מאז ביקורו האחרון של שר הביטחון משה יעלון בוושינגטון, חילופי המהלומות בין ישראל לבין הבית הלבן רק מסלימים. משרד החוץ והבית הלבן החרימו את יעלון, מי שייחס לשר החוץ ג'ון קרי משיחיות הזויה, נאלץ להסתפק בשיחה על נושאים מקצועיים עם מקבילו צ'ק הייגל בלבד. לגבי האחרים הוא הפך את עצמו לפרסונה נון גרטה. החרם על שר הביטחון הישראלי תפס את רוב הכותרות, אבל הריאיון החשוב שיעלון העניק לוושינגטון פוסט, אשר התפרסם במהדורה האינטרנטית שלו ב- 24 לאוקטובר, עבר מתח לרדאר. הריאיון חושף שממשלת ישראל קברה למעשה את מחויבותו שלנתניהו לרעיון שתי המדינות.
בראיון נשאל יעלון בצורה מפורשת, "האם אתה מאמין בפתרון שתי המדינות?"ותשובתו הייתה תשובה צבאית קצרה וקולעת: "את יכולה לקרוא לזה האימפריה הפלסטינית החדשה. אנחנו לא רוצים לשלוט עליהם, אבל זה לא הולך להיות מדינה רגילה בגלל הרבה סיבות". כאשר הקשתה המראיינת ושאלה, "למה אתה מתכוון באמרך 'האימפריה הפלסטינית'?" ירה יעלון בקיצור: "אוטונומיה. והיא תהיה מפורזת." הסיבות לכך, על פי יעלון, הן שתיים: ראשית, כל שטח שישראל תפנה ייתפס ע"י חמאס; שנית, אבו מאזן לא שותף לשלום מאחר והוא מסרב להכיר באופי היהודי של מדינת ישראל. כך מחזיר אותנו יעלון שלושים שנה אחורה, כשישראל, בראשות בגין, ניהלה מו"מ עם מצרים של סאדאת על כינונה של אוטונומיה פלסטינית, בלי שיתופם של הפלסטינים.
החזון של נתניהו
בנאומו האחרון בכנסת יצק נתניהו תוכן לדבריו של יעלון בוושינגטון פוסט. מתברר כי הוא כלל אינו מיואש מהמבוי הסתום עם הפלסטינים, להיפך, הוא עט על השנויים בעולם הערבי כמוצא שלל רב, ומאוד מעודד מהמשטר החדש במצרים המזכיר מאוד את משטרו של סאדאת: "כי יש תקווה, כי מתחולל שינוי, איטי אבל ברור, שינוי חשוב במדינות המרכזיות של העולם הערבי, שרואות עין בעין עם ישראל רבים מהאתגרים שאנו ניצבים בפניהם. הן מבינות שהסכנות הגדולות ביותר להן ולנו באות מן האסלאם הקיצוני, אנחנו נמשיך לבדוק עמן את האפשרויות לקדם פתרונות אזוריים, שיכולים לסייע לפתרון הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. תמיד נאמר שהסדר עם הפלסטינים יכשיר את יחסינו עם העולם הערבי, ויש בזה אמת. אבל יש גם אמת נוספת – שהסדר עם העולם הערבי יכול לסייע בהסדרת יחסנו עם הפלסטינים. הסדר אזורי ייטיב עם כולם."
נתניהו קורא את המציאות שנוצרה בעקבות האביב הערבי כך: ישראל חולקת אויבים משותפים עם מצרים, סעודיה וירדן, הלא הם האחים המוסלמים ואיראן. האחים המוסלמים הם האויב הראשי של המשטר המצרי, הסעודי והירדני, ואיראן השיעית שואפת להגמוניה אזורית על חשבון המדינות הסוניות. עבור נתניהו אלה התפתחויות מאוד חיוביות, המאפשרות לו להגיע להסדר אזורי המדלג מעל הפלסטינים, ולאחר מכן לכפות עליהם את האוטונומיה, כפי שעשה סאדאת.
ההבנה של נתניהו את המציאות האזורית מנוגדת תכלית הניגוד לתפיסה האירו-אמריקאית, הקוראת את המתרחש היום באזור כלא פחות מאסון. לתפיסתם, המשטר הסעודי מנסה בכל כוחותיו לסרס את השינוי הדמוקרטי באזור שהתבטא באביב הערבי, והוא שעמד מאחורי ההפיכה הצבאית והדיכוי הרצחני של האופוזיציה במצרים. העיתונות האמריקאית מפרסמת מידע על הפגיעה הקשה בזכויות אדם במצרים באופן כמעט יומי, ומגנה ללא הרף את משטרו של סיסי שהפך לבן ברית "אסטרטגי" של ישראל. לדעת המערב, המצב במצרים מראה כי גורלו של סיסי לא יהיה שונה מזה של סאדאת, וכי הוא מוביל לאסון לאומי וכלכלי.
מהסכמי אוסלו לאוטונומיה
הדרך של נתניהו לא זוכה לכל תמיכה בינלאומית מאחר והיא מבוססת על משטרים המנהלים קרב מאסף נגד כוחות השינוי הדמוקרטים. לכן הוא יישאר קרח מכאן ומכאן. אין היום מדינה באזור או בעולם המוכנה לתמוך בחזון נתניהו – יעלון, כי פירושו המעשי הוא ביטול הסכמי אוסלו, על כל הכרוך בכך. הסכמי אוסלו היו התשובה לתכנית האוטונומיה של בגין וסאדאת. והם נתנו מענה חלקי ובלתי מספק לדרישות הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה. הסכמי אוסלו היו פתרון ביניים שהיה אמור להוביל להקמתה של מדינה פלסטינית, אלא שהצד הישראלי לא התכוון למלא את חלקו כדי להגיע להסדר הקבע: הוא מעולם לא הבהיר מה יהיו הגבולות של המדינה העתידית בעיקר משום שלא היה מוכן להתנגשות חזיתית עם המתנחלים והשאיר שאלות אחרות פתוחות, כמו למשל גורל ירושלים.
הסכמי אוסלו גם יצרו את המנגנון הכלכלי שאיפשר לכונן את הרשות הפלסטינית, כשהוא נשען לחלוטין על המדינות התורמות. ארה"ב והאיחוד האירופי מימנו את המשכורות של המשטרה והפקידות הממשלתית, בנוסף לפרויקטים בתחום הפיתוח הכלכלי והתשתיות. אך הם עשו זאת כל עוד האמינו שמטרתם היא לסלול את הדרך לכינונה של מדינה, ולא לממן אוטונומיה בחסות הכיבוש הישראלי. ההסדר זה היה נוח לישראל: האמריקאים אימנו משטרה פלסטינית הפועלת בתאום בטחוני עם ישראל, בעוד שהממשלה יכולה להרחיב את אחיזתה בגדה המערבית ללא הפרעה באמצעות בנייה מסיבית בהתנחלויות. אלא שנתניהו החליט שצרכי ההישרדות הפוליטית שלו קודמים לכל, והוא הורג את התרנגולת המטילה ביצי זהב. הפיכתו של אבו מאזן לאויב העם היהודי ותומך בטרור מטילה ספק בהמשך הקיום של הרשות הפלסטינית ובתאום בטחוני עמה.
המשמעות של דברי נתניהו ויעלון מרחיקת לכת. הפיכתה של הרשות הפלסטינית ל"אימפריה שמשמעותה אוטונומיה" בבחינת ההר הוליד עכבר, שמה קץ לרעיון המדינה הפלסטינית, ובסופו של דבר גם לרשות הפלסטינית עצמה. עד כה לא קם מנהיג פלסטיני שהיה מוכן לנהל אוטונומיה בצל הכיבוש. גדר ההפרדה, האוטובוסים הנפרדים, הפקעת הקרקעות, הכרטיסים המגנטיים, ההגבלות בתנועה והמעצרים השרירותיים יוצרים מציאות ששום מנהיג פלסטיני לא יכול להתמודד אתה. יעלון משקר לעצמו ולעמו משום שאין דרך לכפות אוטונומיה וגם "לא לשלוט" על הפלסטינים. ישראל שולטת בפלסטינים כבר כמעט 50 שנה, החל מהקביעה של מספר תעודת הזהות שלהם, ועד למים שהם שותים ולחשמל שהם צורכים, המציאות המדומה שהיא יצרה בדמות רשות פלסטינית מתקרבת לקיצה.
בייאושו עושה אבו מאזן כל מה שביכולתו כדי להיחלץ מהלפיתה הישראלית דרך מה שקרוי צעדים חד צדדיים. הוא זוחל על ארבע לעבר מסדרונות האו"ם, ושם הוא יפגוש את הממשל האמריקאי, אשר כמו תמיד ישיב את פנוי ריקם. הוא לא יכיר במדינה פלסטינית ולא יכריח את ישראל לסגת מהגדה המערבית. לאמריקאים המתוסכלים לא נותר אלא לחרוק שיניים, לקלל את נתניהו, לקרוא לו פחדן וחסר חוט שדרה, ו… להטיל את הווטו על הדרישה הפלסטינית. הברית האסטרטגית בין ישראל וארה"ב רק הנציחה עד כה את הסכסוך, והיא מקרבת את סופו של אבו מאזן והרשות הפלסטינית. המדינות התורמות מזהירות שבמקרה כזה הן יפסיקו את המימון של הרשות הפלסטינית, ומי שיצטרך לשלם את המחיר הוא האזרח הישראלי, אשר גם כך בקושי גומר את החודש. נכון שנתניהו נהנה מהעובדה שאין לו אופוזיציה בתוך ישראל, אבל הוא עומד מול ביקורת בינלאומית גוברת, ושלושה מיליון פלסטינים שאינם מוכנים להשלים עם מצבם.
כתיבת תגובה