אפילו עפיפון יורה

"טרור העפיפונים", כך מכנים העיתונים את העפיפונים הבוערים המכלים את שדות ישובי "עוטף עזה". הטרור החדש החליף את "טרור המנהרות" שצה"ל מצא דרכים טכנולוגיות לסכל, בנוסף למכשול התת קרקעי שהוא […]

"טרור העפיפונים", כך מכנים העיתונים את העפיפונים הבוערים המכלים את שדות ישובי "עוטף עזה". הטרור החדש החליף את "טרור המנהרות" שצה"ל מצא דרכים טכנולוגיות לסכל, בנוסף למכשול התת קרקעי שהוא מקים שימנע חפירות מתחת לגדר המערכת. "הטרור" הילדותי הזה גם מחליף את "טרור הקסאמים" שצה"ל הצליח למגר בפיתוח מערכת כיפת ברזל. וכך שנה אחר שנה אנו עדים למשחקי החתול והעכבר. ישראל מטילה מצור, העזתים ממציאים שיטות לחימה חדשות, וישראל מוצאת דרכים לנטרל אותם.

אלא שאת העפיפונים לא מפעילים חוליות מיומנות של החמאס. בניית עפיפון איננה מצריכה מחרטות וחומרי נפץ. את העפיפונים מעיפים ילדים עזתים אשר שדרגו את התחביב שלהם והעניקו לו ערך מוסף, לשרת את המולדת ולמחות על החיים בזבל ללא כל עתיד. "טרור העפיפונים" מעמיד את ישראל באור מגוחך, לא בגלל האפקטיביות המפוקפקת שלהם, אלא משום שהוא ממוטט לחלוטין את הקונספציה הקיימת הגורסת ש"עזבנו את עזה", כאילו קיים גבול בין הרצועה לבין ישראל. איזה גבול הוא זה שבהינף עפיפון ניתן להצית את הדשא של השכן?

כדי להתמודד עם "טרור העפיפונים" לא צריך לפתח מערכת משוכללת העולה מיליארדים, מספיק לחזק את צי הכבאיות באיזור הדרום. אלא שאלף כבאיות, ועוד כהנה וכהנה מכשולים תת קרקעיים, ומערכות טילים משוכללות לא יכבו את השריפה הגדולה העומדת לחרוך את ישראל, והיא המשבר ההומניטרי שמתפרץ כאן ועכשיו בעזה. כל הפצצה של חיל האויר הישראלי "בעומק הרצועה", שרוחבה נע בין 5 ל- 12 ק"מ, רק מוסיפה הרס על חורבן ומחריפה עוד יותר את האסון ההומניטרי.

על האסון הזה מדברים מזה זמן רב, וכמו בנושא ההתחממות הגלובלית, כולם יודעים שזה מתרחש אבל מעדיפים להדחיק. עזה צמאה למי שתייה וישראל "מתייבשת". לגבי תושבי ישראל הפתרון הוא פשוט לחסוך 2 דקות במקלחת, בעזה שכחו מה זאת מקלחת. הם מתקלחים בבקבוקי מים שהם ממלאים בברזיות ציבוריות. כבר שנים שהפרשנים השונים מדברים על 2020 כשנה שבה הבארות העזתיות יומלחו לחלוטין ועזה תגווע בצמא. נראה כי שבע השנים השחונות האחרונות רק זרזו את התהליך, ועזה כבר התייבשה.

ההגיון אומר שטילים ומכשולים תת קרקעיים, גם אם הם יכולים לספק הגנה, אינם יעילים כפתרונות הומניטריים. להפך, הם יוצרים בטחון כוזב היוצר אשלייה שישראל יכולה להמשיך בחיים הרגילים, תוך חסכון של שתי דקות מקלחת. בינתיים העזתים חיים בלי מים, בלי חשמל, וקול הפכפוך היחידי הוא הביוב הזורם חופשי בסמטאות מחנות הפליטים, שבו משכשכים הילדים את רגליהם.

אין ספק שהאינטרס הישראלי והדאגה לרווחת אזרחיה מחייב אותה לפעול, ובמלוא המרץ, כדי לפתור את האסון ההומניטרי המתחולל בעזה. נדרשים פתרונות דחופים לבעיית המים, החשמל, התשתיות, הביוב ובתי החולים, בנוסף ליצירת מקורות תעסוקה שתוציא את האוכלוסייה מהעוני, ותחזיר את הילדים לבתי הספר ללמוד קרוא וכתוב במקום לבנות עפיפונים. אלא שממשלת ישראל בראשות נתניהו ולברמן אינה בנוייה לעמוד במשימה כה אנושית. אם נמדוד את "השגיה" בפתרון הפקק בנתיבי איילון, חשמול הרכבת לירושלים, ופיתוח תחבורה ציבורית מודרנית, ניתן להבין שהפתרון לא יבוא מירושלים ולא בקרוב.

יתר על כן, המשימה הבלתי אפשרית הזו הופכת ליותר מורכבת כאשר עזה נתונה תחת שליטת חמאס, אירגון שניצח בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006 והקים ממשלה בראשות איסמעיל הנייה. ממשלת חמאס הרשמית אמנם לא קבלה את ההכרה של ישראל וארה"ב, אבל בעצמה ראתה בניצחונה בבחירות מנדט לדרך "הג'יהאד". ההתנגדות המזויינת קיבלה עדיפות על הטיפול בחיי היומיום של התושבים ובאסון שהחל להיווצר בעזה.

ביוני 2006, ארבעה חודשים לאחר כינון ממשלת איסמעיל הנייה, נחטף החייל גלעד שליט. שנה מאוחר יותר בצעה חמאס הפיכה נגד הרשות הפלסטינית והתנערה מהסכמי אוסלו, מה שגרם להידוק הסגר על עזה שנמשך עד עצם היום הזה. הדרך של חמאס להתמודד עם הסגר היה לבנות כלכלה מבוססת מנהרות. ההברחות מסיני לתוך עזה העשירו את קופת החמאס והעסיקו שכבה גדולה של סוחרים, חופרים ומפעילי מנהרות. החגיגה הסתיימה עקב ההפיכה הצבאית במצרים שהדיחה את הנשיא הנבחר הראשון מוחמד מורסי, ובמקומו עלה הגנרל סיסי, אוייבם המושבע של האחים המוסלמים ולפיכך של החמאס.

נסיקתו של חמאס בבחירות 2006 לא היתה פרי המקרה, אלא תוצאה ישירה של כשלונה המוחלט של הרשות הפלסטינית לכונן משטר וכלכלה תקינים בשטחים שהיו נתונים לשליטתה. הבעיות בעזה לא התחילו עם חמאס אלא עם בואו של ערפאת שהבטיח להפוך את עזה ל"סינגפור", ובמקום זאת כונן משטר ערבי מושחת בדוגמת המשטרים הערבים שנשטפו ע"י האביב הערבי.

ישראל מצידה עודדה את משטרו המושחת. שותפויות ישראליות פלסטיניות צצו כמו פטריות אחרי הגשם, מהקזינו ביריחו ועד מונופולים שונים בתחום הדלק, והמלט. המעברים בין ישראל לעזה הפכו אף הם מקור להכנסה קלה עבור פקידי הרשות וראשי מנגנוני הבטחון, דוגמת דחלאן ורג'וב, שהפכו "שותפים" של כל יזם פלסטיני אשר רצה לפתח עסק, והמבין יבין.

במילים אחרות במשך עשר השנים שפת"ח שלט באופן בלעדי הן בגדה המערבית והן בעזה, מצב האזרחים הדרדר בהדרגה תחת עיניה הפקוחות של ישראל, שכל מטרתה הייתה ונשארה להבטיח את הבטחון בשטחים הכבושים, ולקשור אליה את ראשי מנגנוני הבטחון הפלסטינים באמצעות בניית קשרים כלכליים.

האסון הבא כבר ממשמש ובא, והוא תלוי בחוזק ליבו ובמערכת החיסונית של הראיס הכל יכול אבו מאזן. ממשלת נתניהו החליטה בעידודו של הנשיא טראמפ לוותר על התהליך המדיני. היא מקווה שהאינטרסים הכלכליים של אנשי הרשות הפלסטינית ומנגנוני הבטחון שלה, ושתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל יצליחו למנוע תוהו ובואו פוליטי מוחלט בגדה המערבית כאשר אבו מאזן ימות.

כמו נושא המים בעזה, והתחממות הגלובלית, מותו של אבו מאזן הוא אסון ידוע מראש, גם אם התאריך המדוייק אינו ידוע. כל שיעול או כחכוך של הראיס מעלים מייד את רמת החרדה בישראל. הוא אנטישמי, הוא לא פרטנר, הוא לא מכיר באופייה היהודי של ישראל, אבל הוא שומר באופן הדוק על התאום הבטחוני איתה. בינתיים הכל טוב, ההרוגים הרבים בעזה לא מעוררים התקוממות בגדה המערבית, חמאס מתקשה לגייס את האזרחים הפלסטינים לאחר שאיבדה את אמינותה הן ככוח לוחם והן כממשלה המסוגלת לנהל מדינה. כך יכול הימין הישראלי לנוח את מנוחת הלוחם שלו כשהוא מרגיש שהפלסטינים הם עם מובס.

אלא שגם עם מובס צריך מים לשתות, תרופות לחוליו, אוכל לשים על השולחן, מקום פרנסה, ובתי ספר לילדיו. שלא להזכיר את חופש התנועה, חופש הדעה וחופש היצירה, שניטלו ממנו לפני למעלה מחמישים שנה. מאחר שהרשות הפלסטינית תקרוס, עם אבו מאזן או בלעדיו, ובעזה אין על מי לסמוך, ידוע מראש מי המנצח הגדול במאבק הארוך הזה והוא זה שישא בכל האחריות על המתרחש בשטחים שכבר "יצאנו מהם", אבל שכל ילד פלסטיני יכול להעיף לתוכם עפיפון בוער.

רעיון שתי המדינות מת, ההתנתקות החד צדדית מתה אף היא, מה שנותר הוא צלפים מול צעירים נואשים, מטוסים מול בנינים המטים ליפול, ו- 5 מיליון פלסטינים. הם אמנם לא הצליחו לבנות לעצמם מדינה, אבל לא וויתרו על הזכות לחופש, על זכויות האדם והאזרח, כמוהם כמו כל אזרח ישראלי החי בשכנותם. "המחתרת היהודית נצחה" זועקת הכותרת במאמרו של שמעון שיפר בידיעות אחרונות 29-5-18 והמסקנה פשוטה: "לפתרון שתי המדינות אין עוד היתכנות. זה נגמר."

אז זהו, שזה לא נגמר. המצב של "אין פתרון" לא יישאר לעד. באופן פרדוקסלי חוסר הפתרון פותח פתח לחיפוש פתרון אלטרנטיבי במסגרת מדינה אחת, שמשאביה יתחלקו באופן שווה בין כל אזרחיה, למען עתיד הדורות הבאים.

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת