באיזה צד אתם ?

עובדי וול-מארט מתאגדים. מתכננים לשבות או לכל הפחות להפר את הסדר ביום "שישי השחור", יום הקניות העמוס ביותר בשנה. בית המשפט יוצא נגדם, ההנהלה יוצאת נגדם, דעת הקהל יוצאת נגדם. עובדי וול-מארט מתאגדים. העובדים המנוצלים ביותר, השקופים ביותר, בתאגיד הגדול ביותר בארה"ב, משמיעים קול. פעיה דקה, חלושה. צריך להחליט, לאן נטה אוזנינו?

עובדי וול-מארט עניים. עניים מאד. מדובר באוכלוסיה שעובדת בהיקף שעות של משרה מלאה (לעתים אף יותר, רק כדי לשרוד), במשכורת רעב. הרעב אינו משמש מטאפורה עבורם. שש וחצי דולר לשעת עבודה אינם קונים גם מזון וגם דיור. או שיאכלו וישנו במכוניתם במגרשי חניה מזדמנים, או שישכרו קרוואן השווה בגודלו לתא כלא ויוותרו על ארוחת הצהריים. ממילא חצי שעת הפסקת האוכל שלהם אינה משולמת. ועדיין לא אמרנו מילה על (היעדר) ביטוח בריאות, (היעדר) תנאים סוציאליים, (היעדר יכולת) תשלום עבור מטפלת או גן במידה שמעורבים ילדים בסיפור ובדרך-כלל, בחיי אדם מבוגר הם מעורבים, הילדים.

עובדי וול-מארט מתאגדים. כי נמאס להם לעבוד בשביל לקיים תחילה את וול מארט ולא את עצמם. כי הם רעבים. כי הם תשושים. כי הם מדוכאים. כי הם מנוצלים עד דק. כי הם חולים. כי הם שקופים, אבל כבר לא עבור עצמם.

עובדי וול-מארט מתאגדים כי "המשפחה" (כך מכנה וול-מארט את עצמה) היא א-סוציאלית, מפקירה ילדיה והעובדות הסוציאליות לא מגיעות לבית הזה.

עובדי וול-מארט מתאגדים כי הם הבינו שלא נותר להם דבר להפסיד, הם כבר מזמן לא נספרים אפילו לא בסטטיסטיקות.

עובדי וול-מארט מתאגדים כי הם כבר מבינים שהקפיטליזם לא משרת אותם בעוד הם המשרתים שלו.

הנה הם באים. הם באים לקחת את מה שהמדינה "החופשית בעולם" לא מוכנה לתת להם: החופש להתקיים כבני אדם.

צריך להחליט, באיזה צד אנחנו?

 

אודות איריס מאיר