מעט. בשמונה שנות כהונתו וול סטריט המשיכה לפרוח, החברות הגדולות המשיכו להתעשר, הוא הציל את הבנקים ע"י מדיניות ההרחבה הכמותית – כסף זול שזרם אל החברות העשירות. התוצאה היתה פער חברתי הולך וגדל וכעס שיצא משליטה. בתוך פרק זמן קצר הדמוקרטים איבדו את הרוב שהיה להם בקונגרס, ותנועת מסיבת התה השמרנית השתלטה על הרוב הרפובליקני כשהיא מכניסה את ארה"ב לשיתוק פוליטי והעדר משילות קיצוני.

המפלגה הדמוקרטית איבדה לא רק את הרוב בשני בתי הקונגרס, אלא בעיקר את מעמד הפועלים הלבן, המאורגן באיגודים מקצועיים, אשר הווה את בסיס המשטר הדמוקרטי. מדובר במיליוני עובדי ייצור במפעלי הפלדה בפיטסבורג, במפעלי המכוניות במישיגן, ובמכרות הפחם בווירג'יניה. היתה להם משכורת מכובדת, רמת חיים גבוהה, פנסיה נדיבה, והם יכלו להבטיח עתיד טוב לבניהם ובנותיהם. אלא שהמפעלים שהיו מקור פרנסתם הועברו למקסיקו, קנדה וסין, באמצעות הסכמי סחר חופשי שהדמוקרטים והרפובליקאים היו שותפים להם בעשרים השנים האחרונות. איש לא דאג למקומות עבודה חלופיים עבור העובדים המתוסכלים והמושפלים שנותרו ללא אמצעי קיום.

יתר על כן, אובמה פעל בכל מרצו כדי להרחיב את הסחר החופשי באמצעות ההסכם הטרנס-פסיפי, למרות ההתנגדות העזה מתוך מפלגתו ומהאיגודים המקצועיים, שחששו לאבד מקומות עבודה עקב נדידת המפעלים למדינות שעלות העבודה בהן נמוכה. ההתנגדות למדיניות הסחר החופשי היא כה גדולה עד שהיא משותפת לסנטור ברני סנדרס ולדונלד טראמפ. הבחירות המקדימות הראו עד כמה שני עמודי התווך של האמריקאים – הצעירים והמבוגרים הלבנים – איבדו את אמונם בשתי המפלגות ובמנהיגיהן. הצעירים שסולדים מהילרי קלינטון נהרו אחרי ברני סנדרס, והמבוגרים הלבנים תומכים בטראמפ. בנוסף, למרות שבראש המדינה עמד נשיא שחור, השחורים ממשיכים להירצח ברחובות ע"י שוטרים מוסתים, והם עדיין מרכיבים את רוב אוכלוסיית בתי הסוהר. זוהי מורשתו של אובמה לאחר שמונה שנות שלטון. אובמה הצטיין  ברטוריקה מבריקה אך לא הביא את השינוי המיוחל.

אם מדיניות הפנים שגרמה להעמקת הפערים החברתיים והתבטאה בחוסר משילות, העלתה מועמד קיצוני כמו דונלד טראמפ, אזי מדיניות החוץ שלו היא שערורייה קיצונית של חוסר מעש והתבטלות בפני רודנים, תוך נסיון לפייס את פוטין והאייטולה עלי חאמינאי. אובמה וקרי הביאו את מדיניות החוץ של ארה"ב לאבסורד כה גדול, שמאמר המערכת של "וושינגטון פוסט" (3 באוגוסט) קורא לאובמה "להפסיק להאמין לפוטין בסוריה". הוא מתווסף לשורה ארוכה של מאמרי מערכת שהתריעו פעם אחר פעם בפני חוסר המעש נוכח הטבח ההמוני שמבצע המשטר של בשאר אסד ופשעיו נגד האנושות.

גם בנושא זה דיבר אובמה גבוהה גבוהה על הצורך לפעול להסתלקותו של אסד מהשלטון והציב את השימוש בנשק כימי כקו אדום. אך למרות שכל הקווים נחצו, ככל שאסד המשיך בטבח כך נסוג אובמה מהבטחותיו. את הואקום שהוא השאיר מלאו הרוסים כאשר עברו למעורבות ישירה בסוריה לצדם של האיראנים, מיליציות עיראקיות וחיזבאללה. התוצאה היא מיליוני פליטים סורים שנהרו לאירופה; עליית הימין הקיצוני המסית נגד זרים; ונפילתה של ממשלת קמרון, משום שהבריטים לא שעו להפצרותיו של אובמה והצביעו בעד עזיבת האיחוד האירופי.

לא רק רוסיה נצלה את הוואקום שהשאיר אובמה, אלא גם דאע"ש שצמח על רקע הנסיגה הבהולה של הצבא האמריקאי מעיראק. אובמה מסר את עיראק לנורי אל-מאלכי הנתמך ע"י איראן, והפקיר את בני בריתו הסונים שעזרו לו להלחם נגד דאע"ש לחסדיהן של המיליציות השיעיות הנתמכות ע"י ממשלת עיראק וממומנות ע"י איראן. תוך זמן קצר הסונים התקוממו נגד ממשלתו של נורי אל-מאלכי, דאע"ש כבש את העיר השנייה בגודלה בעיראק, מוסול, והתקרב אל פאתי הבירה בגדאד. בתאום מופלא עם בשאר אסד, דאע"ש פלש לסוריה והשתלט על שטחים נרחבים באיזור הצפון-מזרחי של המדינה שאסד נסוג מהם.

מהרגע שהעיר מוסול, בירת האזור העשיר בנפט, נכבשה, דאע"ש הפך לאויב היחיד של אובמה; המשטר העיראקי ואיראן הפכו להיות בני בריתו; פוטין הפך לשותף בכיר במלחמה נגד דאע"ש בסוריה; והאופוזיציה הסורית נזנחה לטובת האירגון הכורדי המנצל את מלחמת האזרחים כדי להקים לעצמו איזור אוטונומי בגבול עם תורכיה. גורלו של אסד הפסיק לעניין את אובמה, כמו גם גורלם של מיליוני עיראקים וסורים. אובמה חושב שניתן להביס את דאע"ש בלי להביא לשינוי פוליטי עמוק בעיראק ובסוריה. ככל שהוא מתחבר לפוטין, למשטר האייטולות  באיראן, לממשלה השיעית בעיראק ומעלים עין מפשעי אסד, כך הוא הופך מטרה לשנאתם של הסורים והעיראקים, המעדיפים את הקיצוניות של דאע"ש על פני הטבח של המיליציות השיעיות והעלאוויות בסוריה ובעיראק.

היום פופולרי להגיד שהמוסלמים הם קיצוניים, שאי אפשר לסמוך עליהם כי הם נוהרים אחרי דאע"ש, אבל באותה נשימה אפשר להגיד שהאזרחים הבריטים סולדים מהדמוקרטיה והולכים שולל אחרי מפלגת ימין קיצונית המטיפה לגזענות כלפי זרים. ומה נגיד על המיליונים הנוהרים אחרי דונלד טראמפ למרות אזהרותיו של אובמה על אי כשירותו להיות נשיא? תופעות קיצוניות כמו דונלד טראמפ הן פרי של פערים חברתיים ומדיניות המטפחת בנקים וחברות רב לאומיות. כך גם דאע"ש הוא תגובת נגד לניסיון לפייס דיקטטורים ולאפשר לרוצחים דוגמת אסד להמשיך לטבוח בעם הסורי במשך חמש שנים רצופות ללא כל התערבות.

עם עזיבתו את הזירה, אובמה משאיר את אמריקה מסוכסכת ומושפלת, ואת העולם במצב של כאוס וחוסר ודאות לעתיד. דאע"ש וטראמפ הם אזהרה למנהיגי העולם, ולנשיאה האמריקאית (הצפויה) הבאה: אם היא תמשיך בדרכי בעלה ביל קלינטון, ובאי העשייה שאפיינה את אובמה בנוגע לסוריה, דונלד טראמפ יהפוך מסיוט למציאות ודאע"ש יהפוך מסכנה מדומה למציאות שתאיים על שלום העולם כולו.

אודות יעקב בן-אפרת