אפרטהייד ברשות ובסמכות

מזה זמן מה מנהל ראש הממשלה נתניהו דיאלוג מתמשך עם הצבא על עתידה של הרשות הפלסטינית. הרקע לכך ברור: ראשית, אינתיפאדת הסכינים האחרונה מעידה על כך שאבו מאזן מאבד את האחיזה על הרחוב הפלסטיני; שנית, הקיפאון המדיני המוחלט המבטא את העמדה של נתניהו שלא תקום מדינה פלסטינית במשמרת שלו. שני גורמים אלו הופכים את הקריסה של הרשות הפלסטינית למוחשית ביותר. נתניהו אינו מעונין בקריסת הרשות שהרי הוא זוכה מצידה לתיאום בטחוני מלא עם ישראל. אבו מאזן עצמו הודה שתיאום זה הוא צורך לאומי פלסטיני "מקודש". אמנם לנוכח הקיפאון המדיני הוועד המרכזי של אש"ף ודוברים פלסטינים מרכזיים איימו חדשות לבקרים "להחזיר את המפתחות" לישראל, אבל בנאומו האחרון חזר אבו מאזן והרגיע: הרשות לא מתפרקת והיא נשארת כאן כל עוד הוא עומד בראשה.

זאת המציאות המדינית המשונה שמלווה אותנו כבר שני עשורים: מי שיצר אותה הוא לא אחר מאשר יצחק רבין, ובגללה הוא נרצח. האירוניה היא שנתניהו, שהתנגד לה בזמנו, עושה היום הכול על מנת לשמרה. רבים בשמאל אימצו את המושג "אפרטהייד" כדי לתאר את המשטר השורר בשטחים הכבושים, להוביל לדה לגיטימציה של הכיבוש וליצור לחץ בינלאומי על ישראל כדי להביא לסיומו. המשותף בין ישראל לבין משטר האפרטהייד הוא השנה שהם נוסדו: ב- 1948 הכריזה ישראל על עצמאותה והוכרה ע"י האו"ם, ובדרום אפריקה הוכרז על משטר ההפרדה הגזעית בין לבנים, שחורים וצבעונים. ישראל אמנם יצרה לעצמה רוב יהודי תוך כדי טיהור אתני והרס כפרים פלסטיניים, אולם היא נמנעת מחקיקת חוקי גזע ומסתפקת באפליה ממוסדת כלפי אזרחיה הערבים.

ומה לגבי הגדה המערבית? ההבדל המהותי בין משטר האפרטהייד לבין המשטר הקיים בגדה המערבית הוא אופיו הפוליטי. בעוד שהראשון פעל ללא הסכמת ההנהגה הלגיטימית של השחורים, משטר הכיבוש מתקיים כבר 22 שנים תוך הסכמה בין אש"ף לבין ישראל במסגרת הסדרי אוסלו. כאשר משטר האפרטהייד הדרום אפריקני פורק בלחץ בינלאומי, ונלסון מנדלה השתחרר מכלאו, יאסר ערפאת חתם על הסכם השלום עם ישראל, וכונן את הרשות הפלסטינית שהתירה בידי ישראל את הריבונות על השטח הכבוש. אף על פי שאין בהסכם כל אזכור לנסיגה ישראלית מהשטחים ולסיום הכיבוש, מדינות העולם ובראשן ארה"ב, כמו גם מרבית השמאל הישראלי ממפלגת העבודה, מרצ ועד חד"ש, ממשיכים לתמוך בהסדר כל עוד הרשות הפלסטינית מחויבת לו. בכך הם מאפשרים להנהגה הכושלת להשאיר על כנו את ההסדר הנוגס כל יום בעתידו של כל פלסטיני ואף במעמדו של השמאל בתוך ישראל.

בטרמינולוגיה הפלסטינית המושג אפרטהייד אינו קיים. הפלסטינים קוראים לזה כיבוש, מאחר והסכמי אוסלו לא שינו מהותית את מצבם והם ממשיכים לחיות תחת מגפו של הצבא הישראלי. למעשה עד אוסלו התקיים בגדה ובעזה משטר של כיבוש ישיר, כאשר השטחים היו תחת הממשל הצבאי ונוהלו באמצעות המנהל האזרחי. לעומת זאת, הסכם אוסלו יצר ישות מיוחדת במינה המקיימת ממשלה, משטרה ובתי משפט, אבל אין לה ריבונות על השטח, מטבע משלה, ואילו כוח השיטור שלה כפוף לתיאום ביטחוני עם הכובש. הסכם אוסלו לא כלל שלושה נושאים מרכזיים: עתיד ההתנחלויות, עתיד ירושלים וסוגיית הפליטים, וכאמור אין בו כל אזכור למדינה פלסטינית. ישראל הכירה ב"רשות הפלסטינית", לא במדינה עצמאית. למרות זאת, ההסכם זכה לתמיכה פלסטינית גורפת, והוא זוכה היום לתמיכה של הימין והשמאל בישראל.

לכן הפלסטינים לא משווים את ישראל למשטר האפרטהייד ואינם שותפים לקריאה לחרם עליה. התאום הביטחוני והתלות הכלכלית של הרשות הפלסטינית בישראל הופכים את הדרישה להחרים את ישראל לאבסורדית. יתר על כן, המדינות האירופאיות הנקראות להחרים את ישראל הן התומכות העיקריות ברשות הפלסטינית והן מממנות אותה ביד רחבה. הרשות הפלסטינית לא הייתה מתקיימת יום אחד ללא התמיכה הכספית הזאת ובלי התאום הביטחוני עם ישראל.

מכאן שהכיבוש איננו תוצאה בלעדית של שליטה ישראלית צבאית, אלא גם תוצאה של שיתוף פעולה הדוק מצד הרשות הפלסטינית שלקחה על עצמה את הניהול האדמיניסטרטיבי והשיטור במימון נדיב של אירופה וארה"ב. אכן, המשטר שרבים קוראים לו "אפרטהייד", אשר מאפשר למתנחלים לבסס את אחיזתם בגדה המערבית מתקיים במסגרת של הסדר מוסכם על שני הצדדים המעורבים בו.

הפרדוקס הוא, שמאז החתימה של הסכמי אוסלו הימין הישראלי רק התעצם. הפלסטינים מצדם הקצינו את עמדותיהם לאור חוסר האמון המוחלט שלהם בתהליך השלום וההתרחבות המסיבית של ההתנחלויות, במיוחד לאחר שהשמאל הישראלי איבד את אחיזתו בשלטון. מאחר ששלטון נתניהו לא צפוי להסתיים בזמן הקרוב, רבים בשמאל מקדימים את המאוחר ומכריזים כי אנו חיים במדינה אחת שבה מתקיימים שני משטרים, אפרטהייד מלא בגדה המערבית ואפרטהייד חלקי בשטח מדינת ישראל. אלא שאליה וקוץ בה, הימין הישראלי אינו מחיל את החוק הישראלי על הגדה המערבית, ואבו מאזן מבטיח לנו שהרשות כאן כדי להישאר.

מכך נובע שההכרזה על האפרטהייד תצטרך לחכות. עלינו להתמודד עם מציאות מדינית מורכבת שבה שתי ישויות מדיניות מוכנות לקיים משטר כיבוש מוסווה עקב חפיפה של אינטרסים, אפילו ששני הצדדים יודעים שאין כל אופק מדיני לסיומו. אלא שישיבות הקבינט שנתניהו קיים חושפות כי הסכמי אוסלו, המיטיבים עם הרשות הפלסטינית ועם הימין הישראלי, מאבדים את תקפותם עם חלוף הזמן. התקוממות היחידים, המאבק הקשה בין פת"ח לחמאס, הפיצול בין הגדה המערבית ובין עזה, גילו המתקדם של אבו מאזן – כל אלו מבשרים על סופה של תקופה. כיוון שצה"ל אחראי על הביטחון באזור הוא דורש מהדרג המדיני תשובות.

למרות המצב העגום, עדיין לא קם גורם פלסטיני שירים את הכפפה הפוליטית ויתמודד על ההנהגה מול הרשות הפלסטינית ומול החמאס. האביב הערבי פסח מעל ראשו של הדור הפלסטיני הצעיר. דור זה נמנע מלקרוא תגר על המשטר שמנציח את הכיבוש לפי הדוגמה של הצעירים בתוניס, מצרים, סוריה ותימן. הכיבוש מרוויח מהאדישות וחוסר המעש של הדור הפלסטיני הצעיר, המקבל את הרשות הפלסטינית והחמאס כגזרת גורל וחושש מנחת זרועם של שני המשטרים הללו, המטילים את אימתם בגדה המערבית ובעזה. הדור הצעיר מסתפק בהאשמת הכיבוש בכל צרותיו, מחרים את ישראל ואת הישראלים, ובכך ממלא את חובתו "הלאומית".

במצב של ריק פוליטי והעדר הנהגה אלטרנטיבית, קריסת הרשות הפלסטינית תגרום לכאוס מוחלט. זהו התרחיש המציאותי שנתניהו והימין הישראלי מפחדים ממנו. האלטרנטיבה לרשות הפלסטינית איננה משטר אפרטהייד אלא ריק שלטוני. הניסיון של נתניהו לשלב בין הכיבוש לרשות הפלסטינית ובין התנחלות ל"שלום כלכלי" כורת את הענף עליו יושב הימין הישראלי ובסופו של דבר יעמיד את שתי החברות בפני מציאות חדשה ואתגרים פוליטיים מורכבים וקשים.

במקום להתייאש מהמצב ולפנות למדינות אירופה לעזרה, חובה על כל מתנגדי הכיבוש (אשר אינם מעטים) להיערך לאתגר העומד בפתח. הרשות הפלסטינית לא תקרוס לבדה. היא תקרוס ביחד עם הימין הפונדמנטליסטי שניזון מהאשליה שניתן לקיים את הכיבוש מבלי לשלוט בפלסטינים. עם קריסתה של הרשות הפלסטינית יקרוס גם מה שרבים מכנים אפרטהייד, ואז תעמוד החברה הישראלית כולה בפני בחירה קשה: בין התנחלות לבין שלום, בין החזרה לכיבוש הישיר על כל המשתמע מכך, לבין הסדר מוסכם עם העם הפלסטיני על בסיס ההכרה בזכויותיו הלאומיות.

אודות יעקב בן-אפרת