אם רק לא ביבי – מה כן?

מאמר המערכת של עיתון "הארץ" (21.6) קבע את הטון. "ושוב, רק לא ביבי", לאמור, לא משנה מה דעתנו על ממשלת לפיד – בנט ומה הסיבות לכישלונה, אנחנו נותרים ממוקדי מטרה, כאשר המשימה של עם ישראל היא למנוע בכל מחיר את חזרתו של ביבי לשלטון. מילת המפתח כאן היא ללא ספק "שוב", כאשר הבוחרים הולכים לקלפי כבר בפעם החמישית מאחורי הסיסמה "רק לא ביבי". מטרתה להכשיל את ניסיונותיו של נתניהו להגיע ל-61 המנדטים הנכספים, על ידי כך שחברי הליכוד והגוש הימני יראו לו את הדלת החוצה.

על כן מערכת הבחירות הזאת, כמו ארבע קודמותיה, תהיה אכזרית, רוויה בשנאה והסתה, ותותיר אחריה אדמה חרוכה. גוש לפיד – בנט יקרא למחנהו להתייצב מאחורי הדגל בסיסמה האנטי פשיסטית הידועה "לא יעבור" No pasaran)) נגד ביבי, בן גביר וסמוטריץ'. לעומתו ייקרא המחנה הלאומי לבוחריו להגן על הדגל, על העם היהודי ולמנוע מתומכי הטרור להשתלט על האג'נדה הלאומית.

השאלה היא, מה הוא המחיר שמפלגות השמאל והליברלים נאלצות לשלם במלחמתם נגד ביבי. המחיר שהליכוד משלם הוא גלוי לעין – הענקת לגיטימציה לכהניזם בדמותו של בן גביר ולמשיחיות הציונית בדמותו של סמוטריץ' – אבל לא פגיעה אנושה באושיות האג'נדה הימנית הליכודית. השמאל לעומת זאת,  משלם בשן ועין. הוא חייב לוותר על כל עקרונותיו, לתת לגיטימציה לשמרנות הלאומנית של מפלגת ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו ואפילו כחול לבן. הדבקות ב"רק לא ביבי" טומנת בחובה ויתור על הערכים הבסיסיים של חברה ליבראלית, כמו התנגדות לכיבוש, התנגדות לאפליה הממוסדת של האוכלוסייה הערבית כפי שהיא מתבטאת בחוק הלאום וחוק האזרחות, העמדת עקרון יהדותה של המדינה מעל זכויות האדם והאזרח הבסיסיות. והמחיר הגבוה מכל, אימוץ הנחת היסוד של הימין בגוש ה"רק לא ביבי", שלסכסוך עם הפלסטינים אין פתרון, ולא נותר אלא להשלים עם המצב כפי שהוא.

אלא שעם הזמן, הצפרדעים הללו הופכות למזון היומיומי של כולנו, והוויתור לימין הפך מאירוע חד פעמי לפולחן קבוע. יתר על כן, כישלונה של ממשלת השינוי נבע מהעובדה שאותם צפרדעים צצו חדשות לבקרים בהצעות חוק והצבעות בכנסת, עד שהם גרמו לקלקול קיבה אמיתי בקרב חבריה. הנחת היסוד של הקואליציה שניתן לשים את הוויכוחים האידאולוגיים בצד הוכחה כבלתי אפשרית. במצב של סכסוך לאומי מתמשך, ולמרות רצונם הטוב של מרכיבי הקואליציה, היחס לשאלה הפלסטינית והיחסים בין יהודים וערבים שבים וצצים בכל העוצמה, מכתיבים את סדר היום, והלכידות הפנימית נפרמת. מתברר שהשנאה לביבי אינה דבק חזק דיו כדי להתגבר על שאלות היסוד שלא נותנות לקואליציה מנוח ולו לרגע אחד.

השביתה של המורים והגננות, מחאת נהגי האוטובוסים, מחאת האוהלים, מצבם של בתי החולים, הפקקים האינסופיים, האלימות בחברה הערבית, הפערים החברתיים העצומים ויוקר המחייה המאמיר – כל אלה מוכיחים שלא רק הסכסוך הישראלי פלסטיני מדאיג את האזרחים הישראלים, יהודים כערבים, אלא גם חיי היומיום, שהופכים עם הזמן לבלתי נסבלים. גם בשאלות הקיומיות האלה השמאל בישראל נכנע ללא קרב לימין השמרני. במשך שנה תמימה הוכיחה הקואליציה שבנושאים החברתיים כלכליים היא נמצאת אף ימינה מהליכוד.

המדיניות הניאו ליבראלית, שגרמה לפערים חברתיים דמיוניים, הפכה לאקסיומה מקובלת על ימין ועל שמאל כאחד. שר הבריאות ניצן הורוביץ ממרצ לא עשה דבר כדי לקדם את מערכת הבריאות, והרפורמה בנושא המתמחים נחלה כישלון חרוץ. השרה לאיכות הסביבה תמר זנדברג ממרצ הציגה תוכנית להפחתת הפליטות עד שנת 2030, אך לא נותר ממנה זכר לאחר התערבותם של פקידי האוצר, שמעדיפים להמשיך להשתמש בגז ולא מעודדים תכניות בתחום האנרגיה המתחדשת. שרת התחבורה מרב ישראלי מעלה את מחירי התחבורה הציבורית כדי לא לפרוץ את התקציב המוגבל שנתנו לה פקידי האוצר. מדיניות הצמצום התקציבי וההפרטה נמשכת בדיוק כמו בימי נתניהו, בזמן שישראל יושבת על חבית חומר נפץ חברתי.

כישלון ממשלת השנוי מעמידה שאלה הנגזרת מן המצב הנוכחי – אם ביבי לא, מה כן? האם ניתן יהיה לשחזר את קואליציית שמונה המפלגות, ולחבר מחדש את הימין המתנחלי עם השמאל והתנועה האסלאמית? אם התשובה היא שלילית, מה היא האלטרנטיבה לנתניהו? התשובה האפשרית היחידה היא ממשלת ליכוד בלי נתניהו, שחזור של ממשלות העבר שחיברו בין הליכוד למפלגת העבודה, יש עתיד והחרדים, כאשר מרצ, המפלגות הערביות ומפלגת הבית היהודי נותרות מחוץ לממשלה.

אלא שאותה ממשלה נכספת, אותו הרכב האמור להחזיר את השפיות ואת הנורמליות לחיינו, צריכה לנהל מדינה שנמצאת במצב בהחלט לא נורמלי. האפרטהייד בגדה המערבית ובעזה לא נורמלי, הפערים החברתיים לא נורמליים, ההתחממות הגלובלית אינה נורמלית, מצב האלימות בבתי ספר ובחברה הערבית אינו נורמלי, מצבם של המורים, הגננות, הרופאים והקשישים לא נורמלי, שלא לדבר על מצב הכבישים. זוהי מדינה שחיה באנומליה, שסיבת הקיום שלה הוא הסכסוך הנצחי מול הפלסטינים, והצורך המתמיד לטפח אויב חיצוני המאיים על עצם קיומנו בדמות איראן. שערו בנפשכם מה ניתן היה לשפר בתקציב המדומיין המופרש לצבא ולכל מנגנוני הביטחון.  

כאשר שאלת היסוד היא "לא ביבי" – לכל הנושאים הקיומיים האלה אין מקום במרחב הציבורי.  ישראל 2022 התייבשה לחלוטין מרעיונות חדשים, היא נעדרת חזון, היא מתנתקת בהדרגה מהמדינות הדמוקרטיות בעולם, היא מכשירה ומתחברת למשטרים אפלים כמו רוסיה של פוטין וסעודיה של מוחמד בן סלמן, ומכחישה למעשה אם לא להלכה את משבר האקלים. היא נטולת חזון חברתי, נסמכת בצורה עיוורת על כוחות השוק שעיוותו את הכלכלה ואת החברה והותירה את המוחלשים רחוק מאחור. ובעיקר, היא משלה את עצמה שניתן לקיים מדינה שהיא גם יהודית, גם כובשת וגם דמוקרטית. זאת מדינה שלאזרחים בעלי ערכים ליברליים השואפים לחברה שוויונית, השוללים את השנאה כלפי ערבים, מהגרים, להט"בים או אחרים אין בה מקום. לכתו של ביבי לא יפתור את בעיות היסוד של החברה הישראלית, אלא רק יחשוף אותן בכל חריפותן.

מפלגת דעם רואה בבחירות האלה הזדמנות להרחיב את השיח סביב יסודות הפרוגרמה האלטרנטיבית לימין. למרבה הצער אין במפלגות הקיימות היום בכנסת, לא מימין ובעיקר לא משמאל, פרטנרים לשיח פוליטי חדש. מי שתומך בפוטין, אסד ואבו מאזן אינו פרטנר לשיח דמוקרטי; מי שמחזיק באידיאולוגיה אסלאמית קיצונית אינו מהווה שותף פוליטי; מי שמוכנים לוותר על עקרונות יסוד כדי להתחבר לימין הפונדמנטליסטי מוכיחים כי הם אינם מעוניינים להיות חלק משיח פוליטי חדש למען שנוי יסודי בדרכה של המדינה.

הפרטנרים אפשריים לשיח כזה הם אלה המוכנים להיאבק נגד האפרטהייד, מעדיפים שותפות על פני הפרדה על בסיס לאומי, תומכים בכלכלה שוויונית, שמוכנים להיאבק להצלת כדור הארץ, וליבם עם מחנה דמוקרטי עולמי גדול. המחנה הזה תומך באוקראינה במאבקה נגד פוטין, והוא תומך במפלגה הדמוקרטית בארה"ב נגד תפיסותיו החשוכות של דונלד טראמפ המאיימות על עצם המשטר הדמוקרטי.