אובמה ורוחאני – המצוקה שמתחת

הדרמה הצפויה לא התרחשה, אובמה ורוחאני לא נפגשו, ולחיצת היד ההיסטורית תחכה להזדמנות אחרת. תחת זאת, שני המנהיגים דברו אחד אל השני מעל במת העצרת הכללית של האו"ם. אובמה פרס בפני העולם את משנתו המדינית, וכך גם רוחאני. אם משווים את שני הטקסטים, נראה שהסדר בין איראן לבין ארה"ב קרוב מתמיד, וכי הפגישה הקרובה בין שר החוץ האמריקאי ועמיתו האיראני תצמיח הבנות דומות להסדר בין קרי לבין לברוב, באשר לנשק הכימי בסוריה. אובמה הבטיח כי ימי האימפריה האמריקאית הגיעו לקיצם, ואיתם הניסיון לשנות משטרים. הוא כמעט התנצל על ההפיכה שעשה הסי. איי. אי. באיראן בשנת 1953 נגד ממשלתו הנבחרת של מוסאדק. רוחאני מצדו הרבה לדבר על הצורך בשלום ועל אי התערבות בכוח במדינות זרות. הוא הדגיש שהבחירות באיראן מבשרות שנוי, כי המשטר האיראני הנוכחי דוגל בדמוקרטיה ובפיתוח אנרגיה גרעינית למטרות שלום, ואין לו עניין בפיתוח נשק גרעיני. בראיון לתחנות הלוויין האמריקאיות הוא הכיר בשואה, ונסוג מכל חרחורי המלחמה וההצהרות של קודמו, אחמדינג'ד, אודות השמדת ישראל. נראה כי רוחאני ואובמה דוגלים באותם ערכים ממש, וכי רוח הסובלנות והסולידריות מאחדת את שני המנהיגים. רוחאני אפילו יזם בסוף דבריו את יוזמת wave ראשי תיבות לסיסמה "עולם ללא אלימות וקיצוניות". אובמה יכול היה לחתום עליה.

בני ערובה של עריצים

אלא שתחת המילים הנמלצות שוררת מציאות מורכבת ועגומה הרבה יותר. שני המנהיגים נבחרו בזמן שהעמים שלהם נתונים במשבר חברתי, כלכלי ופוליטי עמוק ביותר. מדיניותו של בוש סיבכה את אמריקה בשתי מלחמות עקובות מדם שעלו לה טריליון דולר. המדיניות הכלכלית הניאו ליבראלית שלו גרמה להתמוטטות כלכלית חסרת תקדים אשר איימה על הכלכלה העולמית כולה. מצדו, אחמדינג'אד, כפילו האיראני של בוש, ראה בפיתוח הגרעין והעוצמה הצבאית את חזות הכול. העימות עם המערב עלה לאיראן בסנקציות ובידוד בינלאומי חריף, המאיים למוטט את הכלכלה האיראנית ועמה את המשטר עצמו. כשם שאובמה נאלץ לסגת מהתכנית הגרנדיוזית של בוש, כך נאלץ רוחאני לסגת מהמדיניות המטורפת של אחמדינג'אד. שני מטורפים ירדו מעל הבמה, אולם הטירוף עדיין חוגג. בעוד אובמה הפך לאסיר של החברות הגדולות והבנקים, השולטים בוול סטריט, רוחאני הוא בן ערובה של הממסד הדתי האיראני. אובמה אינו רוצה להיות השוטר של העולם, אבל וול סטריט רוצה להמשיך ולחגוג כשהיא שולטת בכלכלה העולמית. רוחאני מדבר על שלום, אבל פטרונו חמינאי רוצה לייצא את המהפכה האיראנית לתימן, בחריין, עיראק, סוריה, לבנון ופלסטין. אובמה יודע לעשות נפשות לערכים הדמוקרטיים שהעם האמריקאי דגל בהם, אבל במציאות הערך השולט באמריקה כיום הוא הרווח, ואין דבר שבעלי ההון לא יעשו עבורו: להשחית את המערכת הפוליטית, לנצל עובדים מוחלשים באסיה, להשתלט על משאבי הטבע בעולם ולנצלם על חשבון העמים. בעיקר הם מפקיעים מעמם את הכוח לשנות את המציאות באמצעות בחירות דמוקרטיות. רוחאני יכול לדבר על דמוקרטיה כאוות נפשו, אבל הוא נבחר במסגרת משטר לא דמוקרטי. אם בארה"ב ההון קובע מי יעלה ומי ייפול, באיראן עושה זאת המנהיג הרוחני, הנתמך בצבא ומיליציות, ומי שלא נושא חן בעיניו אינו יכול להתמודד. רוחאני נבחר כברירת מחדל מול מנהיגים שנפסלו מהתמודדות או הושמו בכלא או במעצר בית, כמו חוסיין מוסאווי. רוחאני יכול לדבר על גינוי הטרור, אבל הוא תומך במשטר הדיקטטורי של אסד, שלמען השרדות משפחתו בשלטון מפעיל טרור כנגד מתנגדיו. לאחר שחיסל את המנהיגות הלבנונית שהתנגדה לשליטת סוריה בלבנון, הוא עושה שימוש בגז כדי לחסל את עמו. רוחאני יכול לגנות את ההתערבות במדינות זרות כדי לשנות את משטריהם, אבל את זה בדיוק עושה איראן בעיראק, סוריה ולבנון. על פי תהום אובמה ורוחאני נתלים זה על צווארו של זה כי שניהם הגיעו למבוי סתום. אובמה לא רוצה להיות השוטר של העולם כי הוא אינו יכול. הוא איבד את אמון העם ואת התקווה לשינוי שהבטיח בראשית הקדנציה הראשונה. הצעירים האמריקאים אינם יכולים למצוא מקום עבודה המבטיח להם עתיד והחברה נזרקת לעוני, בעוד שהעושר באלפיון העליון נערם בקדחתנות. אמריקה קורסת אל תוך בולען חברתי ואובמה איננו יכול לעצור את הנפילה. יותר מכל, מצבו העגום בקונגרס מסמל את מצבה של אמריקה בעולם. מתנגדיו הרפובליקאים פועלים להכשילו ולגרום לשיתוקה המוחלט של הממשלה ע"י אי אישור התקציב. אובמה פועל מתוך חולשה, ופירוש הבטחתו לא להזניח את העולם הוא: אמריקה תתערב רק במקרה שהאינטרסים של וול סטריט או חברות הנפט יאוימו. ובמקרה כזה, היו בטוחים, איש לא ישאל את דעת הקהל או את הקונגרס, כי וול סטריט לא סופרת אותם. רוחאני מצדו קיבל מהבזאר פסק זמן כדי להסיר את הסנקציות ולשפר את המצב הכלכלי של ארצו, אבל לא יותר מזה. פלסטין חשובה מאוד למשטר האיראני, אבל הבזאר מעוניין יותר במחירי השטיחים הפרסיים. מדיניות החוץ של האייתולות, כולל התמיכה באסד ובחזבאללה, לא מעניינת את האזרח האיראני, שרואה בהם בצדק סיסמאות אידאולוגיות שמחפות על משטר כושל. מה שהעם האיראני רוצה הוא חופש, דמוקרטיה ובעיקר עתיד כלכלי. המשטר האיראני אינו יכול לתת חופש ודמוקרטיה כי בכך ישמוט את הבסיס לקיומו. למזלם של האייתולות איראן עשירה בנפט שבאמצעותו יכולה היתה לפצות שכבות רחבות בעם לזמן מה. רוחאני הוא ברירת המחדל הקלושה של המהפכה הירוקה שנגדעה בעודה באבה. זו הסבה שגורלו של רוחאני יהיה כגורל קודמו חאתמי, שנזרק לכלבים כאשר מיצה את תפקידו.

פטה מורגנה

מה שראינו על כן בעצרת הכללית של האו"ם הוא מצג שווא, תמונה שאינה משקפת את המציאות. העולם נתון לחסדם של הטייקונים של וול סטריט, והבעיה האמתית אינה הגרעין האיראני אלא עתידם של מיליוני בני אדם, בהודו, יוון, בריטניה, ארה"ב ישראל ופלסטין, שאיבדו את עתידם הכלכלי ואת האפשרות לשנות את מצבם במסגרת השיטה הפוליטית הקיימת. איראן מייצגת את השוליים של העמים המתקיימים על בסיס שני דולר ליום, כמו מצרים, סוריה ופלסטין, הקורסות תחת עול השיטה הכלכלית. במדינות אלה שולט ההון באמצעות הדיקטטורה ושלילת זכויות האדם הבסיסיות. אובמה והמערב יכולים לגלגל עיניים ולהתעלם מאחריותם למצב העמים הנחשלים, ולהאשים אותם בפרימיטיביות, עדתיות, שבטיות, קיצוניות, וכיוצ"ב. בסופו של יום, השיטה הקפיטליסטית שהמערב עומד בראשה זרקה את כל שאר העמים לשוליים, ואלו ממשיכים לראות את המערב כאחראי לכך, ובצדק. כל עוד לא יהיה שנוי בתוך ארה"ב עצמה, והטייקונים ימשיכו להטיל את דיקטטורת ה- 1% על 99% הנותרים, לא תבוא ישועה לעולם. גורל העולם אינו נתון בידיהם של אובמה ורוחאני. אם הם לא מסוגלים לשנות את מצבם של עמיהם, קל וחומר שאינם יכולים לפתור את בעיותיהם של עמים אחרים. עתידו של העולם נתון בידיהם של ה- 99%, אותם מיליוני אזרחים עובדים, שחייבים להחזיר לעצמם את הדמוקרטיה ואת האפשרות להשפיע ולהכריע. המשוואה הזאת כוללת את כולם: אמריקאים, אירופאים, אפריקאים, איראנים וערבים. כל עוד ישלטו הניצול והעושק, תמשכנה המלחמות. השלום תלוי בכינון צדק חברתי לכל האומות בכל היבשות, ולצורך זה חייבים לשנות את השיטה.