איך מתירים את הפלונטר הפוליטי

אי שם בשלהי אוקטובר 2020 כתבתי מאמר בשם " והמנצח הוא… בנט" (למאמר ללחוץ כאן). היה זה בשיאן של ההפגנות בבלפור, שעוררו את התחושה הכוזבת שהנוער קם סוף סוף להפיל […]

אי שם בשלהי אוקטובר 2020 כתבתי מאמר בשם " והמנצח הוא… בנט" (למאמר ללחוץ כאן). היה זה בשיאן של ההפגנות בבלפור, שעוררו את התחושה הכוזבת שהנוער קם סוף סוף להפיל את ביבי. המאמר הזה היה ניסיון כמעט נואש להזהיר, שהמרוויח מאותה מחאה אינו אחר מאשר נפתלי בנט, אשר לא השתתף, לא תמך ואפילו התנגד למחאה, בתירוץ שהנושא אינו "כן ביבי או לא ביבי" אלא איך מטפלים במשבר הקורונה. בזמנו הסקרים ניבאו לבנט 23 מנדטים ולנתניהו 26 מנדטים. מאז התפרקה הממשלה הפריטטית עם גנץ, והסתחררנו אל תוך סיבוב הבחירות הרביעי הודות למסעו הנואש של ביבי להשיג את 61 המנדטים שיגאלו אותו מהמשפט. התוצאות אכזבו את כולם: ביבי זכה ב- 30 מנדטים, רחוק מ- 61 הנכספים, בנט התרסק ל- 7 מנדטים, ואל חידוש משפטו של ביבי נלוותה הצהרתו המופרכת אודות "ניסיון הפרקליטות להביא להפיכה שלטונית".

נתניהו תקוע בין בן גביר הכהניסט היהודי לבין מנסור עבאס הפונדמנטליסט הערבי, כשהוא יושב על כיסא הנאשמים במשפט מתוקשר, עם מוניטין של אדם שלא מקיים הסכמים. אף על פי כן, למרות שרק 52 ח"כים המליצו עליו ואין לו כרגע רוב פרלמנטרי כדי להציג ממשלה, הוא קיבל מהנשיא ריבלין את  המנדט להקים אותה. בצד המחנה של "רק לא ביבי" המצב קשה עוד יותר בגלל הפיצול האידאולוגי בין מרכיביו. כך הפך בנט שוב לממליך מלכים, ירצה  – ילך עם נתניהו, ולא – יחבור ללפיד. אלא ששבעה מנדטים אינם יכולים להגיע רחוק. לא כל שכן, ראש ממשלה בקואליציה הכוללת ימין קיצוני, מרכז, שמאל ומפלגות ערביות. המופע הזה נראה כמעשה הזוי שאין לו סיכוי להחזיק מעמד. מצד שני, לעשות את המעשה הטבעי אידאולוגית, ולהצטרף לנתניהו, הופך להימור התלוי בתמיכתה של התנועה האסלאמית מבחוץ. כך אנחנו נשארים בפלונטר שלא ניתן להתירו גם לאחר ארבע מערכות בחירות.

למרות השינוי במפה הפוליטית שנבע מפילוגים בתוך המפלגות, גדעון סער פרש מהליכוד, כחול לבן התפוררה ונותרה עם 8 מנדטים, הרשימה המשותפת התפלגה על ידי התנועה האסלאמית שזכתה ב-4 מנדטים, בעוד ששותפיה לשעבר צנחו מ- 10 ל- 5 מנדטים. הגושים נותרו על כנן, אין לאף אחד מהם רוב מוחלט, וביבי עדיין זוכה לתמיכה מוצקה של בייס ובו למעלה ממיליון בוחרים. למרות הרינונים על בחירות חמישיות, ברור לכולם, כולל לביבי, שעוד סיבוב בחירות אולי יגרום לזעזוע פוליטי נוסף בתוך הגושים אבל לא ישנה את המצב. מה שלא הלך ארבע פעמים ככל הנראה גם לא ילך בפעם החמישית.

הבחירות החוזרות ונשנות מציבות מראה מול החברה הישראלית. הציבור נואש מיכולתו לגרום לשינוי, כאשר למרות ריבוי המפלגות השיח הציבורי נותר רדוד, חסר מעוף או חזון עתידי. החברה הישראלית בוחרת להמשיך לדרוך במקום. השפעת החיסונים, דעיכת המגפה והמצב הכלכלי הסביר עקב פריחת ההייטק, בולמים כל רצון או צורך בשנוי, כאשר ביבי נתניהו על כל מגרעותיו מייצג המשכיות.

למרות שאין פתרון לתסבוכת הפוליטית הנוכחית ונתניהו ממשיך לכהן כבר שנתיים, בין אם בממשלת מעבר או בממשלה מקרטעת, העובדה העצובה היא שמחנה הימין הולך ומתחזק ומונה 76 ח"כים, כולל את ארבעת הח"כים של התנועה האסלאמית. השמאל הציוני נותר עם 13 מנדטים בלבד והפך למיעוט חסר כל השפעה ממשית על הזירה הפוליטית. התוצאה המעשית של נסיגת השמאל הציוני היא המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית על חשבון אופייה הדמוקרטי. המסע הנמרץ להכפיף את בית המשפט העליון לרצון העם הימני, והשאיפה לספח את הגדה המערבית לישראל, מנציחים את משטר האפרטהייד הכרוך בשלילת זכויותיהם האזרחיות והמדיניות של הפלסטינים. העובדה שהנושא כלל לא עלה בתוך הדיון הציבורי לפני ואחרי בחירות, והנכונות לתמוך בבנט לראשות הממשלה בשם הדחתו של ביבי, מראה עד כמה רחוק מוכן השמאל הציוני ללכת כדי לשמור על מה שנותר ממעמדו הפוליטי.

בצד הפלסטיני המצב דומה. האוכלוסייה הערבית בישראל מעדיפה להתרכז בתקציבים ובשיפור רמת החיים שלה מבלי לאמץ שום עמדה בנושאים כמו זכויות אדם ודמוקרטיה. האלימות בכלל והאלימות כלפי נשים בפרט, רדיפת ההומוסקסואלים, השחיתות בתוך השלטון המקומי, והאבטלה הגבוהה בקרב צעירים, כל אלה מסבירים את האדישות של הציבור הערבי וחוסר האמון ביכולתו להשפיע באמצעות הקלפי. ברשות הפלסטינית המצב אינו יותר טוב. הפילוג בתוך הרשות הפלסטינית, ובינה לבין חמאס, המצב הכלכלי המדורדר, ההשתקה של כל ביקורת נגד השחיתות השלטונית, ואוזלת ידו של השלטון בשיפור חיי האזרח או בסיום הכיבוש, יוצרים בישראל תחושה שגורלם של הפלסטינים הפך לנושא שולי שאינו צריך להדאיג.

ברגע שמוחקים את הכיבוש מהמשוואה הישראלית, החלוקה בין ימין ושמאל אף היא נעלמת. מה גם שהגרסה הישראלית של הכלכלה הניאו-ליברלית הפכה לקונצנזוס, וכך ניתן ליצור קואליציה המחברת את בנט מקצה אחד למרצ בקצה השני. אלא שאי שם מעבר לאוקיאנוס קמה לה ממשלה חדשה שבראשה עומד ג'ו ביידן. הוא הביס את טראמפ על בסיס פרוגרמה פרוגרסיבית הנשענת על הגרין ניו דיל, אימץ את תביעת תנועת השחורים BLM (חיי שחורים נחשבים) ומציג השקפת עולם אלטרנטיבית, שמתבססת על ההבנה שהחלוקה הישנה בין שמאל לבין ימין כבר לא תופסת. לדבריו המאבק כיום אינו מתנהל בין קומוניזם לקפיטליזם, אלא בין אוטוקרטיה לבין דמוקרטיה.

במידה וליברלים ישראלים הדוגלים בדמוקרטיה וסולדים מנתניהו היו מאמצים את הפרדיגמה החדשה, ובו בזמן ליברלים פלסטינים בישראל ובגדה המערבית ועזה, המתנגדים לדיקטטורות של אבו מאזן ושל יחיא סינוואר, היו אף הם מאמצים את השקפתו של ביידן, ניתן היה להביס את האוטוקרטיה הישראלית – פלסטינית, המשסה אזרחים באזרחים ועם בעם.

הפרדיגמה של ביידן היתה יכולה להיראות רחוקה ואפילו אוטופית, לולא העובדה שהוא מוכן להשקיע  בה 4 טריליון דולר כדי להפכה למציאות. בתחרות שבין אמריקה הדמוקרטית לבין סין האוטוקרטית, ביידן פועל להחזיר את כלכלת ארה"ב למעמדה ככלכלה החזקה והמפותחת בעולם, תוך העצמת מעמדם של העובדים ויצירת מיליוני מקומות עבודה חדשים. המשימה ברורה, והיא להציל את כדור הארץ, להיאבק בשינוי האקלים, ולחזק את הדמוקרטיה ע"י הגדלת מקומה של המדינה בפיתוח החברה והכלכלה. מי שלא יתאים עצמו לכלכלה החדשה הזאת יוותר מאחור, ומי שלא יבחר צד במלחמה הזאת לא יוכל להתמודד מול הימין הקיצוני. זהו אותו הימין שבחר את הצד של טראמפ, פוטין, אורבן, בולסונארו ושאר הדיקטטורים הימניים, ששונאים זרים, מהגרים, שחורים, יהודים ולהט"בים.

הפלונטר הפוליטי בישראל נובע מהעדר רעיונות חדשים וחוסר פרוגרמה אלטרנטיבית לימין. העם הוא ימני מחוסר ברירה, הפחד מהזר גם אם הוא לא רציונלי, הפך לו לטבע שני. העתיד הדמוקרטי של שני העמים, הישראלי והפלסטיני, תלוי ביכולתם של הכוחות הדמוקרטים לחצות את הקו ולהתחבר. ביידן הבהיר לאמריקה ולעולם, שהרעיון של "אמריקה הלבנה" לא ימשיך להתקיים אם רוצים לשמור על אופייה הדמוקרטי.

זאת בדיוק הפרדיגמה העומדת בפני השמאל. ישראל לא תוכל להתקיים כדמוקרטיה כל עוד תמשיך לדגול באופייה היהודי. המציאות הדמוגרפית באמריקה גברה על האקסיומות שהחזיקו מעמד 200 שנה, וגם המציאות הדמוגרפית בין הירדן לים מכתיבה שנוי מחשבתי אם רוצים להגן על הדמוקרטיה. אמריקה משקיעה 4 טריליון דולר כדי להפוך רעיון למציאות, לתקן את עוולות העבר כלפי האזרחים השחורים ולבער את העוני. גם ישראלים ופלסטינים יכולים לאמץ תכנית כלכלית משותפת שתשנה את פני החברה הישראלית והפלסטינית, תחסל את הפערים החברתיים, תעדיף את העבודה על ההון, ותשים קץ לעוול הנמשך כבר מעל 50 שנה כלפי הפלסטינים. האלטרנטיבה לאפרטהייד היא מדינה שוויונית אחת, והאלטרנטיבה לימין בישראל ולאוטוקרטיה בשטחים הכבושים היא "גרין ניו דיל ישראלי פלסטיני".      

  

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת