הרשימות לכנסת נסגרו, האותיות כבר סודרו, והמרוץ לקראת ה17 במרץ מתנהל במלוא עוזו. בקבוקים ממוחזרים מתעופפים מהיציעים, והשמצות הדדיות על מימון זר וניסיונות פוץ' הן האג'נדה השלטת. הסקרים אף הם משתנים מדי יום, ועמם המניה דפרסיה הקובעת את מצב רוחן של המפלגות הנלחמות על חייהן. אתמול מרצ רקדה וצהלה לצלילם של המילים "אני רוצה את מרצ בתוך הממשלה", והיום היא התהפכה נגד המחנה הציוני במודעות ענק: "השבוע הוא כבר התנהג כמו ביבי. מחר הוא גם יישב עם ביבי". הכוונה היא כמובן לבוז'י הרצוג, וזה פותר לנו חלק מהחידה: ל"מחנה הציוני" בוודאי שלא נצביע.
מרצ?
לכן בתור אנשי שמאל עומדת לפנינו רק ברירה אחת, להצביע למרצ. אלא שהמסר האמיתי של מרצ עולה מתוך הפליק פלאק שעשתה בזמן קצר ביותר: ההשתתפות בממשלת הרצוג ירדה מהפרק, כי על פי מודעה מהיום (4.2) מתברר ש"הם כבר מדברים" כלומר ביבי ובוז'י, מה שמחזק את התחושה ש"המחנה הציוני" הפסיד את המערכה בטרם התחילה, ו"רק לא ביבי" התחלף ב- "אולי כן ביבי". לא רק מרצ מרגישה שביבי הוא ברירת המחדל, אלא גם ליברמן, שלפני המרוץ אמר שהוא פוזל לכל הכיוונים והיום הוא מודיע שהשמאל לא בא בחשבון.
מכאן שהלבטים רק מתגברים ורמת החרדה גואה. הרי כל קול למרצ מחליש את "המחנה הציוני" ופועל לטובת ביבי, השואף להפוך למפלגה הגדולה ביותר. יבואו חכמי השמאל ושוב יסבירו לנו שמה שקובע הוא גודל המחנה ולא גודל המפלגה, וזה כמובן נכון. אלא שגם טיעון זה פועל לטובת ביבי, כי גם אם מפלגתו לא תהיה הגדולה ביותר, המחנה שלו גדול יותר, במיוחד לאחר שליברמן הודיע במפורש שמקומו הטבעי בגוש הימין. מכאן שכל קול למרצ מקטין עוד יותר את סיכוייו של הרצוג, כי לא רק שאין לו מחנה גדול, הוא גם יישאר עם מפלגה מצומקת. בקיצור, השילוב בין ציפי לבוז'י שהווה את ההבטחה הגדולה לא מצליח לבשר על מהפך, ובלי מהפך כל קול למרצ הוא קול לעוד כמה שנים באופוזיציה, כפי שהיה עד כה.
זאת לא הסיבה העיקרית לא להצביע למרצ. הבעיה היא שמרצ תמכה בממשלת ביבי במלחמת "צוק איתן" אשר גבתה 2,000 הרוגים פלסטינים והשאירה כ- 100,000 חסרי בית. ובכן, המחנה הציוני הוא יותר רחב מהעבודה והתנועה, והוא אכן כולל את כל המפלגות הציוניות על שלל גווניהן.
הרשימה הערבית?
ובכן, קשה לנו להצביע מרצ, אבל למזלנו יש לנו רשימה ערבית, אשר כשמה כן היא: רשימה המאחדת את כל הערבים נגד כל היהודים. החלוקה היא ברורה, כל היהודים הם ציונים, וכל הערבים הם ערבים, ללא הבדל דת והשקפת עולם. לאור התגברות הגזענות, חשוב מאוד להכניס כמה שיותר ח"כים ערבים, אבל השאלה הנשאלת היא, האם מה שטוב לשמאל היהודי טוב גם לשמאל הערבי, או בכלל לאזרח הערבי.
זה נכון שכל נציג ערבי שנכנס לכנסת הוא אצבע בעין של הגזענים בדמות ביבי, בנט וליברמן. אלא שבאותה מידה זה יכול להיות אצבע בעין של כל ליברל ערבי אשר מתנגד בתוקף לתנועה האסלמית המקדמת אג'נדה דתית קיצונית, פועלת נגד חופש הביטוי והיצירה, וכמו החרדים, רואה באישה ערווה ולא אדם שווה זכויות. או למשל אותו ליברל ערבי שמתחלחל נוכח הזוועות שמחולל המשטר הרצחני של אסד בסוריה או הדיקטטורה של סיסי במצרים ורואה בהם פגיעה חמורה בנפשה ודמותה של הציביליזציה הערבית, כשהוא למד שחד"ש תומכת באסד וגם בסיסי.
וכאן לא מסתיימת ההתלבטות, משום שהמפלגות הערביות איבדו את הקשר עם הרחוב, אשר עבר כבר מזמן לידי המשפחות והחמולות, מה שבא לידי ביטוי בבחירות לרשויות המקומיות. האזרח הערבי הממוצע איבד את תחושת האזרחות שלו. הוא לא רואה בכנסת זירה דרכה הוא יכול לשנות את מצבו. הוא נשאר עני ומודר, נוטה לאדישות פוליטית, ונאחז באמונה הדתית כעוגן המקנה לו סוג של ביטחון מול אי הודאות בו הוא שרוי.
העדר אלטרנטיבה מדינית
כל הטיעונים האלה מריחים מטהרנות, כי הקול שלנו יקר, אנחנו רוצים להשפיע, כך שאי הצבעה פירושה לחזק את ביבי, וזה אסור שיקרה. ואכן, ייתכן מאוד שההצבעה שלנו לפחות תחליש את הימין, למרות שהיא לא תוכל להחליף את השלטון או אפילו למנוע את הצטרפותו של "המחנה הציוני" לממשלה.
אלא שמה שבאמת משפיע על אחיזתו של הימין בשלטון ומעמיק אותה, הוא העדר אלטרנטיבה שלטונית אמינה שיכולה להחליפו. הימין נהנה מהשסע העמוק בין יהודים לערבים, ולמרבית הפליאה, ההצבעה למרצ מצד אחד או לרשימה הערבית מצד שני רק מנציחה את השסע, ופועלת לטובת הימין אלף מונים מאשר ההימנעות מהצבעה. כי מה שעומד על הפרק אינו החקיקה האזרחית, הדתית, או הכלכלית, אלא המדיניות.
לאור העובדה שרוב האזרחים השלימו עם הכיבוש ועם האפליה כלפי הערבים, לא נותר אלא לדבר על החקיקה, כי תפקידה של הכנסת הוא לחוקק. כך קורה שמעל ראשם של המחוקקים החברתיים המתפארים בעבודתם הנאמנה "לטובת ציבור בוחריהם", ממשיך הימין להעמיק את ההתנחלויות, את סירובו לכל מו"מ לשלום, את הסגר על עזה ואת הדיכוי בגדה המערבית. לכן ההצבעה הופכת להיות קידוש הקיים: מדובר בסך הכול באותן מפלגות מושחתות, באותם אישים אשר מדלגים מרשימה אחת לשנייה, כשהמצע הוא אותו מצע והדרך אותה דרך.
לא טהרני, מהפכני
השבוע התקיימה במדריד אחת ההפגנות הפוליטיות הגדולות שהשיקה את מערכת הבחירות של מפלגה חדשה בשם "פודמוס" (Podemos), ששמה גזור מהסיסמא שהביאה את אובמה לניצחון, "כן אנחנו יכולים". למנהיגים של פודמוס אין רקע מפלגתי. עד לא מזמן הם התנגדו למפלגות, וספק אם בכלל הצביעו. הם אלו שהקימו את תנועת המחאה בפלאזה דל סול בקיץ המפורסם של 2011, וחלמו להקים משטר של "דמוקרטיה ישירה" כאלטרנטיבה למשטר הפרלמנטרי שסרח.
גם בשדרות רוטשילד ניסו לחקות את הספרדים ונפנפו בכפות הידיים במעגלי הדיון כדי לבטא הסכמה מנומסת במקום צעקות ודחיפות, אבל כאן נגמר הדמיון. בעוד שתנועת המחאה בישראל פחדה להתמודד עם הממשלה, ובסופו של דבר העלתה את הממשלה הימנית ביותר שידעה ישראל, בספרד הפילה תנועת המחאה את הממשלה הסוציאליסטית דווקא. מסתבר שהצעירים בספרד לא הבחינו בין בוז'י לבין ביבי, בין ראחוי הימני וזאפטרו השמאלי, בעיניהם שניהם יצגו את אותה השיטה.
אולם הפלא ופלא, הטהרנים הספרדים שפעלו כנגד כל המפלגות, הבינו כי אם הם רוצים להשפיע עליהם לתפוס את השלטון, והיום הם הפכו למפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר. סיסמת הקרב שלהם היא או הימין או "פודמוס", כאשר הם מוחקים בדרכם את המפלגה הסוציאליסטית כמתמודדת מול הימין. בזמן שאיציק שמולי הצטרף למפלגת העבודה, פבלו איגלסיאס הקים מפלגה אלטרנטיבית הפועלת נגד השחיתות ולמען צדק חברתי. כאשר סתיו שפיר קברה את המחאה בעבודה פרלמנטרית בכנסת, המשיכו הצעירים הספרדים את המחאה ברחובות, עד אשר הקימו לעצמם מפלגה פוליטית המתמודדת על השלטון.
ישראל איננה ספרד: המשבר הכלכלי שפקד את ספרד פסח עד כה על ישראל; הבסקים והקטלונים אינם דומים לפלסטינים; האזורים האוטונומיים אינם כבושים; והמציאות הפוליטית שונה מאוד. יחד עם זאת, ספרד אשר לימדה אותנו פרק במחאה, מעניקה לנו שיעור חשוב בפוליטיקה: מי שרוצה להקים אלטרנטיבה פוליטית ופועל לשנות את הקיים, רואה בימין ובשמאל הממסדיים, שני הצדדים של אותה המטבע.
מי שלא מצביע בטענה שאין מפלגה שמייצגת את כל השקפותיו הוא אכן "טהרני". אבל מי שלא מצביע בגלל שהוא שואף לשנות את השיטה אינו טהרני אלא מהפכן. סליחה, המושג מהפכן לא קיים בישראל. הוא מתאים לרוסיה, לצרפת, לאיטליה, ספרד או קובה, הוא נכון לגבי קהיר, דמשק ואפילו טהראן, אבל נשמע מוזר בישראל. אלא שעל מנת לסיים את הכיבוש, למגר את הפשיזם ולהילחם בגזענות צריכה להתרחש מהפכה, לא פחות מכך. מהפכה היא עניין למהפכנים, והטהרנים יישארו בבית. מהפכנים עובדים יום יום בארגון עובדים, בתמיכה בפליטים, בקידום נשים ערביות, ובהקמת מפלגה יהודית ערבית אלטרנטיבית למפלגות הקיימות.
אליזבט – אני מבין שאת מצטערת על כך שדעם לא מביעים אמון במרצ אבל מה אעשה כשמרצ אכן תומכת בכל מלחמה ולאחר מכן מחליטה להסתייג. כך היה גם במלחמה האחרונה בעזה ואף בבוטות כאשר זהבה גלאון הצטרפה לימין בהתרת הדם של אנשי השמאל שיצאו להפגין כאשר היא האשימה אותנו כאילו אנו תומכי חמאס ואמרה שאסור לבקר את החיילים והמבצע.
אין אפשרות לתת אמון במפלגה שכזאת.
לגבי המשותפת- אין שם שום אחווה בין יהודים לערבים אלא איחוד רגעי בין התנועה האיסלאמית, תומכי קאטר ותומכי אסד א. כל אלא לא קידמו ולא מקדמים את האוכלוסיה הערבית בישראל כך שאי אפשר לדעתי לתמוך גם בה ואני לא אתמוך ברשימה שאני לא מאמין באף אחת מהפרוגראמות שלה (להפך – אני חושב שהן מזיקות) רק כי מדובר ברשימה ערבית.
אז לא ממש נותרת לי ברירה.
אגב לא ראיתי כאן החרמה של הבחירות אלא הכרה במציאות טראגית.
אגב לגבי בוזי- אין לי בעיה שמרצ יגנבו ממנו קולות. הוא באמת לא שונה מביבי הוא אפילו מנסה לעקוף אותו מימין וגם לגייס את קולות הערבים לצורך זה כגוש חוסם. כך שזה חזיון זוועה לדעתי
ראשית אקדים ואומר שאני מאוד מעריכה את האנשים בדעם ואני חושבת שאסמאא' היא מנהיגה מדהימה, וגם החברים לצידה הם אנשים מצוינים. לצד זאת, הקריאה של דעם לתומכיה (המועטים) להחרים את הבחירות היא קריאה אומללה שמעידה על אובדן דרך. זה כמו הביטוי הרוסי המפורסם: "כלב על השחת" – יושב כלב שאין לו שום תועלת משחת והוא מונע מחיות אחרות לאכול ממנה. אם אתם כבר לא רצים בבחירות האלו, למה לפחות לא לתת למפלגות אחרות ליהנות מהקולות של מעט התומכים המסורתיים שלכם?
כל הניתוח הזה מדיף מניסיון להצדיק עמדה שאי אפשר לגונן עליה. אל המסקנה הגעת בהתחלה (אולי גם משיקולים שלא פורסמו כאן) ואז חיפשת סיבות כדי להצדיק את החרמת הבחירות.
מרצ לא תמכה במלחמה האחרונה, הצבעה למרצ ממש לא מקטינה את סיכוי של בוז'י להיות ראש ממשלה ומרצ באופוזיציה עשתה הרבה מאוד ונלחמה למען כל הדברים שדעם נלחמת בהם מחוץ לכנסת.
כל המפלגות הפוליטיות, ובכלל זאת הרשימה המשותפת, מנותקות במידה כזו או אחרת מהציבור. גם אחוז ההצבעה בקרב היהודים בישראל אינו גבוה במיוחד. זה לא סיבה לא להצביע להם. נכון שיש להם ברשימה תומכי אסד, הומופובים וביגמים, אבל יש גם מועמדות ומועמדים מוצלחים שיכולים לעשות דברים טובים בכנסת. אפילו אם המפלגות הפלסטיניות ימשיכו לא להיות פעילות במיוחד בכנסת, לפחות חברי הכנסת יוכלו להמשיך לטפל בבעיות נקודתיות יותר של הציבור הערבי ובתרחיש בו בוז'י יהיה ראש ממשלה, הם יוכלו להשיג ממנו המון תמורת שותפות בקואליציה או תמיכה כגוש מבחוץ.
איך בדיוק החרמת הבחירות על-ידי איזה אלפיים איש תביא לעלייה של תנועת המונים מהפכנית? נחמד לדבר על זה בתיאוריה, אבל בפועל אתם יודעים טוב מאוד שהחרמת הבחירות על-ידי תומכי דעם לא תוביל לדבר. אתם רוצים לעורר תנועה מהפכנית כזו? אחלה, אני בעד, אבל למה זה מחייב שוב לזרוק קולות לפח? קולות שיכולים לחזק את הרשימה המשותפת והמסר שלה של סולידריות בין יהודים וערבים מול הגזענות? קולות שיכולים לחזק את מרצ שקורעת את התחת באופוזיציה ומגינה על זכויות להט"ב, נשים ופליטים? באמת שאני מאוכזבת ומופתעת מכם.
מצערת המסקנה של הכותב.
מצער, שארגון כה ערכי כמו דע"ם עולה על שרטון של חיזוק הימין,
אי הצבעה מחזקת רק את הימין.
אכן יעקב, מהפכה היא עניין למהפכנים ומהפכנים עובדים יום יום בארגוני עובדים, בתמיכה בפליטים, בקידום נשים ערביות ובכלל למען העמלים באשר הם. דווקא הקמת מפלגה אינה מתפקידיה של המהפכה, שתפקידה המרכזי הוא להפוך את הסדר הקיים שהוא המדינה אותה עליו למוטט רעיונית ומושגית. בהקמת מפלגה הופך המהפכן לחלק מהשיטה, כאילו פרץ לבית מבעד החלון על-מנת להשתלט עליו ולנהלו בדרך אחרת מתוך אותו חדר פיקוד. סיריזה ביוון נקטה באותה שיטה וכעת גם פודמוס בספרד, אך השיטה תישאר אותה שיטה עם שיפורים במקרה הטוב ועם התדרדרות לבולשביזם במקרה הרע.