ארבעה גנרלים ונתניהו אחד

אלה הם לא סתם ארבעה גנרלים, אלא ארבעה רמטכ"לים בדימוס שזועמים על פקודם הסורר, שהחליט לגמרי לבדו למנות כשר ביטחון טוראי רוסי, "שהכדור היחיד ששרק לו ליד האוזן הוא כדור טניס". הגנרלים המעוטרים כבר הסתכלו לאויב בלבן שבעיניים, השתתפו בחיסולו של אבו ג'יהאד בתוניסיה, והוכיחו גבורה והקרבה למען המולדת. לעומתם שר הביטחון הנוכחי הגיע לאותה מולדת ממש כדי להתנחל בה, להתעשר בה בדרך לא דרך, ובעיקר הצטיין כשעמד בגבורה בחקירות הנוקשות של המשטרה בחשד לשחיתות. הניגוד בין אביגדור ליברמן והקבוצה של בוגי יעלון, גבי אשכנזי, בני גנץ ואהוד ברק לא היה יכול להיות יותר בולט.

מחמד ראפת בדראן

מחמד ראפת בדראן

בחירתו של נתניהו בליברמן היתה גרועה. הדחתו של יעלון קוממה עליו את הגנרלים עד כי החליטו שהגיע הזמן להחליף את ממשלתו. הקולני והמנוסה מביניהם הוא כמובן אהוד ברק, שלא בחל במילים, כינה את ממשלת הימין פשיסטית, וקרא לתנועת מחאה עממית כדי להפיל את השלטון. כאשר האשים את נתניהו באובדן דרך מוחלט, הוא כנראה לא זכר שבזמנו, כשר ביטחון, הוא עבד בהרמוניה מופלאה עם נתניהו, ולא חשש לפלג את מפלגתו כדי לשמור על מקומו בממשלתו.

נתניהו נכנס ללחץ. המינוי של ליברמן היה אמור להיות רק הפרולוג, כאשר אחריו הרצוג עושה התגנבות יחידים לממשלת הימין. משום כך נתניהו המשיך להחזיק כפיקדון בתיקים חשובים עבור מפלגת העבודה. אלא שהמהלכים של ברק ויעלון טרפו את הקלפים, והפכו את כניסת מפלגת העבודה למהלך התאבדותי. המערכת הפוליטית מבעבעת, בני גנץ וגבי אשכנזי מקימים תנועה חדשה בשם "פנימה", יעלון מכריז שהוא ממשיך בחיים הפוליטיים, השר לאיכות הסביבה, אבי גבאי מ"כולנו" שהתפטר עקב מינוי ליברמן, אף הוא פנוי להובלות, ואיתם עשרות פוליטיקאים ועסקנים "נפגעי ביבי", שרוצים נקמה.

לכאורה, הפלתו של נתניהו לא נראית כבעיה קשה. כאשר האליטות של צבא, בעלי ההון, בית המשפט העליון, העיתונות, האקדמיה ואנשי התרבות  מתאחדות, אין כוח שיכול לעמוד בפניהן. נתניהו פגע בכל אחת מהן כאשר הציב את ליברמן מול הצבא, את איילת שקד מול בית המשפט ואת "ישראל היום" מול "ידיעות אחרונות". יש אפילו מי שמשווה אותו לארדואן או לפוטין, המחסלים כל מוקד כוח אופוזיציוני בכל האמצעים. לכן היה נראה כאילו הסיסמה הנדושה "רק לא ביבי" יכולה ליצור את הרוב הדרוש כדי להביא למהפך ולסופה של תקופה. אלא שזה לא כל כך פשוט. בעוד שה"לא" מאוד ברור, ה"כן" הרבה יותר מטושטש. נתניהו דוגל באידאולוגיה ימנית עקבית, ומסוגל לרכז סביבה את כל גווני הימין. לעומתו, השמאל והמרכז נטולי חוט שדרה אידיאולוגי, מסוכסכים אחד עם השני, ובעיקר בורחים מהתווית השמאלית כמו מאש.

רק השבוע התפרסם סיפור על ההסכם העקרוני שיצחק הרצוג ואבו מאזן הגיעו אליו ערב הבחירות האחרונות. ההסכם הזה אינו מחדש הרבה, הוא בעיקר ממחזר את ההבנות שכל ממשלות ישראל הגיעו אלהן בעבר, וכולן נשארו במגירה. כך תכננו הרצוג ואבו מאזן לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני: ישראל תיסוג ממרבית שטחי הגדה, ממזרח ירושלים, הכותל המערבי יישלט בידי ישראל, הפליטים יפוצו, והטרור יסוכל באמצעות מנגנונים המשולבים לישראל, ירדן ופלסטין.

כל זה נוסח במסמך הבנות בין השניים, על פי דיווחים שאושרו במפורש מפי הרצוג. השיחות התנהלו בסלון של פעיל השלום גרשון בסקין, ומטרתן היתה כמובן לחמש את הרצוג לקראת ההתמודדות מול נתניהו על רשות הממשלה. אולם, ראה איזה פלא, לדברי בסקין, כאשר אבו מאזן ביקש מהרצוג להציג את ההבנות בפני הציבור הישראלי, הרצוג חשש להיראות כ"אוהב פלסטינים", ולהפסיד נקודות בדעת הקהל. לעומתו התחייב נתניהו שבמשמרת שלו לא תקום מדינה פלסטינית, הביע את סלידתו הפומבית מהפלסטינים, וכך הבטיח לעצמו קדנציה נוספת. כך הפך הרצוג את עצמו לבדיחה גרועה, כאשר הגנרלים הופכים אותו ללא רלוונטי בהסתערותם הפרועה על נתניהו.

 אלא שכמו הרצוג, גם הגנרלים אינם מוכנים להציג תכנית מדינית אלטרנטיבית. יעלון תקף את נתניהו על נאום בר אילן שבו דיבר על עיקרון שתי המדינות; הפטנט "אין פרטנר" רשום על שמו של אהוד ברק; ובני גנץ וגבי אשכנזי מסתפקים בהקמת תנועה "חברתית". יאיר לפיד מתרכז כמו תמיד בטיפוח האגו המנופח שלו. לכן הספורט הלאומי כיום הוא לזרוק על ביבי מכל הבא ליד: את הקשרים המפוקפקים עם הפושע הצרפתי מימרן, את הקשרים עם איל התקשורת שאול אלוביץ, את ההוצאות המנופחות של הוילה הפרטית בקיסריה ואת שגעונותיה של שרה. אלא שכל אלה אינם אלא תחליף גרוע להיעדר מצע מדיני אלטרנטיבי.

גרוע מזאת, מתנגדי נתניהו מופיעים בשם ערב רב של ערכים: ערכי הדמוקרטיה, שלטון החוק, חופש העיתונות, מוסריותו של הצבא, חופש האמנות וכיוצ"ב. הבעיה היא שכאשר ערכים אלו מושמעים מפיהם של רמטכ"לים לשעבר הם נשמעים צורמים וחסרי אמינות. רק השבוע, בלילה שבין שני לשלישי, נורה ונהרג הנער מחמוד ראפת בדראן, שחיילים חשדו בו שיידה אבנים על מכוניות בכביש 443. הילד נהרג למרות שהיה חף מכל פשע, ועל פי ערכי צה"ל אין בהריגתו כל חריגה מערכי הצבא. כך גם כאשר הורסים בית של משפחת פלסטיני שביצע פיגוע, או מונעים מים מיישובים פלסטינים, או סתם מטרטרים פועלים במחסומים.

ברק ויעלון יכולים לדבר על פשיזם וקיצוניות ולהשוות את ישראל למשטרים אפלים באירופה, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות הישראלית שהם עצמם עיצבו ונלחמו למענה. המשיחיות הימנית, הגזענות, הפגיעה הקשה בדמוקרטיה – מקורן של כל אלה איננו בממשלת נתניהו. הן נטועות עמוק בנפשה וגופה של מדינת ישראל, והפכו לחלק מה די.אנ.אי. הישראלי. מזה 50 שנה עובר כל אזרח ישראלי את טבילת האש שלו ברחובות שכם, חברון ורמאללה. בגיל 18 בדיוק לומדים כל צעיר וצעירה ישראלים המתגייסים לצבא מה מעט שווים חיי אדם, חופש התנועה, חופש הביטוי ושלטון החוק כאשר מדובר בפלסטיני. כבר 50 שנה נמצאת החברה הישראלית בסתירה פנימית כאשר היא דורכת ברגל גסה על הערכים האלה בשם שמירתם, וכל זאת בהנהגתם של אותם הגנרלים.

אין ספק שנתניהו עושה את כל השגיאות האפשריות. הוא מתחנף לקיצונים הימניים, הוא מבודד את ישראל מול אירופה, הוא מתכתש עם הממשל האמריקאי, הוא דוחה כל יוזמת שלום, והוא מאבד מאמינותו הפוליטית. אבל הוא יודע לשרוד. מי שאחראים לכך הם בדיוק מי שתוקפים אותו, שאינם אלא קבוצה של מוגי לב, שידעו להוכיח אומץ בשדה הקרב אבל כשלו בכינון שלום. השמאל אוהב לטעון שהעם הולך ימינה. אולם האמת היא שהעם הולך למקום שמנהיגיו מובילים אותו.

הדבר העיקרי שמאפיין את ישראל היום הוא העדר מנהיגות: גם בימין המוכר אשליות בניחוח גזעני, וגם בשמאל המפחד מהצל של עצמו. הדרך היחידה להתמודד עם הקיצוניות הימנית היא להחיל את הערכים הנעלים שברק ויעלון מדברים עליהם על כולם, על פלסטינים וישראלים כאחד. כל מי שמתכחש לעקרון השוויון הופך שותף מלא בביסוסו של משטר אפרטהייד, וצעקות השבר והקריאות להחלפת השלטון לא ישנו את המצב.

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.