אובמה ויתר על המזה"ת ונתניהו ויתר על השלום

שנה וחצי עברה מאז פגישתם האחרונה של אובמה ונתניהו. בינתיים המזרח התיכון שינה את פניו. אובמה ונתניהו עלו לשלטון באותה שנה, ולא הפסיקו להתגושש מאז. השיא היה נסיונו הבוטה של נתניהו להתערב בהחלטותיה של ארה"ב ולהכשיל את הסכם הגרעין עם איראן. הפעם יוצא נתניהו מהפגישה עם הנשיא האמריקאי בהכרזה שזו הייתה "הפגישה הטובה ביותר עד כה".

ויכוח לא היה שם. אובמה הבטיח לדבוק במחויבות האמריקאית לשמור על היתרון הצבאי הישראלי, ונתניהו סינן מבין שיניו את מחויבותו לשתי המדינות בתמורה. נתניהו יכול להיות מרוצה. בשנתיים הבאות איש לא יטריד אותו בנושא המדינה הפלסטינית. הוא הצליח להתגבר על האובססיה של ג'ון קרי להגיע להסדר של שלום, ובהופעותיו בארה"ב מול פורומים שונים הוא שוב מסביר למה לא ניתן להקים מדינה פלסטינית ומדוע ישראל תצטרך לקיים נוכחות צבאית בגדה המערבית לצמיתות.

אובמה אמנם נדיב מאוד, והוא יספק לנתניהו את המטוסים החדישים ביותר, אבל הוא יודע מניסיונו המר שנשק אסטרטגי לא יכול להתמודד עם ילד בן 13 שיוצא לדקור יהודים כי העם שלו מאס בכיבוש, שעל פי נתניהו אמור להימשך לנצח. בעוד נתניהו עושה הכול כדי להנציח את הכיבוש, אובמה עושה הכול כדי להתפטר ממנו. מטרתו האסטרטגית היא להסיג את הצבא האמריקאי מעיראק ומאפגניסטן, כי הוא מבין שכיבוש צבאי רק מחליש את ארה"ב הן צבאית והן כלכלית.

מאז נבחר לנשיא השקיע אובמה מאמצים רבים לייצב את המזה"ת על ידי תמיכה בשינויים דמוקרטיים שימתנו את עליית האסלאם הקיצוני המאיים על הביטחון הלאומי האמריקאי. כדי לממש את המטרה הזאת הוא היה צריך את נתניהו בתור פרטנר. הוא רצה ליצור מחנה מתון ורחב, שיכלול גם את המדינות בהן שולט אסלאם מתון, כדי לבודד את הפונדמנטליסטים הקיצוניים.

ישראל כבת ברית אסטרטגית הייתה אמורה לתרום את חלקה באמצעות סיום הכיבוש והכרה במדינה פלסטינית עצמאית. סיום הסכסוך היה מאפשר לקרב בין ישראל ומדינות ערב, למתן את העוינות הקיימת בעולם הערבי כלפי אמריקה, ולחזק מחנה מתון שיילחם באסלאם הקיצוני. נתניהו לא רצה לשתף פעולה. מבחינתו העולם הערבי היה ונשאר ישות מפגרת. משום כך על הדיקטטורים להישאר בשלטון כי הציבור והעמים שתחת שליטתם ממילא מבינים רק כוח. לפי תפיסה זו, היות והמשטר הדמוקרטי לא מתאים לערבים, על הכיבוש הישראלי להימשך עד שהפלסטינים יסכימו להסתפק באוטונומיה במקום עצמאות.

האביב הערבי טרף את כל הקלפים. משטר מובארכ נמחק מהמפה, ובסוריה נפתחה מלחמת אזרחים שהובילה למרחץ דמים ולהפיכתה של סוריה לפרוטקטורט איראני רוסי. אובמה ראה בכך הוכחה שמשטרים רקובים לא יכולים לעמוד בפני זרם ההיסטוריה, בעוד נתניהו קיבל הוכחה נוספת לכך שאי אפשר להגיע לפתרון עם הערבים כי "תראו איזה כאוס רצחני מתחולל במזה"ת". יתר על כן, הטענה שהמופתי חג' אמין אל-חוסייני הוא זה ששכנע את היטלר לשרוף יהודים נועדה להוכיח שהערבים הם הגרועים שבגרמנים.

בעוד נתניהו חושב במושגים של כח, ועוד כח, אובמה כופף את המקל אל הצד השני ונשאר נאמן להבטחתו לא לשלוח חיילים אמריקאים נוספים לארצות ניכר. כאשר הישראלים פונים ימינה ומתכוננים להמשיך לנצח את ריקוד הדמים האכזרי והאינסופי, העם האמריקאי עייף ממלחמות ועסוק בבעיותיו הפנימיות. המזה"ת על כל אסונותיו רחוק מהעין ורחוק מהלב.

מדיניות אובמה במזה"ת הגיעה ללא ספק לשוקת שבורה. את עיראק הפקידו האמריקאים בידי משטר שיעי מושחת, שרק הקל על דאעש לכבוש את האזור הסוני כולל העיר מוסול. סוריה היא העדות הבוטה ביותר לכישלון אובמה להנהיג את העולם מול אסון הומניטרי שגבה כ-300,000 קורבנות עד כה ויצר מיליוני פליטים שחלקם מתדפקים על דלתות אירופה. תימן נתונה במלחמת אזרחים עקובה מדם, ומאמציו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני הסתיימו בכישלון רועם.

כאשר נתניהו פוגש את אובמה הוא רואה מולו מנהיג שתוך שתי קדנציות איבד את מעמדו באזור, הסתכסך עם המנהיגים הערבים בסעודיה, מצרים ותימן, בו בזמן שוולדימיר פוטין גוזל שטחים מאוקראינה ומנחית את כוחותיו בסוריה על אפה ועל חמתה של אמריקה. לכן נראה כאילו חולשתו של אובמה הוא מקור כוחו של נתניהו, ושהנסיגה של אמריקה מחזקת את ישראל.

אולם זוהי התנגשות בין שתי תפיסות עולם ונתניהו משלם על עמידתו בצד השני של המתרס. ההתנתקות של נתניהו מאובמה והמצב הכאוטי במזה"ת דחף את הממשל האמריקאי לזרועות איראן. אמנם נתניהו נשאר עם הכיבוש בידו אבל אויבתו האסטרטגית איראן עברה שדרוג במעמדה באזור בעקבות החתימה על הסכם הגרעין.

בימים אלה ממש נדונה בארמון האליזה בפריז השאלה האסטרטגית האם יוגש או לא יוגש יין בארוחה החגיגית לכבוד אורח הכבוד חסן רוחאני נשיאה של איראן. מאחר והצדדים מתבצרים מאחורי העדפותיהם – רוחאני לא יסב לארוחה עם יין על השולחן והצרפתים לא יוותרו על היין בארוחה – לכן הפגישה בין הנשיאים תתקיים אחרי הארוחה. איראן יוצאת מהבידוד הבינלאומי שלה ואילו אירופה מחליטה לסמן מוצרים מהשטחים הכבושים. איראן מוזמנת לוועידת ווינה הדנה בעתידה של סוריה בעוד נתניהו צריך להסתפק בהבטחה אמריקאית שכל הסדר בסוריה לא ייתן דריסת רגל גסה לטהראן ושארה"ב תשמור על האינטרסים של ישראל.

זוהי, אם כן, המשמעות האמתית של "הפגישה המוצלחת" בין נתניהו לאובמה. הנושא הפלסטיני אמנם יורד מסדר היום האמריקאי, דבר שמספק חמצן פוליטי לקואליציית הימין הקיצונית ביותר שאי פעם התקיימה בישראל, אולם מצד שני ארה"ב מנהלת את עסקיה באזור בשיתוף פעולה מלא עם טהראן מבלי לתת לישראל דין וחשבון. זהו רווח פוליטי נטו לנתניהו והפסד אסטרטגי ענק לישראל.

רק לאחרונה, כאשר פרץ המשבר סביב מסגד אל-אקצא, נוכחנו עד כמה נתניהו החכם תלוי בג'ון קרי "האובססיבי", כאשר נאלץ להפציר באחרון להתערב אצל הירדנים כדי להביא להרגעת הרוחות. הפרשה הסתיימה כשנתניהו הצהיר באנגלית שיהודים לא יתפללו בהר הבית. נושא אל אקסא שכך במידת מה אבל צעירים, נשים וילדים פלסטינים בירושלים ובגדה לא מפסיקים לצאת למחסומים ולשכונות היהודיות עם סכינים בידיהם.

אובמה יודע היטב כי אם ישראל נאחזת בכיבוש נגזר גורלה לחיות עם התנגדות לכיבוש. כמיטב המסורת האמריקאית הוא ימשיך להתחייב לביטחונה למרות שהוא משוכנע שהביטחון של ישראל נתון בידיה של ממשלה עיוורת, קיצונית ופונדמנטליסטית, המקריבה את הביטחון האישי של אזרחיה על מזבח תפיסותיה המשיחיות.

מכאן יש לסכם שלאור המציאות הקשה וההזויה בה אנו נתונים, הפגישה הייתה יותר מדי טובה ונינוחה. לו התווכחו שני המנהיגים האלה על דעותיהם בלהט, אם היינו רואים את הכעס והתסכול בעיניהם, היינו מבינים שהם נלחמים על משהו אמיתי. אבל ההצגה מול המצלמות רק מחזקת את התחושה ששניהם ויתרו: אובמה ויתר על המזה"ת ונתניהו ויתר על השלום. שניהם עלו ביחד לשלטון, ושניהם רוצים לסיים את הקדנציה שלהם בשלום. שניהם מנהיגים כושלים המותירים אותנו במצב של כיבוש ושנאה מצד אחד, ואזור מדמם ומסוכסך מצד שני.

אודות יעקב בן-אפרת