בחירות מרץ: הקשר הגורדי מסתבך

תוצאות הפעם השלישית דומות לתוצאות שתי קודמותיה, וגם דומות לזו שתבוא בעקבותיה, 58 לגוש הימין מול 55 לגוש הכולל את כחול לבן והרשימה המשותפת, ובקיצור – אין הכרעה, ואין ממשלה. הקשיים ידועים: האיחוד בין גנץ לנתניהו בלתי אפשרי בגלל כתבי האישום, האיחוד בין גנץ לבין איימן עודה בלתי אפשרי בגלל שאין שום דבר משותף להם זולת השנאה לביבי, והחיבור בין ביבי לליברמן בלתי אפשרי בגלל השנאה המסתורית ביניהם. בקיצור כל עוד ביבי מתעקש על הכיסא, המשחק הזה ימשך עד אין קץ.

ביבי מתעקש כי הוא יודע, שגם כאשר יש לגנץ רוב הוא איננו יכול להקים ממשלה, כמוהו, גם גנץ מסונדל. יתרה מזאת, מכיון שביבי, בניגוד לגנץ הוא חסר מעצורים, הוא יכול להשפיל ולהתל בגנץ תוך שליפה של שפנים מהכובע ולגנוב לו מנדטים, כך שאם תהיה פעם רביעית, לא מן הנמנע שהוא ישיג את 61 המנדטים, ויבוא שלום על ישראל. אפשר לסכם שהסיכוי של ביבי לגנוב מגנץ גדול מסיכויו של גנץ להעביר ליכודניקים לצד שלו.

למרות ששום דבר בתמונת המקרו לא השתנה, בתמונת המיקרו קרו כמה דברים מעניינים, ודווקא במחנה השמאל. מתוך רצון לעזור לגנץ לשבור את הקפאון ולחצות את רף ה- 61,  מפלגת העבודה ומרצ התאחדו. מכיון שהתברר, שככל שסבבי הבחירות התקדמו, גדלה הסכנה שמרצ לא תעבור את אחוז החסימה ותישאר מחוץ לכנסת, קרה הבלתי יאמן,  וכך מפא"י ומפ"ם התאחדו בשנית, ואכן עשו היסטוריה. הן איבדו 4 מנדטים מה- 11 שהיו להם ביחד ונותרו עם 7 בלבד.

לעומתם, הרשימה המשותפת תפחה והגיע להישג מרשים של 15 מנדטים, כשהיא זוכה ב- 90% מכלל המצביעים במגזר הערבי.  אולם למעשה ההישג ההיסטורי של הרשימה המשותפת סורס, כי ככל שהיא התחזקה, כך נחלשו שותפיה במסעם האנטי ביביסטי. על כן המרוויחים הגדולים מסיבוב הבחירות השלישי היו הליכוד והרשימה המשותפת, כפי שתיאר זאת בלוגר פלסטיני מחיפה בפייסבוק, قائمة مشتركة اكبر = ليكود اكبر ובתרגום – "רשימה משותפת יותר גדולה = ליכוד יותר גדול ". המשוואה הזאת מתייחסת ליחסים הסימביוטים בין הימין הליכודי של נתניהו לבין הרשימה המשותפת. ככל שהרשימה המשותפת גדלה ו"הערבים נוהרים לקלפיות", בידי הימין נשק הפחדה תעמולתי שמחזיר אליהם מצביעים הביתה. ככל שהימין מסית ומדיח כנגד הערבים, כך גדלה הרשימה המשותפת.

אין ספק שהתוצאה הבולטת ביותר במערכה השלישית היא היעלמותו של השמאל הציוני. התבטלותה של מרצ בפני "כחול לבן" וגנץ לא רק שלא עזרה לה, אלא שהיא גרמה לבריחת קולות לטובת כחול לבן וזליגה של קולות למשותפת. ברגע שמרצ ויתרה על מועמד ערבי במקום ריאלי, וזנחה לחלוטין את המסר העיקרי שלה השולל את הכיבוש והצטרפה למקהלת רק לא ביבי, היא איבדה את סיבת קיומה.

נייר הלקמוס המבדיל בין מתנגדי הכיבוש לתומכיו הוא ללא ספק "עסקת המאה" של טראמפ, בניצוחם של נתניהו, איש אמונו השגריר רון דרמר ושלושת השליחים האמריקאים, פרידמן, גרינבלט וקושניר. בני גנץ וכחול לבן אימצו את עסקת המאה עם הסתייגויות, ומרצ גמגמה התנגדות אבל לא עמדה בפרץ, והייתה מוכנה להמשיך לתמוך בגנץ למרות תמיכתו בסיפוח חלקים מהגדה המערבית לישראל. כך החליטה מרצ שטובת ישראל קודמת לטובת הפלסטינים, וההגנה על שלטון החוק קודמת להתנגדות על השליטה על חמישה מיליון פלסטינים משוללי זכויות בסיסיות. בהצטרפותה למפלגת העבודה ותמיכתה הבלתי מותנית בגנץ, מרצ גם קבלה את העובדה שעסקת המאה היא ההצגה היחידה בעיר.

לעומת זאת, הניצחון המזהיר של הרשימה המשותפת יצר ציפיות עצומות: 15 מנדטים, 4 נשים ערביות בכנסת, 570,000 קולות, ומקום שלישי הרחק מיתר המפלגות, זהו אכן הישג מרשים המוליד ציפיות. המשפטן ד"ר ראיף זריק מצוטט בכתבה של ג'קי חורי (הארץ 4-3-20) באומרו שהוא "סבור כי בשלב זה הרשימה אינה מגובשת מספיק מבחינה רעיונית כדי להיות אלטרנטיבה אמתית לציבור היהודי. היא מתמודדת בבחירות כמי שמייצגת סקטור מסוים, אבל תמצא את עצמה בקרוב במצב שבו השמאל הישראלי מצפה ממנה להוביל את ישראל אל אלטרנטיבה דמוקרטית חלופית. נראה כי המשותפת נקלעה למשימה שבשלב זה היא גדולה עליה, היא לא ממש חשבה עמוקות עליה ולא ברור אם היא תרצה וביכולתה לשחק תפקיד מרכזי זה."

תובנותיו של ראיף זריק לא באו יש מאין. הוא יודע היטב שכוחה של המשותפת טמון בהיותה רשימה ערבית, ובוחריה נוהרים לקלפיות בגלל היותם ערבים, ממש כפי ש-90% מהחרדים בוחרים באגודת ישראל, הרוסים מצביעים עבור ליברמן והמזרחים מצביעים עבור ביבי. ברגע שהרשימה המשותפת תנסה להיות "אלטרנטיבה דמוקרטית חלופית" כפי שצופה ראיף זריק, היא תחדל להיות "משותפת" ותתפרק לארבעת מרכיביה.

מה שמאפיין את המשותפת הוא העדר עמדות משותפות והשקפת עולם משותפת בנושאים מהותיים לחברה מודרנית. התנועה האסלמית למשל תצביע באופן מסורתי עם אגודת ישראל בכל הנוגע לדיני אישות וזכויות הלהט"בים; מפלגתו של טיבי היא מפלגה "ערבית" במובן זה שהיא מכבדת את המסורת הערבית כפי שהיא מכבדת את המסורת היהודית; בל"ד היא מפלגה לאומנית הרואה בחברה הישראלית חברה קולוניאליסטית, ושוללת שיתוף פעולה יהודי ערבי; בעוד שהמפלגה הקומוניסטית דוגלת אמנם בזכויות נשים ולהט"בים, אלא שמסיבות אלקטורליות היא מדברת בשתי שפות. היא מפלגה הדורשת דמוקרטיה בישראל, אבל תומכת בבשאר אל-אסד בסוריה, כך שהיא לא מתנהגת על פי הכלל "נאה דורש נאה מקיים". על כן, מי שדואג לשלומה ולהמשך קיומה של הרשימה המשותפת, עליו לקבלה כמפלגה סקטוריאלית, אשר תפקידה להשיג תקציבים ויחס שוויוני כלפי האוכלוסייה הערבית, ותו לו.

הישגה הגדול של המשותפת הוא העובדה שהיא עוזרת לגנץ לבלום את ביבי, ובכך תורמת לשמירת על שלטון החוק. אלא שעמדותיה הבסיסיות, השוללות את סיפוח הגדה המערבית ואת המצור על עזה, תמיכתה באבו מאזן ובחמאס, ומגבלותיה להציב לישראלים אלטרנטיבה דמוקרטית, לא מאפשרות לה להיות שחקן פעיל במשחק הפוליטי הישראלי. בהעדר של 15 מנדטים "כשרים" נפער חור גדול מאוד במחנה האנטי ביביסטי, מה שמותיר רק אלטרנטיבה אחת ויחידה, והיא הקמת ממשלת אחדות בין כחול לבן והליכוד, בלי ביבי. המשוואה הזאת לא השתנתה מאז סיבוב הבחירות הראשון וגם לא תשתנה בסיבוב הבחירות הרביעי. האמת היא שהצלחתה של המשותפת לא נבעה רק מההסתה נגדה ומהסיסמה "או ביבי או טיבי", אלא מעצם התחייבותה להפיל את נתניהו בכל מחיר, כולל להמליץ על גנץ לרשות הממשלה. הרשימה המשותפת, בדומה לעבודה – גשר – מרצ, לא העמידה אלטרנטיבה לגנץ אלא הסתפחה למחנה בראשותו.

לכן "האלטרנטיבה הדמוקרטית החלופית" לא תבוא מתוך הרשימה המשותפת, כי אלטרנטיבה כזאת לא יכולה לקום בעודה מגדירה את עצמה באופן אתני – ערבית או יהודית. בהיותה אלטרנטיבה דמוקרטית עליה להיות על-לאומית. היא חייבת לאגד אזרחים משני הלאומים על בסיס הסכמה רחבה סביב פרוגרמה דמוקרטית, תוך אימוץ השקפת עולם ליברלית: לא דתית איסלמית, לא קומוניסטית, לא לאומנית פלסטינית ולא לאומנית / דתית ציונית. המצע הכלכלי שלה חייב להיות מבוסס על חלוקה שוויונית של משאבים, כלכלה ירוקה, בדומה לתכנית ה"גרין ניו דיל" באירופה.

האלטרנטיבה הדמוקרטית החלופית לא יכולה להסתפק בשלילת עסקת המאה, אלא לאמץ פרוגרמה דמוקרטית השוללת את הסכם אוסלו שהצמיח את הראשות הפלסטינית בגדה המערבית והוא היום מחזק את חמאס בעזה. הסכם זה יצר אשליה של התקדמות לקראת שתי מדינות אך בפועל השאיר 5 מיליון פלסטינים ללא זכויות אדם ואזרח בסיסיות. למעשה מה שעומד על הפרק הוא או אפרטהייד, או מדינה אחת דמוקרטית בין הירדן לים, המעניקה זכות הצבעה ושוויון לכל. נכון, המשימה קשה, והראייה לכך היא מאות הקולות הבודדים שזכתה בהן מפלגת דעם בבחירות. אבל האלטרנטיבה היא להמשיך לשחק את המשחק הפוליטי הנוכחי, ולהשאיר את הכדור בידי ביבי וגנץ, המסכימים כי הסיפוח, בכוח או בהסכמה, הוא דרכם המשותפת.   

 

Avatar

אודות יעקב בן-אפרת