אפס אחוז מע"מ. מאה אחוז גזענות

"אנחנו לא מוכנים להתנצל על העובדה שאנחנו ציונים", אמר שר האוצר יאיר לפיד כדי לתרץ את האפליה הבוטה כנגד ערבים, המובנית בחוק החדש המעניק ליוצאי צבא פטור מלא מתשלום מע"מ על דירה ראשונה. הכרזתו של לפיד מחזירה אותנו לשנת 1975, כאשר שגריר ישראל באו"ם, יצחק הרצוג, קרע לגזרים מעל במת העצרת הכללית את ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות. בשנת 1991 אמנם התכנסה העצרת כדי לבטל את ההחלטה ההיא, אלא שישראל של 2014, בהנהגת הטריו נתניהו-בנט-לפיד, חוזרת ומאשרת שהציונות היא אכן אידאולוגיה מפלה על רקע גזעי, דתי, ולאומי. על פי לפיד, "מי שמשרת בצבא הוא אזרח טוב יותר וראוי יותר". לו היינו מייחסים משפט זה לנושא משרה רמה כמו לפיד בכל מדינה אחרת בעולם, מאריתריאה ועד גרמניה (שם היהודים פטורים משירות צבאי), יש להניח שלפיד ודומיו לא היו מתקשים להסיק על איזה מן משטר מדובר.

הערבים הם האנוסים החדשים

אי אפשר לנתק את החוק הציוני של לפיד מחוק ציוני לא פחות, והוא החוק שראש הממשלה בעצמו מקדם – "חוק הלאום היהודי". נראה כי חוק הדיור החדש יוצק תוכן ממשי לחוק של נתניהו, הקובע כי אופיה היהודי של המדינה גובר על אופיה הדמוקרטי והשוויוני. בקונטקסט הזה מתברר מיד, שנימוקי לפיד אינם אלא עילה שקופה שנועדה לקדם מדיניות של אפליה. שהרי, איך ניתן לדרוש נאמנות מאזרח אשר על פי החוק הוא נחשב נחות בגלל מוצאו הלאומי דתי? איך יוכל צעיר ערבי, אשר שירת בצבא, להתגורר ביישוב קהילתי יהודי אם ראש הממשלה מסכל זאת מראש ע"י חקיקה שנועדה למנוע את הישנות המקרה של משפחת קעדאן, אשר זכתה בעתירה לבג"צ לאפשר לה להתגורר ביישוב קציר?

החוק של לפיד קושר בנשימה אחת חרדים וערבים, בניסיון לטשטש את האפליה הבוטה כלפי האזרחים הערבים. אמנם החרדים אינם ציונים, אבל הם בהחלט יהודים, ולכן ישראל היא מדינתם ויש להם כוח פוליטי עצום, בניגוד לערבים, שאין להם כוח פוליטי כלל למרות שהם מיוצגים בכנסת הנוכחית ע"י 11 חברי כנסת. יתר על כן, הדרישה של לפיד מהחרדים לשרת בצבא אינה מהווה מטרה בפני עצמה, אלא רק אמצעי להוציא אותם מהישיבות לשוק העבודה. האוצר מעוניין להכניסם למעגל העבודה מאחר ומשקלם הגדל באוכלוסייה הופך אותם לנטל כלכלי עצום, ולמחסום בפני התפתחות כלכלית עתידית. המצב לגבי האזרחים הערבים הוא הפוך. המטרה איננה כלכלית, מאחר והערבים (למעט נשים ערביות) כבר משולבים בעבודה, ואינם נהנים מתקציבים כדי ללמוד את הקוראן. הערבים נדרשים להעביר את נאמנותם מהלאום הערבי ללאום היהודי (כי בג"צ קבע שאין לאום ישראלי), בדומה לאנוסים בספרד, שנדרשו להמיר את דתם מיהדות לנצרות פן יגורשו.

כאן יזדעקו מיד הליברלים המתחסדים דוגמת ירון לונדון ורזי ברקאי, הנוהגים להביא מרואיינים ערבים כדי לשפד אותם בשאלה מתנשאת ומכשילה: "למה אתם מסרבים לעשות שירות אזרחי? נכון שאינכם יכולים לשרת בצה"ל, אבל מה רע בהתנדבות במוסד לקשישים, או בית חולים המשרת ערבים?". בראיונות כאלו המרואיין הערבי נאלץ להתפתל, ולנסות להסביר ש"אין לקשור זכויות המגיעות לאזרח עם חובותיו כלפי המדינה". לאמור, מגיע לנו להנות מדיור, חינוך ובריאות ללא קשר לשירות צבאי. מוסיף ומתרץ אורי שני, יועץ קבינט הדיור של הממשלה, האומר ל"כלכליסט": "דור שלם שמשרת ומשלם מיסים, הדירה מתרחקת ממנו עוד ועוד. בשלוש השנים של שירות, יש לערבים ולחרדים הזדמנות לעבוד ולהרוויח". כלומר, לצעיר הערבי יש שלוש שנות יתרון על היהודי, שמסכן את חייו בשירות הצבאי, כדי לעבוד ולהרוויח. אולם גם טענה זו היא שקרית.

ומה עם השרות הלאומי?

על פי נתוני מחקר שערכו פרופ' צבי אקשטיין וד"ר מומי דיין, 40% מהערבים בגילאים 18-22 אינם עובדים, ועל כך אומר ד"ר מומי דהן: "השילוב של העלייה המרשימה בשיעורי הלמידה של נערים ערבים יחד עם היציבות היחסית בשיעור הבלתי פעילים באוכלוסייה הערבית בגילאי 18 עד 22 מתבטא במעבר חד של צעירים ערבים מלימודים לאי-עשייה. בגיל 17 הפער בין שיעור הבלתי פעילים הערבים לשיעורם בקרב הצעירים היהודים עומד על 10%. פער זה גדל פי שניים בגיל 18 ועומד על 20%, פער זה גם נשמר בגילאים המאוחרים יותר, 19-22".(פורום קיסריה 2011). אכן, נערים ערבים אינם עובדים באותן שלוש שנים, כי אין מקומות עבודה שיקלטו אותם. וכאשר הם מצליחים להיקלט בתעשייה או בבניין, התמורה תהיה שכר מינימום שיחזיק אותם מתחת לקו העוני.

מה שד"ר מומי דהן אומר הוא תשובה חלקית לעיתונאים דוגמת לונדון וברקאי. ההתנדבות היא פריבילגיה של השבעים, ומי שרעב ללחם אינו יכול להרשות לעצמו להתנדב, עליו להשתכר בכל מחיר, ולכן השירות האזרחי המוצע הוא כזב. האזרח הערבי יודע היטב, שבמדינה היהודית של נתניהו שבה שולטת האידאולוגיה הציונית שלפיד גאה בה, אין לו כל סיכוי להיות אזרח שווה זכויות, גם אם ישרת בצבא או יתנדב לשירות לאומי. הממשלה מפלה את הערבים בהקצבות לשלטון המקומי, כך שתושב ערבי מקבל מהרשות שלו שירותים בהיקף הנמוך ב- 60% מזה של האזרח היהודי; תקציבי החינוך מפגרים ב35% לעומת היהודים; רק 8% מהעובדים במשרדי ממשלה הם ערבים; ומאז קום המדינה הוקמו 700 יישובים חדשים עבור יהודים ואף לא יישוב חדש לערבים. כל אלה מצדיקים את קביעתה של מירב ארלוזורוב (דה מרקר 15.5.14) לפיה: "אין צורך לתת לרוב היהודי המשרת בצבא העדפה בולטת וברורה מכיוון שההעדפה הזאת כבר קיימת".

אזרחים סוג ב'

לפיד הופך את היוצרות. האפליה כלפי הערבים מובנית באופייה היהודי של המדינה, ובמשך 66 שנים המדינה דאגה ליצור פער עצום בין ערבים ליהודים. היום, לאחר שדורות של אזרחים ערבים סבלו מאפליה, מחליט לפיד לחלק ציונים על אזרחות טובה. לו הממשלה הייתה משנה כיוון, יוצרת מקומות עבודה ואזורי תעשייה ביישובים ערבים, מעלה את ההשקעה בחינוך וברשויות המקומיות, ומעלה את רמת החיים של האזרח הערבי, אין ספק שהשירות האזרחי היה יכול להביא תועלת ממשית. אלא ששוויון זכויות לערבים הוא איסור אידאולוגי המתנגש עם אופייה היהודי של המדינה, ולכן החוקים הנחקקים היום, כמו חוק הלאום, חוק הדיור וחוק הנאמנות, ממסדים מציאות עגומה שבה הערבים הם אזרחים סוג ב'. לפיד ומפלגתו "יש עתיד" הם שותפים לממשלה ימנית קיצונית, שרק עתה פוצצה את השיחות עם הפלסטינים, מרחיבה את ההתנחלויות, ומעמיקה את הכיבוש. הישיבה בממשלה הזאת אינה מקרית, בדיוק כפי ש"הזועביז" של יאיר לפיד לא הייתה פליטת פה. הבן יאיר הולך בדרכו הגזענית של האב טומי, והוא אינו מתבייש בכך. הגזענות הופכת לערך נעלה.

 

אודות יעקב בן-אפרת