איראן ועזה – עימותים ללא פתרון

דו"ח פוליטי שהוגש לוועד המרכזי של ה- 13.5.2018

כותרת המסמך שהוגש לוועד המרכזי בראשית השנה היתה "ההכרה בירושלים כבירת ישראל קברה את פתרון שתי המדינות". שלושה חודשים לאחר מכן אנחנו עומדים בפני פתיחת השגרירות האמריקאית בירושלים לרגל חגיגות 70 השנה ליסוד מדינת ישראל. אולם הארוע החמור הזה, שמציין שינוי איכותי במדיניות האמריקאית כלפי הבעיה הפלסטינית, מחוויר לעומת התפתחויות חדשות לא פחות מסוכנות: ההודעה של טראמפ על נסיגתו מהסכם הגרעין האיראני, הפגישה המתוכננת בינו לבין נשיא צפון קוריאה, וההכנות של חמאס לשלוח אלפי פלסטינים לכיוון גדר הגבול ב"תהלוכת השיבה", מה שיגרום לקטל המוני נוסף. סך כל ההחלטות של טראמפ, שנועדו להחליף את מה שהוא קורא לו "הסדר העולמי הישן", שהשאיר מאחוריו אובמה, גורמות לזעזועים פוליטיים וכלכליים, ורק מעמיקות משברים כמו הסכסוך הישראלי פלסטיני והמאבק בין ישראל ואיראן.

גורל סוריה והעימות עם איראן

הצהרת טראמפ על נסיגה מהסכם הגרעין עם איראן לא נולדה בחלל ריק. אמנם נכון שמדיניות טראמפ מתאפיינת בהתנגדות למדיניות אובמה, אך גם נכון שמדיניותו תואמת את מדיניות ידידו נתניהו, שעמל להכשיל את אובמה ולתת גב לבחירת טראמפ לנשיאות. נתניהו לא היה היחיד שהתנגד להסכם הגרעין עם איראן. כמוהו גם סעודיה הרואה כיצד איראן פוגעת באינטרסים שלה באזור. אין ספק שהחתימה על ההסכם לא רק שהעניקה לגיטימיות למשטר האיראני אלא בטאה שינוי בעמדת ארה"ב בדמות העדפת הצד האיראני על פני היחסים ההיסטוריים עם מדינות המפרץ.

לא רק ישראל ומדינות המפרץ התנגדו להסכם. מי שנפגע ממנו יותר מכל היה העם הסורי, משום שההסכם נתן לגיטימיות למעורבות איראנית בסוריה שהובילה להרס סוריה, רצח אזרחיה והגנה על משטרו הפושע של אסד. ההסכם מנע את פיתוח הנשק הגרעיני האיראני למשך 15 שנה בתמורה להסרת הסנקציות, ובו בזמן חיזק את הנוכחות האיראנית בסוריה, שהפכה לבעיה אסטרטגית עבור ישראל. למרות זאת, כל המדינות שחתמו על ההסכם, ואפילו הממסד הבטחוני הישראלי עצמו, אינם רואים כל תועלת בביטול ההסכם, משום שהוא בולם את יכולתה של איראן לפתח נשק גרעיני, ומנגד, לא ברור מה האלטרנטיבה.

הברית האיראנית-סורית נמשכת מאז שנות השמונים, כאשר חאפז אסד, מנהיג הבעת' הסורי חתם על הסכם אסטרגי עם איראן במטרה להחליש את משטרו של סדאם חוסיין מנהיג הבעת' בעיראק. מאז פרוץ המהפיכה הסורית ב-2011 שלחה איראן את חזבאללה לסייע למשטר הסורי בדיכוי המהפיכה. אולם עם התארכות המערכה, וכאשר התברר שמשטר אסד על סף התמוטטות, הקימה איראן מיליציות שיעיות רב לאומיות באמצעות כוח אל-קודס בראשות קאסם סולימאני, כדי שילחמו לצד המשטר הסורי. ישראל לא נזעקה נוכח המעורבות הגוברת של איראן בלחימה ולמעשה רווח לה שהמשטר הסורי, ששמר על השקט בגבול הגולן במשך 40 שנה, ימשיך להתקיים. יתר על כן, גם ישראל ראתה בסדאם חוסיין את עיקר הסכנה, ולכן היא תמכה בפלישה האמריקאית בעיראק אשר הפילה את משטרו של סדאם חוסיין והגישה את עיראק לאיראן על מגש של כסף.

גם כאשר נכנסו הרוסים לסוריה כדי לסייע למשטר אסד שמרה ישראל על שתיקה. למעשה רווח לישראל כאשר הרוסים עסקו בהרס שיטתי של סוריה באמצעות הפצצות אוויריות על הערים הסוריות המרכזיות ובראשן חאלב. ישראל גם עודדה את מימשל אובמה לחתום על ההסכם, המפרק את מהמשטר הסורי מנשק כימי לאחר המתקפה הכימית שלו על גוטה המזרחית בשנת 2014, הסכם שהציל את אסד מפעולות גמול צבאיות שסיכנו את משטרו. למעשה כל מה שקרה בסוריה, כולל המעורבות הרוסית והאיראנית ומעשי הטבח ששלושת המדינות הללו בצעו באזרחים סורים חפים מפשע, התרחש נוכח עיניה הבוחנות של ישראל, אשר עמדה מנגד כאשר פשעים נגד האנושות התרחשו על מפתנה.

רק לאחר שהמדיניות הנפשעת הזו הצליחה להביס את העם הסורי ואת מהפיכתו הדמוקרטית, התעוררה ישראל להבין שהכוחות הפועלים בסוריה, רוסיה, איראן ותורכיה חילקו ביניהם את שלל המלחמה, וכי לא נותר לישראל אלא לקבל נוכחות רוסית ואיראנית קבועה על אדמת סוריה, כעובדה מוגמרת. הבסיסים הצבאיים הקבועים שבנתה איראן בסוריה עוררו דאגה בישראל, והיא פתחה במערכה נגד האיראנים על ידי הפצצת בסיסיהם ומתקניהם הצבאיים בסוריה. מטרת ישראל היא לסלק את משמרות המהפכה האיראנית, למרות שאין לה כל התנגדות להשארות יתר המיליציות השיעיות המגינות על קיומו של המשטר.

ההפצצות הישראליות על מחנות הצבא האיראניים בסוריה, הפגישות התכופות בין נתניהו ופוטין, חשיפת הסודות הגרעיניים של איראן באמצעות גניבת הארכיון הגרעיני מתוך מחסן בלב טהראן, והתעמולה למען נסיגת טראמפ מההסכם הגרעיני, הם מסע מאורגן שמטרתו לכפות על איראן לוותר על השקעותיה הכלכליות והצבאיות האדירות בסוריה ולהתבסס בתחומה.

ישראל מרבה להתייחס למצב הפנימי באיראן, המתאפיין באבטלה הגואה בקרב הצעירים שעולה על 40%, ואינפלציה שנובעת מירידת ערך הריאל האיראני ביחס לדולר שהגיעה ל-35% תוך שנה. אמנם נכון שמצבו הפנימי של המשטר קשה ושהעם האיראני מתנגד להמשך ההשקעות הכספיות בסוריה. אולם משמרות המהפיכה, הצבא והמנהיג העליון מאוחדים במאמציהם להפיץ את המהפיכה השיעית בעולם הערבי, ואינם מוכנים לוותר לישראל, כך שאפשרות פריצת מלחמה שרירה וקיימת.

אמנם ישראל מהמרת על התנגדות עממית באיראן לעימות צבאי עם ישראל על אדמת סוריה, אלא שההימור הישראלי הגדול הוא על חולשת המשטר הסורי שתלוי לחלוטין בסיוע הרוסי. הנוסחה שהציבה ישראל מול הרוסים ומול בשאר אסד היא פשוטה: או שתשאר בשלטון בלי האיראנים, או שתיפול. הצהרת שר האנרגיה שטייניץ מה-7 למאי היתה ברורה: אם הנשיא הסורי, בשאר אסד, ימשיך להרשות לאיראנים לפעול ברחבי סוריה, ישראל תחסל אותו ותפיל את משטרו. למעשה ישראל אומרת לרוסיה ולעולם כולו דבר פשוט: לא יהיה הסכם פוליטי בסוריה אם לא יקחו בחשבון את שכנתה הדרום מערבית. כל החלטה שתלקח בז'נבה, אסטנא, סוצ'י או כל מקום אחר לא תתבצע אם איראן תהנה מהזכות להתנחל צבאית על אדמות סוריה. מכאן, שלמרות נצחונו של אסד על המהפיכה, שלטונו נשאר רופף וגורל סוריה לא ישאר בידיו.

הבעיה הפלסטינית  – בת ערובה של מנהיגות כושלת

הבעיה הפלסטינית הפכה לבת ערובה בידי שתי אג'נדות מנוגדות. האג'נדה של חמאס בעזה ואג'נדה מנוגדת לה בגדה המערבית. מעולם לא הגיע הפילוג בין פתח וחמאס לרמה כזו בעבר. חמאס עובדת על גיוס המוני ותקשורתי כדי למשוך את תשומת הלב למה שמתרחש בעזה, ולשבור את המצור המוטל עליה על ידי ישראל – הרשות הפלסטינית – ומצרים. באותה שעה עוסקת ממשלת רמאללה בחיזוק שלטונה על הגדה המערבית ובהתנתקות מוחלטת מרצועת עזה תחת הסיסמא "קבלת סמכויות מלאה": או שהרשות תקבל את השלטון המלא על עזה, או שהיא תיפרד ממנה סופית ותוותר על כל מחוייבותיה לעזה. במצב זה לא ברור נגד מי עושה תנועת החמאס את המחאות השבועיות שלה על גבולות ישראל. האם נגד ישראל, או שהתנגשויות הדמים נועדו  לחשוף בעיני העם הפלסטיני את דמותה של הרשות הפלסטינית, שאינה מתעניינת ואינה מסייעת למה שכונה "צעדת השיבה".

צעדת השיבה החלה כיוזמה של צעירים משכילים בעלי קשרים עם תנועת ה- BDS, שרצו לקדם את האג'נדה של זכות השיבה ביום הנכבה, יום הקמת מדינת הישראל ב- 14 למאי. מטרת היוזמה היתה ליצור תנועה אזרחית הפועלת בדרכי שלום, שתתכנס ליד גדר הגבול עם ישראל במטרה לחצות את הגדר ולהכנס לאדמות פלסטין משנת 1948, כדי להזכיר לעולם את זכות השיבה של העם הפלסטיני. היוזמה היוותה קריאת תיגר להתנגדות המזויינת של חמאס וגם למדיניות ממשלת חמאס שהשתלטה על הזירה הפוליטית באופן מוחלט. אלא שעם חלוף הזמן השתלטה חמאס על התנועה ושנתה את האג'נדה ממופע בדרכי שלום לארוע אלים שנועד לפרוץ את הגדר ובכך לשבור את המצור על שלטון חמאס. במקום שהפעילויות יוגבלו למחנות מסויימים בקרבת הגדר, הן הפכו לעימותים בין צעירים פלסטינים, כולל ילדים, לבין הצבא הישראלי, שמשתמש בצלפים כדי למנוע מהצעירים להתקרב לגדר. המחיר עוד לפני יום הנכבה עצמו הגיע ל50 הרוגים ויותר מאלף פצועים, שרבים יהפכו נכים לצמיתות.

חמאס מצפה למספר הרוגים גדול יותר בהפגנה המתוכננת ל- 14 למאי, מה שצפוי לעורר ויכוח חריף בין שורות הפלסטינים עם מתנגדי הפעולות האלו, ובמיוחד לשליחת ילדים וצעירים לחזית הקדמית מול הצלפים הישראלים. אלא שהמספר הגדול של נופלים ופצועים גרם למחאה רחבה נגד ישראל בעולם, וגם בתוך ישראל הועלו קריאות לחיילים לסרב לפקודות של פתיחה באש על בלתי חמושים משום שאלו מוגדרות כפשע מלחמה. ללא קשר למה שישראל או חמאס רוצות להשיג מעמות הדמים הזה, המתרחש בעזה הוא אסון הומניטרי שאינו יכול להמשך לאורך זמן והוא דורש תשובה מיידית. הפתרון אינו ביד חמאס, שהוכיחה את נכונותה להקריב את האינטרסים של אזרחיה כדי לשמור על שלטונה. לעומתה ישראל, מחזיקה בכל מפתחות הפתרון בהיותה הגורם הראשי שמטיל את המצור. אך ישראל רואה בחמאס, כל עוד הוא חמוש, את האויב. היא אינה מוכנה להתדיין עם חמאס ללא הסכמה של הרשות הפלסטינית ברמאללה או של המשטר המצרי. שניהם מהווים בני ברית אסטרטגיים והם מתואמים בטחונית עם ישראל בקטנה כבגדולה.

מצדו יזם אבו מאזן צעד יוצא דופן לארגון מחדש של אש"ף. הוא כינס את המועצה הלאומית הפלסטינית ברמאללה 30 שנה לאחר הכינוס הקודם. הכינוס הקודם התקיים ב-  1988 באלג'יר והכריז על המדינה הפלסטינית על רקע האינתיפאדה הראשונה. בהמשך התברר כי ההכרזה היתה צעד שהכין את הקרקע לחתימה מאוחרת יותר על הסכם אוסלו, שהיה הבסיס להקמת הרשות הפלסטינית.

הכינוס של המועצה הלאומית התרחש על רקע ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, וערב השקת השגרירות האמריקאית בירושלים. במציאות זו איבד אבו מאזן כל תקווה בתהליך השלום. הוא איבד את אמונו בהתגשמות החלום להקמת מדינה פלסטינית עצמאית בשטחים שנכבשו בשנת 1967.

נחיתותו של אבו מאזן ברורה לו. עליית טראמפ לשלטון חזקה את עמדת נתניהו וממשלתו הימנית שאין לה כרגע מתחרה בישראל. למרות חילוקי הדעות בישראל, יש קונצנזוס שהקמת מדינה פלסטינית אינה אופציה סבירה כרגע, ועל כך שאין לוותר על ההתנחלויות או על ירושלים, שלא להזכיר את הסירוב להכיר בזכותם של הפליטים. הדרך לפתרון מדיני נחסמה ובפני אבו מאזן אין כל אופציה זולת קבלת העובדות המוגמרות, קרי – הסתפקות באוטונומיה חלקית וצרה שתהיה תלויה לחלוטין בטחונית וכלכלית בישראל.

אלא שכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית ברמאללה גם העמיק את הקרע עם חמאס והחריף את הנתק עם עזה. אבו מאזן בחר מחדש את הועד הפועל והרחיק ממנה את תומכי יריבו מוחמד דחלאן. הוא העניק למועצה המרכזית הפלסטינית סמכויות לקבוע את המחליף במקרה של מות היו"ר.

נאום אבו מאזן חשף את עומק המשבר הרעיוני, המוסרי והפוליטי שפוקד את העם הפלסטיני כולו. הוא שיקף, קבעון מחשבתי והתנכרות לתהליכים שמתרחשים בעולם הערבי, ובכללם התמורות הרעיוניות והפוליטיות שקיבלו ביטוי במהפכות האביב הערבי. תנועות הפתח והחמאס, השליטו בשטחים שתחת חסותם שלטון דיקטטורי שדומה תכלית הדמיון למשטרים הערביים שטוטאו על ידי האביב הערבי. הועד המרכזי של אש"ף מתמנה על ידי אבו מאזן, ולא ע"י בחירות דמוקרטיות. בנוסף, התמיכה של הארגונים הפלסטינים במשטר הסורי, ושיתוף הפעולה שלהם עם הרוסים ועם איראן – כל אלו מעידים על כך שתנועה זו, על שני חלקיה, איבדה את אופיה המהפכני והפכה לקבוצה של ארגונים שחותרים לשמור על האינטרסים הצרים שלהם ותו לא.

בנאומו לא הסתפק אבו מאזן בשלילת האביב הערבי, והוסיף לכך את התאוריות שלו על "השאלה היהודית", שהיתה נושא לתיזה עבודת הדוקטורט שהגיש במוסקבה לפני עשרות שנים. לפי תאוריה זו, השנאה ליהודים היא פועל יוצא של מעמדם הכלכלי,  אהבתם להון ולריבית. עמדה אנטישמית זו משקפת את האידאולוגיה של ההנהגות הפלסטיניות, כולל תנועת הפתח והחמאס, ואשר לא נופלות באופיין הגזעני מהאידאולוגיה הציונית שמאמינה שהעם היהודי הוא העם הנבחר.

אידאולוגיה גזענית זו רק ממחישה את המבוי הסתום שאליו הובל הפרוייקט הלאומי הערבי והפלסטיני. זה האחרון הגיע לקיצו בכשלון מהדהד: הוא החל דרכו בשם השחרור מהאימפריאליזם, במחנה של עמים כמו וייטנאם, אנגולה וקובה, והסתיים כשהוא עומד מנגד ואף תומך בדיקטטורות שמנסות לחסל את תנועות האביב הערבי. הדממה הפלסטינית נוכח הטבח של אסד בעמו מטילה צל כבד על זכותה המוסרית לתבוע צדק לעצמה. נאום אבו מאזן היה ביטוי לאבדן הדרך. ביאושו ותסכולו ביטא המנהיג הפלסטיני לא רק אי אמון באפשרות להגיע להסכם עם ישראל, אלא אי אמון בעמו שלו, בעמים הערביים וגם במדינות המערב ובראשן ארה"ב, שהוא שם עליה את כל יהבו.

תכנית המדינה האחת לאורם של ההתפתחויות האחרונות

לאור העדר תכנית לפתרון הבעיה הפלסטינית, וכשלונן של תנועות הפתח והחמאס לפתח אסטרטגיה לסיום הכיבוש, ולאחר שהתברר כי תכנית המדינה הפלסטינית בשטחי 67 אינה עומד על סדר היום, החלו לעלות קולות הקוראים לפתרון של המדינה האחת בגירסאות ופרשנויות שונות. הסופר א.ב. יהושע פרסם לאחרונה מאמר בשני חלקים במוסף הארץ בו הוא שוטח את משנתו הפוליטית החדשה. לאחר שפעל לפתרון שתי המדינות במשך עשורים רבים, עתה הגיע למסקנה המעשית שיש להקים מדינה אחת בארץ, תוך הפיכת התושבים הפלסטינים בגדה המערבית (עזה בחוץ) לאזרחי ישראל, בדומה לערבים בישראל. ישראל תמשיך לשמור על אופיה היהודי ולשלוט בנושאי הבטחון. מצד שני הוקמה לאחרונה תנועה פלסטינית למען מדינה אחת, ששואפת להחזיר את מחוגי השעון 70 שנה אחורנית. הכוונה היא להקים את פלסטין על חורבותיה של ישראל. קבוצה זו שואבת את השראתה מדרום אפריקה. תנועה זו שהיא המשך של תנועת החרם BDS, אינה רואה בחברה הישראלית דבר זולת חברה גזענית ומתנחלת, ונכונותה לשתף פעולה עם יהודים מצטמצמת למספר זעיר של אנטי ציונים.

מפלגת דעם חולקת על שתי ההשקפות האלו. דעם רואה בכינונה של מדינה אחת פרי של מאמץ משותף של ישראלים ופלסטינים שיחיו בשוויון מוחלט. הצורה, האופי, הגבולות והחוקה של המדינה העתידית יהיו תוצאה של שיח בין תומכי הדמוקרטיה משני העמים. ישראל לא תוגדר כ"מדינה יהודיתת ופלסטין לא תוכל לחזור להיות מה שהיתה לפני 70 שנה. מה שנדרש הוא בניית משטר חדש שיאפשר לכל אזרח להגשים את שאיפותיו התרבותיות, הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות באופן חופשי.

ישות חדשה זו לא תוכל לקום אם תתבסס על המשטר הכלכלי הנוכחי, שכן הקפיטליזם בנוי על הנצחתם והעמקתם של פערים כלכליים, ומאפשר לבעלי ההון לשלוט בכלכלה ודרכה גם על הפוליטיקה ועל המנהיגות הפוליטית. המשטר הנוכחי בישראל מבסס עצמו על עליונות מוחלטת של הצד הישראלי על הפלסטינים, ולכן מה שאנו מציעים אינו מצטמצם לתכנית פוליטית, אלא מציע גם אופק כלכלי לשינוי שורשי תוך הסתמכות על הכלכלה החדשה, ועל האפשרויות החדשות שנוצרו עם ההופעה של האנרגיות המתחדשות, האינטרנט, הבינה המלאכותית והרובוטיקה.– כל אלו יאפשרו לבנות חברה דמוקרטית על בסיס של שוויון. משטר כלכלי זה יבטיח לעם הפלסטיני יציאה מהעוני והכיבוש ויציע לישראלים אלטרנטיבה למשטר המושחת והגזעני שבו אנו חיים כיום.

אנו עומדים בפני תהפוכות פוליטיות גדולות. שינויים אלו נובעים מאופיו הבלתי יציב של המשטר הכלכלי העולמי שהוא פועל יוצא של המהפכה התעשייתית השלישית. זו מתאפיינת במעבר מהתעשיות המסורתיות לעידן חדש, שבו הייצור המחשבתי מחליף את הייצור היידני. שינוי זה יוצר חוסר איזון חברתי כאשר שכבות של מעמד הפועלים מאבדות את מקור פרנסתם, נדחקות לשוליים, ובמקביל מאבדות את אמונן במדינה ובמשטר הדמוקרטי. אנשים אלו רוצים "מהפכה" אבל בכוון הפוך – מהפכה לאחור, וזה בדיוק מה שמציע להם טראמפ. לא מדובר בתופעה שמצטמצמת לגבולות ארה"ב, אלא בתופעה כלל עולמית שמקבלת ביטוי בולט גם בעולם הערבי.

המאבק בין ארה"ב ובין האיחוד האירופי אינו מצטמצם לויכוח בשאלת הסכם הגרעין עם איראן, אלא מקיף גם את נושא הסחר ביניהם. המאבק החריף בתוך ארה"ב בין המפלגה הדמוקרטית ובין המפלגה הרפובליקנית, החקירה של טראמפ באשמות של שיתוף פעולה עם רוסיה, הפרשות השונות שנחשפות יום יום לגבי טראמפ וצוותו, כל אלו מראים שהמשטר הפוליטי היום כלל אינו יציב.

בעוד המשטר הדמוקרטי עובר תהפוכות עמוקות כפי שאנו רואים בארה"ב, הרי התהפוכות בעולם הערבי יותר חריפות ושורשיות. נכון שלמעט תוניסיה, האביב הערבי לא הצליח לייצר משטר פוליטי דמוקרטי חדש, אבל משטרים דיקטטוריים נפלו, ונוצר מצב בלתי יציב שאין כל דרך לייצבו על הבסיס הישן שלו, דבר שבולט בסוריה. בשעה שכולם חשבו שאסד ניצח ועמו גם איראן ורוסיה, באה ישראל והבהירה שהדברים אינם מקובלים עליה. היא דורשת ארגון מחדש של המשטר הסורי, שבו אסד יופרד מהנוכחות האיראנית בתוך סוריה, דרישה שאין כל סיכוי שתתממש. במילים אחרות, אין פתרון בסוריה כל עוד אסד שולט בה, ואין סיכוי ליצור מצב יציב עד שלא תבנה בסוריה מדינה דמוקרטית מודרנית על חורבות מדינת הבעת'. מה שנכון לגבי סוריה נכון באותה מידה גם במצרים, לוב, תימן ועיראק, ומשליך על מדינות הנפט במפרץ.

מצב "מהפכני" זה פותח בפני מפלגת דעם אפשרות להציג את החזון האלטרנטיבי שלה בפני הציבור הישראלי והערבי, שסובלים מאופיו של המשטר בישראל תחת שלטון הימין. ישראל עצמה עוברת בימים אלו מהפכת נגד: מהפכה נגד חוק כבוד האדם וחרותו, מהפכה נגד בית המשפט העליון, מהפכה נגד אופיה הדמוקרטי של ישראל והצבת האופי היהודי של המדינה בעמדת בכורה, מהפכה נגד זכויות הנשים והדגשת ההפרדה בין גברים ונשים, מהפכה נגד חופש הביטוי, ומהפכה נגד היצירה החופשית.

הציבור בישראל עד לתופעות שונות של התבהמות. לצד דיכוי והרג של פלסטינים בגדה המערבית ובעזה, אנו עדים לתופעות פנימיות מדאיגות כמו התמיכה הציבורית בחייל אלאור עזריה, ההסתה הפרועה נגד מוסדות הנאבקים על זכויות האדם, ונגד הקרן החדשה לישראל. בנוסף, בולטת תופעה של שחיתות שלטונית שכוללת את ראש הממשלה וכמה משריו, ושורה של בעלי הון שקבלו במתנה חלקים נרחבים של הכלכלה, כמו בעליה של חברת בזק, או מנהלי מונופולים שנחקרים כיום באשמת שחיתות.

למרות תבוסתם של הכוחות הדמוקרטים בעולם הערבי, והסתגרותם של הצעירים הפלסטינים בתוך עולם לאומי צר, ולמרות הדבקות של השמאל הישראלי בפתרון שתי המדינות, וההפרדה בין שני העמים, אנחנו מציגים את החזון שלנו, תוך הסתמכות על השינוי השורשי במחשבה ובפעולה בקרב קבוצה גדולה של אינטלקטואלים ערבים שהיוו חלק מהאביב הערבי, וממשיכים להלחם על עתיד דמוקרטי. אנו מבססים את הרעיונות שלנו על השינויים הטכנולוגיים המתרחשים בעולם, הפותחים את הדרך לכוון כלכלי ואנושי חדש. מאז שהתחלנו את הקמפיין שלנו למען המדינה האחת והתחלנו לקדם רעיונות הקשורים לכלכלה המבוססת על אנרגיות מתחדשות ועל הדמוקרטיזציה של האינטרנט נפתחו בפנינו אופציות חדשות להגיע לציבור ערבי וישראלי שמבין את הרעיונות שאנו מעלים מתוך הנסיון היומיומי שלו.

אנו פועלים להכנסת אנרגיות מתחדשות לישובים הערביים, במטרה לייצר שותפות ישראלית ערבית בתחום זה. מטרה זו מתיישבת עם פעילותנו האיגוד מקצועית לבניית תנועה חברתית וסולידרית בין עובדים ישראלים ופלסטינים.

אנו נותנים חשיבות רבה לפרסום עמדותינו ברשתות החברתיות תוך כדי לימוד והתמקצעות בתחום. מאז שהתחלנו לנהל את הפרסום באמצעות הפייסבוק אנו עדים לגידול משמעותי בהתעניינות בעמדותינו הפוליטיות, שהן במהותן אינטרנציונליסטיות, חורגות מהמחשבה הלאומית ושוללות פנאטיות לאומית. השיח שאנו מנסים לקדם שולל חרמות גורפות שמתעלמות מההיסטוריה המשתנה וחוסמות דיאלוג נוסח הבי די אס. אנו שוללים את האידאולוגיה הקומוניסטית הדיקטטורית שכשלה באופן הסטורי. לצד זה אין ספק שהעולם שאנו שואפים אליו הוא עולם שחותר לשיתופיות במשאבים לטובת כל פרט בחברה, לבעור העוני והמלחמות.

העולם הישן מתמוטט, והעולם החדש מתבהר לאט לאט על כל בעיותיו וחולשותיו. יחד עם זאת המצב הקיים מוביל לעולם ללא גבולות לאומיים, לעולם מאוחד, בזכות המהפכה הטכנולוגית העצומה שכובשת את כל תחומי החיים, ונכנסת לכל בית באופן שמאחד את האנושות. לכולנו גורל אחד למרות הפערים הקיימים בשפה, במרחקים בגאוגרפיה. הנסיון הפוליטי לימד אותנו כי מי שנצמד לעבר אין לו עתיד, בעוד שמי שמציעים פרספקטיבה לעתיד הם מי שיצליחו בסופו של דבר.

דעם כלכלה ירוקה - מדינה אחת

אודות דעם כלכלה ירוקה - מדינה אחת

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.