אינתיפאדה על תנאי

שביתת הרעב של האסיר המנהלי סאמר עיסאווי הינה יוצאת דופן מכמה סיבות. ולאו דווקא בגלל אורכה (היא נמשכת למעלה מ-200 ימים ומסכנת את בריאותו ואת חייו) אלא משום שהיא צעד מחאה חסר תקדים. ההיסטוריה של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראלים עשירה במאבקים ומחאות אשר גבו קורבנות רבים, אך היו להם תמיד שני אפיונים: הראשון – הם בטאו החלטה קולקטיבית, והשני – הם תמיד דרשו לשפר את תנאי המאסר. השביתה הממושכת הנוכחית היא פועל יוצא של החלטה אישית, שמטרתה לכפות על ממשלת ישראל לשחרר את האסיר מכלאו.

עוד דבר יוצא דופן במאבק הגבורה הזה הוא, שבעבר, בטרם נחתמו הסכמי אוסלו, האסירים השובתים השתייכו לפלגים הפלסטינים שהוצאו אל מחוץ לחוק, וסבלו מרדיפה מתמדת של רשויות הכיבוש. ואילו כאן מדובר באסיר השייך לזרם פלסטיני "חוקי", זרם שאף שותף לממשלת סלאם פיאד, המקיימת יחסים נורמליים עם הממשלה הישראלית ומשתפת אתה פעולה בתחום הביטחוני, המנהלי והכלכלי. יתר על כן, סאמר עיסאווי שוחרר בעסקת שליט, שנחתמה בין ישראל וחמאס בתיווך ובחסות מצרית. שביתתו עוררה ביקורת חריפה מצד הרשות הפלסטינית נגד חמאס, אשר לא דרשה ביטחונות מספיקים שימנעו מאסרים מחודשים של המשוחררים, כפי שקרה עם סאמר עיסאווי וחבריו.

חילוקי הדעות בין הפת"ח לחמאס אינם מסתיימים כאן, וכל אחד מהצדדים בגדה המערבית ובעזה מנצל את שביתת האסירים לאינטרסים הצרים שלו. במקום שהמאבק הזה יאחד את פלגי העם הפלסטיני השואף לחרות, הוא רק העמיק את הפירוד הפנימי. הן פת"ח והן חמאס נמצאות במבוי סתום ושתיהן איבדו את אמינותן. הן מתכנסות בקהיר, בניסיונות חוזרים ונשנים לסיים את הפילוג, ונוחלות כישלון צורם. שביתת הרעב הממושכת מוכיחה, שהאסירים איבדו את התקווה להשתחרר, בין אם באמצעות מו"מ או בחילופי אסירים, ובאמצעות השביתה הם מביעים בעקיפין את חוסר אמונם בהנהגה הפלסטינית.

במאמר שפרסם מאג'ד כיאלי באתר "אל-חיאת", הוא מתאר בצורה בהירה את המבוי הסתום של ההנהגה הפלסטינית, ומאפיין בדייקנות את שורש הבעיה שהעם הפלסטיני סובל ממנה, והיא חוסר הנכונות של הנהגתו להכיר בטעויותיה ולשנות את דרכיה. "מה שתופס את העין בנושא זה הוא שהנהגת פת"ח (המנהיגה הן את הארגון והן את הרשות) לא מוכנה לקבל את העמדה הרואה במו"מ שלה כישלון, ואינה מחפשת אחר דרכים פוליטיות או מאבקים אלטרנטיביים.", הוא מסביר, "אותו המצב תקף לגבי תנועת חמאס, אשר אינה מוכנה לאשר שהדרך של המאבק המזוין, ובמיוחד פעולות ההתאבדות, לא שרתו את המאבק הלאומי. דבר זה עולה בברור הן ממהלך המאורעות, והן מהפסקת פעולות ההתנגדות המזוינות, בין אם רגילות או במעשי התאבדות, בין אם בגדה או בעזה (וזה בנוסף להפסקת ירי הטילים)".

הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן החליטה לבחור באופציה של "המאבק", התלבשה על גל המחאה, ופעיליה עמדו בשורה הראשונה של המפגינים. אלא שלא עברו ימים רבים עד שהתבררה המטרה האמתית שלה – לא לאפשר לדברים לצאת מכלל שליטה, בעילה של "לא להיגרר אחר הפרובוקציות של הכיבוש". גל המחאות הנוכחי גרר בצד הישראלי היערכות לאפשרות של פרוץ אינתיפאדה שלישית. אולם לאחר שישראל העבירה לרשות הפלסטינית 450 מיליון שקלים, ולאור ההתייעצויות בקהיר בנושא האסירים, הורה אבו מאזן למשטרה הפלסטינית למנוע חיכוך בין המפגינים הפלסטינים ובין כוחות הכיבוש "במטרה לשמור על שלומו של האזרח הפלסטיני".

בשעה שהרשות הפלסטינית מעבירה מסרי הרגעה לישראל, יש מי שקוראים לאינתיפאדה שלישית, אלו לא נמצאים רק בגדה המערבית אלא גם בעזה. במאמר שפורסם במהדורה האלקטרונית של העיתון המזוהה עם הפת"ח "אל-איאם" (27.2) משווה הכותב, רג'ב אבו סיריה, את מה שקורה בפלסטין למהפכות במצרים ותוניסיה תחת שלטון האחים המוסלמים. "זאת הדילמה שבפניה עומדים הפלסטינים והמצרים והתוניסאים עכשיו, אחרי שארגונים השייכים לתנועת האחים המוסלמים תפסו את השלטון במצרים, תוניסיה ועזה.", הוא מסביר, "לא צפוי שהמצב במצרים יירגע. המהפכה שם ממשיכה וכך גם בתוניסיה. הפלסטינים נמצאים על סף אינתיפאדה בפעם השלישית, והרי יש מי שאומר שהפלסטינים פורצים באינתיפאדה חדשה כל 13 שנים. האינתיפאדה של הפלסטינים חייבת להיות מסוג שונה במקצת משתי הקודמות. אין לראותה בעיניים של חלק מהמנהיגים, שעבורם היא אינה אלא מכשיר לחץ במטרה לשפר את תנאי המו"מ. בעוד האינתיפאדה הראשונה הייתה בעלת אופי עממי עמוק, והשנייה הייתה מזוינת, מה שנדרש עכשיו הוא אינתיפאדה עממית לא אלימה, או כזו שתכלול את כל צורות המאבק, העיקר שתכלול לא רק את הגדה המערבית אלא גם את עזה והפזורה הפלסטינית".

פלסטין והעולם הערבי

אבו סיריה קורא לפלסטינים לאמץ את הסיסמה של "הפלת המשטר", בדיוק כמו התנועות המהפכניות במצרים ובתוניסיה. אלא שמעזה קרא ראש המועצה המחוקקת, אחמד בחר, (איש חמאס) לאינתיפאדה שלישית נגד אבו מאזן והרשות הפלסטינית. ומצד שני, הרשות הפלסטינית קוראת לישראל לשחרר את האסירים, אבל היא בעצמה עצרה 6 אנשי חמאס, שלדברי דובר המשטרה של הרשות, עדנאן דמירי, הודו ש"הם תכננו להפוך את האירועים בגדה לעימותים אלימים". דמירי הוסיף כי "חמאס שומרת על ההודנה עם ישראל בעזה אבל חותרת לגרור את הגדה המערבית לעימות אלים כדי לפגוע במעמדה של הרשות". (אל-חיאת 27.2)

ההאשמות ההדדיות מצביעות על מבוכה, ועל היעדר פרוגרמה והנהגה שיכולה להוביל את העם הפלסטיני במאבקו לסיום הכיבוש. חמאס רק מחפשת להשליט את שלטונה על עזה, בדיוק כפי שעושים זאת האחים המוסלמים במצרים ובתוניסיה, והיא מסתמכת על תמיכה כספית מקטר. פת"ח מצידה רוצה לשמור על שליטתה בגדה, ומסתמכת על כספי המדינות התורמות, כולל ארה"ב, סעודיה, אירופה וישראל. והעם הפלסטיני נמצא בין הפטיש לסדן ללא מוצא.

במצרים, תוניסיה, ושאר מדינות ערב, צעירים מהפכנים עשו מהפכה חסרת תקדים בעולם הערבי, מהפכה שהצליחה להפיל משטרים עריצים. מהפכה זו ממשיכה אחרי שנתיים של מאבק מעורר השראה למען זכויות דמוקרטיות וצדק חברתי. אין ספק שהאינתיפאדה הפלסטינית השלישית תגיע, זה רק שאלה של זמן. יתכן כי שביתת הרעב של האסירים בבתי הכלא של הכיבוש היא סימן לכך שזמנה קרב. אבל כדי שהיא תצליח לגייס את העם הפלסטיני כולו, אין מנוס מכך שתתגבש מנהיגות צעירה ומהפכנית חדשה, שתחליף את ההנהגות הקיימות, הכפופות לחלוטין למשטרים מושחתים, ואשר יש להן אחריות מרכזית על הפילוג הפנים פלסטיני. הגיע הזמן לחזור לעצמאות ההחלטה הפלסטינית, הגיע הזמן שפלסטין תלך בדרכן של המדינות הערביות, הצועדות לקראת הגדרה עצמית וקביעת גורלן מחדש.

 

אודות יעקב בן-אפרת