ארה"ב מכינה הסכם תואם אוסלו בסוריה

הצהרתו של השייח אחמד מועאד' ח’טיב, העומד בראש "הקואליציה הלאומית הסורית", על נכונותו לשוחח עם משטרו של אסד, נפלה כרעם ביום בהיר בשורות האופוזיציה. מספר ימים לפני שנסע לוועידת מינכן הבינ"ל לביטחון, יצא ח’טיב בהצהרה אישית בדף הפייסבוק שלו, שבה התנה את תחילת השיחות עם המשטר בשחרור 160.000 אסירים פוליטיים, והחזרת דרכונים לאנשי האופוזיציה הסורית המנועים מכניסה לארצם. בו ביום הצהירה "המועצה הלאומית הסורית", הגוף שייצג את האופוזיציה לפני שהוקמה "הקואליציה הלאומית", שדבריו של ח’טיב אינם מייצגים את האופוזיציה.

במקור הוזמן ח’טיב להשתתף בוועידת מינכן, שם נקבעה לו פגישה רמת דרג עם סגן הנשיא האמריקני ג'ו ביידן. למרבה ההפתעה הוא נפגש גם עם שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, ועם שר החוץ האיראני, עלי אכבר סאלחי, שני בעלי הברית המגוננים על אסד ומתרצים את הטבח שהוא עורך בעמו. פגישות אלה העניקו לדבריו של ח’טיב, שנאמרו בתיאום מלא עם האמריקנים, מימד חדש: למעשה הם מקדמים תוכנית הנרקמת בין ארה"ב לבין רוסיה לגבי עתידה של סוריה.

האמריקנים בוחשים בקלחת

התנהגותו של ח’טיב  לא הייתה אמורה להפתיע. הקואליציה שהוא עומד בראשה הוקמה בנובמבר 2012 בדוחא בירת קטר, למגינת ליבה של "המועצה הלאומית הסורית" שהוכרה עד אז כנציגה הבלעדית לאופוזיציה של העם הסורי ומהפכתו. הקואליציה הוקמה ביוזמה אמריקנית, חודש לאחר ששרת החוץ, הילארי קלינטון, קראה להחליף את הנהגת האופוזיציה, המפולגת לטענתה, באנשים שיש להם קשר ישיר עם המהפכה והשופכים את דמם במאבק נגד המשטר. התוכנית נרקמה בירדן, ומי שנבחר לבצעה היה ריאד סייף, חבר פרלמנט סורי שנכלא לאחר שביקר את אסד וברח לירדן. המועצה הלאומית הסורית נאלצה להסכים להקמת הקואליציה. אמנם היא הפכה למרכיב עיקרי בתוכה, אך התנתה את הסכמתה ב"אי הידברות עם המשטר".

התנאי הזה כמובן הופר, מאחר ויוזמי הקואליציה מעולם לא התכוונו לקיימו. במשך שנתיים האמריקנים ובני בריתם לא נקפו אצבע כדי למנוע את מעשי הטבח, ההרס ואת פשעי המלחמה המזעזעים שביצע המשטר הפשיסטי הסורי נגד אזרחיו. הם יזמו שלוש פניות למועצת הביטחון בידיעה ברורה שהרוסים והסינים יטילו וטו, וארגנו ועידות תמיכה שלא יצרו כל תמיכה ממשית. הם נמנעו להושיט סיוע צבאי או הומניטארי לאופוזיציה בטענה כי היא מפוצלת וכי צבא סוריה החופשי אינו אמין, בשעה שאיראן ורוסיה חימשו את המשטר ותמכו בו כלכלית.

התוצאה המיידית הייתה כפולה: צבא סוריה החופשי, המורכב מפורשי הצבא ואשר ייצג את המהפכה הסורית, איבד את השפעתו. את מקומו תפסו קבוצות איסלמיות רדיקליות כמו "ג'בהת אל נוסרה", אשר הוצאה מחוץ לחוק ע"י האמריקנים, ו"אל-תווחיד" באזור חלב. מצד שני, הרצח של 70.000 אזרחים, ההרס של שני מיליון בתים והטבח בחפים מפשע גרמו לבריחתם של למעלה משני מיליון פליטים, שנשארו חסרי בית וחסרי פרנסה. כך הגשימה הנבואה את עצמה. המהפכה הסורית הופכת ממהפכה עממית למלחמת אזרחים בעלת אופי עדתי, שבה לאף צד אין יכולת להכריע.

בזמן שארה"ב ביצעה הפיכה נגד "המועצה הלאומית" בתוך האופוזיציה הסורית, יצא סגן הנשיא הסורי פארוק א-שארע בהצהרה התואמת במידת מה את דברי ח’טיב  במינכן. בראיון ארוך מה-17 בדצמבר לעיתון הלבנוני "אל-אחבר", אומר א-שארע שאף צד אינו יכול להכריע צבאית את המערכה. כך נוצר המכנה המשותף בין ארה"ב ורוסיה למשטר הסורי ולקואליציה, שאפשר להבין אותו כך: אם המצב אינו ניתן להכרעה, וההרג וההרס ממשיכים, אל-קאעידה עלולה להשתלט על סוריה ולכן חייבים להגיע לפתרון. לא במקרה ציין ח’טיב את פארוק א-שארע כמי שצריך לעמוד בראש השיחות בין הצדדים.

ככל הנראה המעצמות הגיעו להסכמה על המודל התימני. כלומר, אסד יסתלק והמשטר יישאר. על כך כתב בורהאן ע'ליון, מי שהקים ועמד בראש המועצה הלאומית הסורית, באתר modern discussion: "זהו מו"מ בין האופוזיציה למשטר שמטרתו למצוא מוצא למשבר. למעשה, זהו הסדר בין האופוזיציה למשטר שלא יכול אלא לבוא על חשבון המהפכה כדי להכשילה". ע'ליון מכנה את ההסדר הזה בשם "הסכם אוסלו חדש", שכמו במקרה הפלסטיני, נועד לחסל את האינתיפאדה, נעשה ללא פיקוח בינלאומי, ונגמר בטרגדיה שמנציחה את הכיבוש ואת ההתנחלות עד עצם היום הזה.

עד כה התעלם המשטר הסורי מיוזמת ח’טיב. העיתון הסורי "אל-ווטן" כינה את יוזמתו  "תמרון", שנועד לנקות את האופוזיציה מהתמיכה בג'בהת אלנוסרה ומההרס שהיא מטילה על סוריה. המשטר גם יודע שהשפעתו של ח’טיב על המורדים בסוריה היא אפסית, והוא ממתין לראות אם ח’טיב יצליח להתגבר על ההתנגדות החריפה של האופוזיציה להצהרתו. לאור החשדנות והכעס העצומים של הסורים כלפי האמריקנים, אשר דאגו לכך שסוריה תידרדר למלחמת אזרחים, כלל לא ברור אם ח’טיב יצליח לשרוד את הזעם וההוקעה שהוא מקבל מהאופוזיציה הסורית על כל גוניה.

ישראל והשאלה הסורית

במסגרת זו ניתן להבין את ההתקפה המתוקשרת של ישראל על אדמת סוריה. נוכחותו של שר הביטחון הישראלי, אהוד ברק, במינכן לא הייתה מקרית, והצהרתו כי ישראל רצינית בכוונתה למנוע זליגת נשק סורי לחיזבאללה לא הייתה פליטת פה, אלא הצהרה מכוונת. לא במקרה זימן נתניהו דיון ביטחוני דחוף בנושא הסורי יום למחרת הבחירות, ופחות משבוע לאחר מכן התבצעה התקיפה הישראלית, כאשר ברק ממהר להודות כי ישראל עמדה מאחוריה.

אם האמריקנים והרוסים אכן הגיעו להסכמה על עתידה של סוריה, סביב הנוסחה "אסד בחוץ, והמשטר נותר על כנו", האסטרטגיה של המשטר נשארת שאלה פתוחה. האם תישאר על כנה הברית האסטרטגית עם איראן וחזבאללה? או אולי תשנה סוריה את הכיוון, תצטרף לאחים המוסלמים המצרים, ותחבור אל האמריקנים והמערב? ללא ספק, איראן וישראל הן שתי המדינות המזרח תיכוניות הכי מודאגות משאלה זו. ההתקפה הישראלית, שנעשתה בהסכמה אמריקנית מלאה, נועדה להבהיר בצורה חד-משמעית כי כל הסדר חדש בסוריה, על פי נוסחה תימנית או אחרת, חייב לבוא על חשבון איראן וגרורותיה.

ביקורו הדחוף של אובמה בישראל מחזק עוד יותר את הניתוח הזה. הנושאים שעל סדר היום הם איראן וסוריה, כאשר הנושא הפלסטיני עולה כמס שפתיים. ארה"ב מעוניינת להגיע להסדר אזורי כולל, ביידן קורא לשיחות ישירות עם האיראנים בנושא הגרעין, עיראק בוערת באש המרד של האזורים הסונים נגד המשטר השיעי של נורי אל-מאלכי, והשאלה של סוריה תקבע רבות לגבי עתיד האזור. האמריקנים נושאים ונותנים עם הרוסים, אבל הם זקוקים לתיאום ולהסכמה אסטרטגית עם ישראל. צריך להרגיע, לרסן ולהבטיח הבטחות כדי שהימין הישראלי לא ישתולל.

נראה כי לארה"ב תוכניות רבות איך להפוך את האביב הערבי ליתרון אסטרטגי בעבורם. אלא שהמאורעות במצרים ובסוריה מראים שקשה מאוד לאלף את המיליונים שמאסו בדיקטטורה, בקפיטליזם נוסח אמריקה, בשחיתות ובהיעדר דמוקרטיה. ארה"ב רוצה לכפות על האזור את האחים המוסלמים במצרים, את ממשיכי אסד בסוריה, ואת הסכם אוסלו בפלסטין, ולכן היא תיכשל, כפי שנכשלה עד כה. מצרים, סורים ופלסטינים רוצים חופש וצדק חברתי, ואת זה ישראל ואמריקה לא יכולות לספק. אם ישראל תמשיך לבחוש בענייניה של סוריה היא רק תסתבך במלחמה ששום כיפת ברזל לא תוכל למנוע את תוצאותיה הנוראיות.

אודות יעקב בן-אפרת