אובמה חוזר בתשובה

(המאמר תורגם מערבית, ונכתב לפני בואו של אובמה לישראל)

אחרי ארבע שנות מתח ויחסים עכורים בין הבית הלבן ולשכת ראש הממשלה הישראלי, ואחרי שאובמה ונתניהו פעלו ללא לאות להכשיל איש את רעהו, מגיע הרגע להכיר בעובדה ששניהם זכו באמון מחודש של עמיהם, ואין מנוס מאיחוד השורות.

נתניהו איבד שליש מכוחו הפרלמנטרי, הוא נאלץ לקבל את תכתיביה של הברית המוזרה בין מפלגת המתנחלים של בנט לבין מפלגת מעמד הביניים של לפיד, ולוותר על בני בריתו המסורתיים, המפלגות החרדיות ש"ס ואגודת ישראל. אובמה מצידו זכה בנשיאות, אבל לא בקלות, מבלי שהצליח להתפטר מהרוב הרפובליקאי בקונגרס, המכשיל את מדיניותו הכלכלית. שני המנהיגים שילמו את מחיר האכזבה מהקו הכלכלי שניהלו, שהעמיק את הפערים החברתיים לטובת המיעוט העשיר ועל חשבון העובדים.

 מדוע הגיע אובמה לישראל

 אך אובמה לא הגיע לישראל כדי לפתור את בעיותיה הכלכליות, שבמרכזן גרעון גדול בתקציב כתוצאה מירידה בהכנסות ממסים. הבעיות הכלכליות שארה"ב סובלת מהם גדולות בהרבה, והשיתוק הפוליטי, הנובע מהעימות המחריף בין אובמה ובין האופוזיציה הרפובליקנית בקונגרס, מקשה עליו עוד יותר. אובמה הגיע כדי לאחות את המתחים והפערים בינו לבין נתניהו, על רקע השינויים העמוקים שעוברים על המזה"ת, המאיימים על האינטרסים של שני הצדדים.

מאז ביקורו האחרון של אובמה באזור ב- 2009 ונאומו באוניברסיטת קהיר, עבר המזה"ת מהפכות עמוקות בלוב, תוניס, מצרים, תימן, עיראק, סוריה ולבנון. כולן נמצאות בסוג של מלחמת אזרחים המאיימת על עצם קיומן, והדוגמא של סומליה – מדינה שהתפרקה – מהווה תזכורת מכאיבה למה שיכול להתרחש. המהפכות הערביות דילגו (בינתיים) על הממלכות הערביות – מרוקו ,סעודיה, ירדן והנסיכויות הערביות המאוחדות – ואלו הפכו למרכזי יציבות באזור ולבני ברית טבעיים של ארה"ב, בנוסף לישראל. בעבר עמדה הבעיה הפלסטינית בראש סדר היום הערבי, והיוותה נקודת מחלוקת בין מדינות ערב המתונות ומדינות ציר ההתנגדות. היום נדחקה הבעיה הפלסטינית לסוף התור, לאחר שהעמים הערבים גילו שבעיותיהם אינן פחות חמורות מהבעיה הפלסטינית, וכי הדיכוי של משטריהם אינו נופל באכזריותו, ואף עולה על זו שמפעילה ישראל נגד העם הפלסטיני.

ביקור אובמה לישראל נועד להגיע לתאום מקסימלי נוכח השינויים האסטרטגיים באזור, ובראשם ההשפעה האיראנית המאיימת על יציבות מדינות המפרץ, כמו סעודיה  בחריין ועיראק שבחלקן יש רוב שיעי, בנוסף לסוריה ולבנון הנתונות להשפעת איראן. שאלת הגרעין האיראני הפכה לעילה להחלשת את מעמדה של איראן. מנגד, גם סוריה הפכה לשאלה בוערת לאור הסכנה שהיא תתפרק. במקרה כזה השלכות ההתפרקות ישפיעו על בטחון תורכיה, לבנון וישראל.

 הבעיה הפלסטינית נדחקת לשולים

 במסגרת אזורית זו, הבעיה הפלסטינית איבדה מחשיבותה האסטרטגית, והפכה מבעיה כלל ערבית לבעיה ישראלית פנימית. המשך הסכסוך הישראלי פלסטיני מאיים על בטחון ישראל, ולכן מוטל עליה לטפל בו. אבל, ישראל מעדיפה להנציח את המצב הקיים, דבר שהתבטא בצורה ברורה בתוצאות הבחירות האחרונות. במשך ארבע שנות שלטונו, הקפיא נתניהו את המו"מ עם הפלסטינים, וזכה בשנים שקטות ביותר. השקט איפשר לישראלים להתפנות לבעיותיהם הפנימיות, בדיוק כפי שקרה במדינות השכנות, והם בחרו להמנע מלהציץ מעבר לחומת ההפרדה. באשר לעזה, לאחר שישראל התנתקה ממנה, היא רואה את ההפגזות התדירות משטחה כחסרת כל הצדקה כאילו הפכה זו לישות עצמאית חסרת זיקה לגדה המערבית.

המהפך הפוליטי במצרים והשתלטות האחים המוסלמים על השלטון דווקא הועיל לישראל. כך למשל, בסיומה של מלחמת 'עמוד ענן' הגיעה ישראל בתיווך מצרי להסכם עם החמאס, שמבטיח לזו את השליטה דה פקטו על עזה, ומשאיר למצרים ולקטאר את המימון ולקיחת החסות על ממשלת עזה. באשר לגדה המערבית, הממשלה הפלסטינית בראשות סלאם פיאד ממומנת על ידי ישראל, שגובה עבורה את דמי המכסים, ועל ידי המדינות התורמות, באופן שהופך את הרשות לתלויה לחלוטין בישראל ובארה"ב. למעשה פוצלה פלסטין לשני חלקים, האחד כפוף לארה"ב, השני כפוף לאחים המוסלמים וקטאר, וכל הנסיונות לאחדם מתנפצים מול מציאות זו.

הרשות הפלסטינית השולטת בגדה המערבית נמצאת במשבר כלכלי קשה ביותר, הגרעון בתקציב גרם לה לדחות את תשלום המשכורות של פקידיה והאבטלה מגיעה ל-250 אלף איש. תנועת הפתח עושה שימוש במצב כדי לארגן הפגנות עובדים נגד ממשלת סלאם פיאד כחלק מנסיונה להבטיח את שליטתה על מרכזי השלטון. בשעה שארה"ב מתנה את סיועה לרשות בכך שסלאם פיאד ימשיך לעמוד בראש הממשלה, פתח מתלוננת על כך שהיא הורחקה מעמדות השפעה ושליטה. לכן הדיבור על שתי מדינות לשני עמים התרוקן מתוכנו. לא רק בשל הסירוב הישראלי המוחלט אלא מפני שאין הוא זוכה לקונצנזוס פלסטיני פנימי. למעשה קיימת נסיכות אסלמית בעזה הקשורה למצרים, ואוטונומיה בגדה המערבית, שזכתה במעמד של מדינה משקיפה בעצרת הכללית האו"ם.

הציבור הישראלי קבע את עמדתו, ונוצרה כאן הסכמה כללית לגבי ההנחות הבאות: אין אפשרות להשיג פתרון קבע לסכסוך עם הפלסטינים; אין מנוס מכך שההתנחלויות ישארו במקומן בכל הסדר עתידי; אין בנמצא פרטנר פלסטיני שיש לו את היכולת לייצג את כלל הפלסטינים; שאלת ההסדר עם הפלסטינים אינה הבעיה המרכזית של ישראל, החייבת לטפל קודם כל בבעיותיה הכלכליות ובניגודים הפנימיים בין חילוניים לחרדים שאינם משרתים בצבא, ובניגודים בין האזרחים היהודים לאזרחים הערבים, שאינם מכירים באופי היהודי של המדינה ואינם משרתים בצבא.

 נורמליזציה של הכיבוש

 ממשלת נתניהו השניה הוקמה במטרה ליצור "נורמליזציה" של הכיבוש אחרי שויתרה על עזה והגיעה להסכמה עם החמאס, ועתה היא חותרת להשיג הסכמה שבשתיקה עם הרשות הפלסטינית. ישראל יכולה להקל על הקשיים הכלכליים בגדה המערבית כדי לשמור על שקט יחסי תמורת שתיקה פלסטינית באשר לבנייה בהתנחלויות. זהו הכוון הכללי של הממשלה הנוכחית, שרוצה שהפלסטינים ישארו תושבים בלי אזרחות בתוך מה שמכונה מדינת פלסטין בגבולות זמניים.

זהו המצב שאובמה מצא בביקורו ואין הוא מתכוון להפוך את היוצרות. לכל היותר הוא מקווה למנוע מישראל הסלמה נוספת של המצב. אובמה עומד בפני קשיים עצומים בארה"ב, בכללם חוב דמיוני, פערים חברתיים עמוקים ואבטלה קשה. כל זאת בנוסף למשברים באירופה ובעולם הערבי, המצביעים על תמורות פוליטיות עתידיות גם בארה"ב וגם בעולם הערבי.

ישראל מאמינה שהמשבר הכלכלי שפגע בקפריסין לאחרונה יעצר על מפתנה ולא יפגע בה, ומכאן שהיא יכולה להמשיך בכוון הכלכלי הקפיטליסטי, שהוכיח את כשלונו בכל מקום. ההוצאות על ההתנחלויות ועל תקציב הבטחון באות על חשבון תעסוקה, דיור ושירותים חברתיים, דבר שיקשה על הציבור בישראל לשמור על רמת חייו. באשר לפלסטינים, מצבם קשה מנשוא והוא יגרום להתפוצצות במוקדם או במאוחר. בהיעדר כל אופק מדיני או כלכלי, מה שאנו מגדירים בעת הזאת כפסיביות, יהפוך לתסיסה והתנגדות, שכן המשך המימון הכספי של הרשות אינו יכול לפצות על העדרה של חרות ולבטל את השאיפה לעצמאות. הפלסטינים נדחקים למקום שבו אין להם מה להפסיד.

אודות יעקב בן-אפרת