אסד מריח את סופו

נשיא איראן, חסן רוחאני, הצהיר אתמול שאיראן תעמוד לצד המשטר הסורי עד הסוף, והיום (4.6) מתפרסמות ידיעות על הגעתם של 10,000 לוחמים שיעים איראנים ועיראקים לסוריה, כדי להגן על הבירה דמשק. אם מחברים את הידיעות האלו להצהרתו של קצין ישראלי בכיר על כך שסוריה "מתפרקת", אפשר להסיק שאנו מתקרבים לפרק האחרון בטרגדיית הדמים הסורית. הצבא הסורי חדל לתפקד, וחייליו צולמו כשהם בורחים מהקרבות באזור אידליב. מי שלוקח את הפיקוד בפועל על סוריה כיום הוא מפקד משמרות המהפכה האיראניות, קאסם סולימאני, בסיוע המליציות השיעיות של איראן וחיזבאללה, אשר נעמדו בחזית כדי להגן על משטרו של בשאר אסד.

ההתמוטטות הקרובה של משטר הבעת' הסורי אינה מפתיעה. להפך, ההפתעה היא ההישרדות שלו עד כה. מרגע שפרצה המהפכה, היה ברור שלמשטר בדמשק אין כל סיכוי. אהוד ברק, שר היבטחון דאז, טען בדצמבר 2011: "המשפחה הזאת [אסד] סיימה את תפקידה ההיסטורי. הם ייעלמו כנראה תוך כמה שבועות." ברק טעה אמנם בתזמון, והשבועות הפכו לשנים, אך הוא צדק במהות. תפקידו ההיסטורי של אסד הסתיים עם תפקידם של שאר הרודנים הערבים, החל בזין אל-עבדין בן עלי, דרך קדאפי וכלה במובארכ.

השאלה הכואבת היא, מדוע העם הסורי היה צריך לעבור את הטרגדיה האיומה הזאת, כאשר התוצאה הייתה ידועה מראש. איך ייתכן שמשטר, אשר איבד את הלגיטימיות שלו בעיני אזרחיו ובעיני הקהילה הבינלאומית, הורשה להמשיך להרוס את עריה וכפריה של סוריה, לטבוח בתושביה ללא רחם, ולהפוך שבעה מיליון אזרחים לפליטים?

האחראים הראשיים לטרגדיה, הם, ללא ספק, ולדימיר פוטין והמשטר האיראני. הם סיפקו את הנשק, את הכסף, ובמקרה של איראן גם את הלוחמים שאפשרו לאסד לשרוד. אולם, אין זו התמונה המלאה. אי אפשר לנקות את ברק אובמה והממשל האמריקאי, מהאסון המתרחש בסוריה ובמזה"ת. הוא היה זה שהחליט, מתוך שיקול אסטרטגי גלובאלי, ותוך התעלמות מגורלם של יותר מ-20 מיליון סורים, להציב בראש סדר העדיפויות את הסדר הגרעין עם איראן, ואת היחסים הטובים עם רוסיה.

אובמה היה זה שמסר את המפתחות של עיראק לרה"מ לשעבר, נורי אל-מאלכי, נציג העדתיות השיעית. הוא היה זה שהגיע להסדר עם הרוסים בנוגע לנשק הכימי בסוריה, ונתן בכך אור ירוק לאסד להמשיך להשמיד את עמו. בתמורה להתנהלות זו, קיבל אובמה את המשבר באוקראינה, המוביל להתפרקותה של המדינה; את ההתפרקות של עיראק, כאשר ביוני 2014 כבש ארגון דאע"ש את העיר השניה בגודלה מוסול והכריז על הקמתה של "הח'ליפות האסלאמית"; את ההתפרקות של סוריה; ולבסוף גם את התפרקותה של תימן.

בתגובה היסטרית משהו למצב שיצא משליטה, מיהר אובמה להקים קואליציה בינלאומית למלחמה בדאע"ש, תוך המנעות מכוונת ממלחמה נגד משטר אסד ומחימוש האופוזיציה הסורית. אובמה מתאם את פעולותיו עם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי (שהחליף את אל-מאלכי), למרות שזה ממשיך להסתמך על מיליציות שיעיות הנתונות למרותה של טהראן. המדיניות האמריקאית יצרה אי אמון מוחלט בקרב הסעודים ויתר מדינות המפרץ, הרואות בעיניים כלות כיצד ארה"ב מקריבה לאיראנים את עיראק וסוריה, בתמורה להסכם הגרעין.

מה שהביא למפץ הגדול ביחסי אובמה ומדינות המפרץ, היה ההפיכה של החות'ים השיעים בתימן, בתמיכת איראן, נגד הממשלה החוקית. השליט הסעודי החדש, המלך סלמאן, שינה בתגובה את האסטרטגיה. הסעודים תחת הנהגת סלמאן יזמו קואליציה ערבית, ללא תאום עם האמריקאים, ופתחו במבצע צבאי נחרב בתימן – "עסיפת אלחזם" (סערת הנחישות). במקביל איחדה סעודיה את השורות עם קטאר וטורקיה (אויבותיה המושבעות עד לא מכבר) במלחמה נגד משטר אסד, ונגד איראן. הסימון של איראן כאיוב האסטרטגי העיקרי הצליח להסיט הצידה את השאלה שפילגה את שלושת המדינות הללו בעבר, והיא היחס לאחים המוסלמים. בעוד שסעודיה ראתה "באחים" איום אסטרטגי, קטאר וטורקיה תמכו בהם.

השינוי של הבריתות האזוריות אפשר לכוחות האופוזיציה בסוריה, הכוללים את ג'בהת א-נוסרה ופלגים אחרים, לאחד את שורותיהם במה שנקרא "ג'יש אל-פתח" (צבא השחרור). למורת רוחה של ארה"ב, "ג'יש אל-פתח" קיבל נשק ומימון מבעלות הברית החדשות (סעודיה, קטאר וטורקיה) דבר שאפשר לו לשנות את יחסי הכוחות מול הכוחות הנאמנים למשטר בכמה חזיתות. החל מאפריל 2015 נוחל הצבא הסורי הסדיר מפלה אחר מפלה, בעיקר באזור צפון מערב סוריה (אידלב, ג'יסר אלשוגור).

מצד שני, המערכה האמריקנית נגד דאע"ש לא הצליחה "לבלום ולכתוש" את הארגון, כפי שקבע אובמה. בעיראק, נפלה העיר רמאדי לידי כוחות ארגון דאע"ש במאי 2015, לאחר בריחת הצבא הסדיר. במקביל נפלה לידי דאע"ש בסוריה העיר ההיסטורית תדמור, לאחר שהצבא הסורי עזב אותה. הישגים אלו של דאע"ש מעידים שהמדיניות האמריקאית ניצבת בפני שוקת שבורה.

עכשיו (ראשית יוני) מאשימה השגרירות האמריקאית בדמשק את אסד בשיתוף פעולה עם דאע"ש, ובפינוי אזורים הסמוכים לאזורי השליטה של האופוזיציה הסורית כדי לאפשר לדאע"ש לכבוש אותם. ואכן, להאשמה זו יש הגיון. אסד רואה באופוזיציה הלאומית הנלחמת נגד משטרו במטרה להחליפו – איום אסטרטגי. אין זה יחסו לארגון דאע"ש, המוכן לדו קיום בין "הח'ליפות האסלאמית" בשטחי המדבר הסורי והעיראקי, לבין המשטר השיעי בבגדאד והעלאווי בדמשק.

סוריה נתונה כרגע לכיבוש זר בידי שלושה כוחות עיקריים: משטר אסד בתמיכת איראן וחיזבאללה שולט באזור הערים הגדולות ומישור החוף; דאע"ש שולט באזור המדברי במזרח; הצבא הסלפי (בראשות ג'בהת א-נוסרה) הנתמך ע"י הציר של סעודיה, טורקיה וקטאר, שולט באזורי הדרום ובצפון מערב. אף אחד מהכוחות האלו אינו מהווה אלטרנטיבה פוליטית לשלטון בסוריה. הפונדמנטליזם השיעי אינו אלטרנטיבה עבור הרוב הסוני בסוריה. מאידך הפונדמנטליזם הסוני בגרסתו הסעודית, בין אם הביטוי שלה הוא דאע"ש או ג'בהת א-נוסרה, גם הוא אינו מהווה תשובה לעם הסורי.

העם הסורי התקומם נגד דיקטטורה חילונית, לא בשביל להחליפה בדיקטטורה דתית שאינה פחות מושחתת ורצחנית. האופוזיציה הדמוקרטית הסורית, שפועלת תחת השם "הקואליציה של כוחות האופוזיציה הלאומית הסורית", אינה חזקה דיה לכפות את תנאיה, אבל היא מהווה כוח חשוב שיכול, אם תהיה לו תמיכה בינלאומית נחושה, להוות אלטרנטיבה לשלטון. ההנהגה של אופוזיציה זו ממוקמת היום באיסטנבול במצב של המתנה, בלי תמיכה של ממש משום גורם.

חוסר הנכונות של הממשל האמריקאי לתמוך באופוזיציה הדמוקרטית בסוריה, יצר חלל ריק לתוכו נכנסו קיצונים סונים ושיעים. האופוזיציה החילונית האזרחית, שהובילה את המהפכה העממית של סוריה, נחלשה ואבדה את מעמדה למליציות של דאע"ש וג'בהת א-נוסרה. מצד המשטר אפשר הוואקום לאיראן לתפוס את מקומו של אסד.

אחד הסימנים להתפוררות זו היה העימות שהתגלע בצמרת הבטחונית, שהביא לרציחתו של מפקד שירות הביטחון רוסתום גזאלה, אשר נחשב לדמות בכירה ביותר במשטר אסד. לפי ידיעות, שקשה לאששן, גילה גזאלה התנגדות לתפקידה המרכזי של איראן בניהול עניני המשטר. בראשית מרץ הוא הוזמן לפגישה עם ראש המודיעין הצבאי, רפיק שחאדה, שם הוכה קשות על ידי שומרי ראשו, וכמה שבועות אחר כך מת מפצעיו.

images

עתה עם ההכרה הגוברת בעולם למצבו המדרדר של המשטר בסוריה עולים בזה אחר זה רעיונות להסדר שיקבע ביום שאחרי נפילתו של אסד. ג'ון קרי נפגש לאחרונה עם פוטין, בניסיון לשכנע את הרוסים לוותר על אסד ולהגיע להסדר, מתוך הבנה שאין כל סיכוי שהמשטר יצליח להכריע את המערכה בדרך צבאית. חולשתו של מזכיר המדינה האמריקאי נובעת מכך שאמינותה של וושינגטון בשפל. נוסחת הקסם שארה"ב מנסה לכפות – על בסיס הניסיון התימני שפרושו הזזת המנהיג תוך השארת מנגנוני השלטון על כנם – אינה ניתנת ליישום בסוריה. מזה שנתיים מי ששולט בסוריה הם משמרות המהפכה האיראניים וחיזבאללה, ולא משטרו של אסד.

כזכור בתימן ארה"ב הכתיבה הסדר, שהיה אמור לשים קץ למחאה העממית הרחבה נגד הנשיא השנוא עלי עבדאללה סאלח, על ידי החלפתו בסגנו. האירוניה היא שגם בתימן ההסדר הזה התמוטט כמגדל קלפים. שוב ושוב שוגים האמריקאים בניסיונם לכפות פתרונות בלתי דמוקרטיים שמתעלמים מהרצון של העם. כך קרה בעיראק כאשר כפו מדיניות של דה בעת'יזציה (סילוק כל מי שהיה שייך למפלגת הבעת' השלטת), וכך קורה עתה כאשר הם מנסים לכפות הסדר שינציח את השלטון הרקוב והמדכא.

יוזמות אחרות לסיום המלחמה מציג שליח האו"ם, סטפאן די מיסטורה, המקיים מגעים עם הצדדים בג'נבה. עוד יזמה היא זו שמקדם המשטר המצרי, שזימן למפגש בקהיר גורמי אופוזיציה סוריים המוכנים להסדר שלא יוביל להפלתו של אסד. במקביל מתארגנת בריאד בירת סעודיה ועידה אלטרנטיבית של "הקואליציה של כוחות האופוזיציה הלאומית הסורית", וזאת במטרה לגבש עמדה לקראת כינוס אפשרי של ועידת ג'נבה 3.

אסד גמר את תפקידו ההיסטורי, אלא שאין כרגע גורם שיחליף אותו. כל זמן שגורלה של סוריה נתון בידיהם של איראן מחד וסעודיה מאידך היא תמשיך לדמם ואתה ידמם המזה"ת כולו. הקואליציה הלאומית, הכוללת את האחים המוסלמים, הליברלים והשמאל היא האלטרנטיבה היחידה הקיימת כיום בסוריה. כמו בתוניס, גם כאן, הדרך לפתרון של המשבר מתחילה בנכונות של כל הגורמים לשתף פעולה על בסיס ההכרה שהמשטר העתידי בסוריה חייב להיות דמוקרטי ופלורליסטי. הקהילה הבינלאומית הפנתה את הגב לאופוזיציה הלאומית, ואפשרה לכאוס הרצחני לגדול לממדים מפלצתיים. רק תמיכה נחרצת באופציה דמוקרטית זו תוכל לאחד את העם הסורי, ולסיים את מרחץ הדמים המתנהל כבר ארבע שנים מול עיניו האדישות של העולם.

אודות יעקב בן-אפרת