בחירות 2015: מי יציל את חד"ש

שתי עצומות מטעם השמאל הרדיקלי מופצות בימים אלה ברשתות החברתיות לקראת הבחירות לכנסת . על שתיהן חתומים יהודים וערבים, אבל  מטרותיהן הפוכות: האחת קוראת לרשימות הערביות להתאחד, ואילו השנייה קוראת לחד"ש לרוץ בנפרד ולשמור על אופייה היהודי-ערבי. השפעתן של העצומות כמו גם של רשימות המתפרסמות בעיתונות היומית בעברית על הפוליטיקאים הערבים היא שולית. שיקוליהם אלקטורליים, והם טרודים בכיסאולוגיה ולא באידאולוגיה, כפי שדורשי טובתה של האוכלוסייה הערבית בישראל היו מעדיפים להאמין. לאור העלאת אחוז החסימה, מצבן האלקטורלי של כל אחת משלושת הרשימות הערביות שונה בתכלית. רשימת רע"ם-תע"ל עוברת בבטחה את 3.25 האחוזים הדרושים כדי להיכנס לכנסת, בל"ד נעלמת מהמפה, בעוד שחד"ש מתנדנדת בין להיות או לא להיות.

הדילמה של בל"ד

במצב זה, אחדות המפלגות הערביות היא צורך קיומי עבור בל"ד. היא פועלת לא רק באמצעות העצומה, אלא גם בפרסום סקרים שהיא מזמינה ממכון הקשור אליה, והמראים שאחוז ההצבעה של הערבים הישראלים יעלה פלאים במידה והרשימות הערביות יתאחדו.

בל"ד שאיננה עוברת את אחוז החסימה בשום סקר היתה יכולה לכאורה לפתור את מצוקתה ע"י איחוד עם  רע"ם-תע"ל. אלא שאיחוד כזה יסכן את שלמות המפלגה, כי לא ברור שהבסיס  החילוני-ליברלי של המפלגה יראה בעין יפה את האיחוד עם התנועה האסלאמית.  כמו כן, העוינות בין מנהיגי בל"ד לח"כ טיבי ידועה לכל. איחוד כזה  עלול לגרום לעזיבה של הקולות  החילוניים-ליברלים לחד"ש ובכך לחסל את בל"ד. משום כך, כדי לא להבלע בגוש האסלאמי ולהיעלם, זקוקה בל"ד לכניסת חד"ש לגוש מאוחד של מפלגות ערביות . זוהי אחת הסיבות שחד"ש, המתעבת את בל"ד, אינה ממהרת להצטרף לרשימה ערבית אחת. הליכה בנפרד תאפשר לה לסחוב מבל"ד  כ-15,000 קולות של חילונים ליברלים – בדיוק מספר הקולות שהיא צריכה כדי לעבור את אחוז החסימה בביטחה.

חד"ש והתקדים של נצרת

אלא שכלל לא ברור שהתרחיש הזה יתממש, ולכן חד"ש מתלבטת. בבחירות האחרונות לעיריית נצרת נחלה חד"ש מפלה מוחצת לאחר 40 שנה בראשות העירייה. טראומה זו מהלכת אימים על מנהיגי המפלגה, הדואו מוחמד ברכה וראמז ג'ראיסי. בנצרת חד"ש הסתמכה על קולות הקהילה הנוצרית, המהווים 30% מכלל המצביעים שהצביעו כאיש אחד לג'ראיסי, בעוד המוסלמים חלקו את קולותיהם בין כמה רשימות. החיבור בין התנועה האסלאמית לבין בל"ד בנצרת יצר תנועת מצביעים סוחפת שהביסה את חד"ש בפער אדיר של 10,000 קולות. הלקח נלמד, והחשש בחד"ש הוא שאם בל"ד, התנועה האסלמית וטיבי יאחדו כוחות, תיווצר אוירה שלילית כלפי חד"ש שתואשם בפלגנות,  וכך תרחיש המפלה בנצרת עלול לחזור על עצמו ברמת הבחירות הכלל-ארציות. יש לציין כי מבחינת חד"ש התבוסה בנצרת השליכה על הבחירות המוניציפליות ככלל, כאשר חד"ש הובסה בכמה וכמה ממאחזיה בגליל.

הדיון בין הרשימות לפיכך רחוק מאוד מלהיות עקרוני ואידיאולוגי. הנימוק מאחורי הקריאה לאחדות, "הכנסת כמה שיותר ח"כים ערבים לכנסת" הוא חלש מאוד, במיוחד לאור תפקודם הלקוי של החכי"ם הערבים בכנסת, ועוצמתן של השאלות המהותיות המקרינות על מעמדם של האזרחים הערבים: במישור המקומי הבעיות החברתיות והכלכליות ובמישור הכללי הסחף הגזעני ברחוב ובממשלה ("חוק הלאום"), שלא יוכל להפתר עד שלא יחוסל הכיבוש.

בנושא הפלסטיני הרשימות הערביות מחזיקות בעמדות שונות מהותית. חד"ש היא תומכת נלהבת של אבו מאזן והרשות הפלסטינית; בל"ד מתנגדת גם לאבו מאזן וגם לרשות הפלסטינית, והתנועה האסלאמית, שהיא זרוע של האחים המוסלמים, תומכת בחמאס. לגבי חוק הלאום, אין ספק כי כל שלושת הרשימות מתנגדות לו ודורשות "שוויון". אבל  גם התנגדות זו נתונה לפרשנויות רבות: רשימה אחת חולמת על חברה קומוניסטית, השניה אימצה גישה לאומנית, והשלישית שואפת לחברה אסלאמית.

בין מק"י לחד"ש

הגדרתה של חד"ש כמפלגה יהודית-ערבית מהווה כח משיכה לרבים וטובים, ולא קשה להבין זאת. ברור שכאשר  תפיסה גזענית בוטה משתלטת על מדינת ישראל, יש צורך אמיתי בקיומה של רשימה יהודית-ערבית. גורמים שונים, כמו איש התקשורת ירון לונדון למשל, לא יצביעו חד"ש אך ישמחו שקיימת מפלגה  יהודית-ערבית בזירה הישראלית, וישמחו  שתשמור על צביונה. אולם  היחס לחד"ש כרשימה יהודית-ערבית  לוקה בחוסר מידע. למעשה הקו המפריד בין המצדדים ברשימה ערבית אחת לבין המצדדים ברשימה יהודית-ערבית, זהה לקו המפריד בין מק"י לבין חד"ש.  ברמת הנפשות הפועלות, בעלי הפלוגתא הם ח"כ מוחמד בארכה המייצג את חד"ש ומסתייג ממק"י, לבין חברי הכנסת לשעבר עסאם מח'ול ותמר גוז'נסקי, הנאחזים בקרנות המזבח היהודי-הערבי, ומוכנים להקריב את חד"ש למען עיקרון זה.

אם כן, מדוע לא לתמוך במק"י, או לחזק אותה בתוך חד"ש? משום שמק"י, הדוגלת בעיקרון היהודי-ערבי, הפכה עם הזמן למפלגה דוגמטית הרואה  במרקסיזם-לניניזם את חזות הכול, והיא תומכת במשטרים של אסד ובאיראן כמבצרים  "אנטי-אימפריאליסטים" אחרונים במזה"ת. בדו"ח הפוליטי שהוגש לוועידת מק"י האחרונה שנערכה בחודש הזה, ובו נדון באריכות הכישלון בבחירות המוניציפליות, הועלתה ביקורת קשה על דרך ניהול המערכה והעדפת "דילים" על פני הצגת עמדותיה הפוליטיות של המפלגה.

בפסקה אחת מגדיר המסמך את מה שאמורה להיות הזהות הפרוגרמתית של חד"ש לאמור: "לא הדגשנו מספיק את הייחודיות הפוליטית והרעיונית שלנו בהתמודדות מול המתחרים ומול החלופות האחרות. הזנחנו במיוחד את העמדות שלנו בשאלת סוריה  ואת הביקורת שלנו על הקשר של כמה מהכוחות הפוליטיים המרכזיים בחברה הערבית עם גורמי הריאקציה הערבית במפרץ הפרסי. במערכת הבחירות הזאת לא הבלטנו מספיק את חשיבות החלופה האינטרנציונאליסטית היהודית- ערבית, שאנו מציעים." עבור ח"כ בארכה הפסקה הזאת מגלמת את ההתאבנות של מק"י ואת הקיבעון האידאולוגי שלה.  מקריאת המסמך נראה שעבור הקומוניסטים הישראלים המלחמה הקרה עוד לא הסתיימה, ומלבד ההחלפה של סטלין בפוטין הכול נשאר על כנו.

אם חד"ש תאמץ את הצעותיה של מק"י לחידוד הזהות של הרשימה ותאמץ למשל את תמיכתה של מק"י באסד, כדרך לנגח את בל"ד ואת התנועה האסלאמית, ועוד תכרוך זאת "בחלופה היהודית-ערבית", האוכלוסייה הערבית בישראל פשוט תקיא אותה מקרבה. דרכו של בארכה מנוגדת לחלוטין. כיו"ר חד"ש הוא לא צריך להוכיח את נאמנותו למרקסיזם לניניזם, הוא לא מרגיש פחות לאומי מבל"ד, וחלומו, כפי שהודה בראיון עמו בעיתון הארץ, הוא חזרתו לכפר אבותיו ספוריה. על כן, מי שרוצה את חד"ש על פי גרסתה היהודית-ערבית של מק"י לא יזכה כנראה להגיע לבמת הכנסת ויצטרך להסתפק ביציע.

אין עוררין על הצורך בהקמתה של רשימה יהודית-ערבית שתעמוד מול הגזענות של הימין הישראלי, ומול הלאומנות הדתית העיוורת השוטפת את הרחוב היהודי, אלא שחד"ש הסובלת מסתירות פנימיות לא תוכל להיות הבסיס לרשימה כזו. מצד שני רשימה ערבית מאוחדת רק תחזק את הימין הישראלי, הטוען שאין כל אפשרות של שותפות יהודית-ערבית אמתית. על כן נמנעתי מחתימה על אחת משתי העצומות שצויינו בראשית המאמר. למרות כל הרצון הטוב, יוזמי העצומות רחוקים מהבנת המציאות לאשורה. הם  חוטאים בפחדנות, משום שאינם מוכנים להיזרק לזירה הפוליטית ולבנות רשימה יהודית-ערבית מאוחדת אמתית כתחליף לפילוג האתני לאומי אותו מחזקות המפלגות הערביות או השמאל הציוני נוסח מר"צ.

אם אמנם קיימת כמיהה לרשימה כזאת, עדיף להשקיע את האנרגיות ביצירת כוח פוליטי חדש, שלא רק השיקול האלקטוראלי המיידי מדריך אותו אלא הצורך לתת מענה אמתי לחוליים הקשים הפוקדים את החברה הישראלית, והם הכיבוש והגזענות. חיסול הכיבוש, פינוי ההתנחלויות ומאבק למען מדינה נאורה המשרתת בשוויון את כל אזרחיה – הם הבסיס עליו חייבים להתאחד יהודים וערבים החרדים לעתידם של שני העמים החיים בארץ הזאת. הרשימות הערביות, כשהן מאוחדות או מפולגות אינן נותנות מענה ראוי לצורך חיוני זה.

אודות יעקב בן-אפרת