בחירות 2019: כלכלה ירוקה מדינה אחת

סיכום

מתוך דוח לועד המרכזי של מפלגת דעם 19.5.2019

ההחלטה לרוץ בבחירות האחרונות ביטאה את רצונה של מפלגת דעם לקשור בין המסגרת הפוליטית/רעיונית, לבין עבודת השטח שפעילי המפלגה מקדמים במסגרת ארגון העובדים מען ובסינדיאנת הגליל לסחר הוגן.

מפלגת דעם לא התמודדה בבחירות של 2015 אך הגרעין הקשה של חברי המפלגה המשיך בפעילותו במסגרת הפרויקטים החברתיים השונים, והמפלגה לא הפסיקה לפתח את הפרוגרמה שלה באמצעות מעקב מתמיד אחר ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות בעולם הערבי, בתוך ישראל ובעולם כולו. ההתפתחות הרעיונית לא נותרה רק בתחום התאוריה אלא תורגמה לעבודת שטח ענפה שכללה עובדים פלסטינים ומובטלים, עובדי בניין ונשים, שכירים, מורי בתי ספר, עובדי עמותות וחקלאות, כל זאת בנוסף לבנייה של רשת קשר ושיתוף עם עמותות וארגונים. הפעילות הזו מאפשרת לנו להרגיש את הדופק של החברה הערבית ושל החברה היהודית בעת ובעונה אחת.

הגורם העיקרי שדחף אותנו להתמודד בבחירות קשור בפרוגרמה חדשה שסיסמתה העיקרית היא: "כלכלה ירוקה – מדינה אחת". הגורם המרכזי לאימוץ הפרוגרמה הזו היתה בחירתו של טראמפ כנשיא ארה"ב בסוף שנת 2016. זו ביטאה את פשיטת הרגל של המשטר הקפיטליסטי הניאו ליברלי, ואת המשבר הכלכלי והחברתי העמוק שמאיים על עצם הקיום של המשטר הדמוקרטי.

אם היה האביב הערבי בשנת 2011 הסימן הראשון לרעידת האדמה החברתית, שזעזעה את המשטר העולמי הישן, הרי הבחירה של טראמפ בשנת 2016 היוותה רעידה חברתית משלימה. זו היתה תגובה של עובדים אמריקאים לתוצאות הפוליטיות והכלכליות של הצעדים שבהם נקטה ארה"ב ב-40 השנים האחרונות, תוך שחיקה של רשת הבטחון הסוציאלי והרגולציות הכלכליות. אך, למרות שטרמפ מנסה להחזיר את גלגלי הכלכלה לאחור, ל"תור הזהב" של הכלכלה האמריקאית באמצע המאה ה-20, הכלכלה הגלובלית הניאוליברלית שינתה סדרי עולם והיא בולמת תהליך זה ומונעת ממעמד הפועלים האמריקאי לחזור לתקופה שבה הוא נהנה מ"בום כלכלי".

האביב הערבי, בחירת טראמפ, הברקזיט בבריטניה, עליית הימין הקיצוני באירופה – כל אלו מצביעים על משבר פוליטי גלובאלי המחייב תשובה רדיקאלית שמתאימה לתקופה הכלכלית החדשה, ובכלל זה למהפכה התעשייתית הרביעית. כמו כל המהפכות התעשיתיות שקדמו לה, גם מהפכה זו מביאה עימה זעזוע של המשטר הפוליטי וגורמת למהפכות חברתיות. בארה"ב, התשובה לסיסמתו הקסנופובית של טרמפ Make America Great Again היא תכנית ה"ניו דיל הירוק", שכוללת קריאה לתת ביטוח בריאות ציבורי לכולם, לאפשר לימודים אקדמאים חינם, ולהנהיג משטר מס צודק. זאת בנוסף להסתמכות על 100% על אנרגיות מתחדשות, ומלחמה נגד הפטור ממס שהחברות הטכנולוגיות הגדולות כמו אמזון וגוגל זוכות לו. פרוגרמה זו לא היתה על סדר היום של הדמוקרטים בבחירות של 2016 בארה"ב. היא הפכה לנושא חם רק אחרי בחירת טראמפ, שהתנכר לכל ההסכמים הבינלאומיים שארה"ב חתמה עליהם, הכחיש את אפקט החממה והדגיש את הלאומנות הצרה, תוך שהוא מסית נגד זרים, נשים ומוסלמים.

הקריאה של דעם להחליף את רעיון שתי המדינות במדינה דמוקרטית אחת, המתנהלת באמצעות כלכלה ירוקה ושיתופית מתיישבת עם ההתפתחויות הפוליטיות. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים היתה עוד סמן לסתימת הגולל בפני הקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

דעם בבחירות 2019

לאור המספר המצומצם של חברי מפלגה, וכן המסר החדשני שלנו, לא היו לנו כל אשליות בנוגע למספר המצביעים שנזכה להם. אך ראינו בבחירות הזדמנות חשובה להפיץ את הפרוגרמה שלנו ככל האפשר בפני הציבור הרחב דרך הפייסבוק ודרך חוגי בית, מה שאפשר לנו להפגש עם פעילים חדשים שלא יכולנו להגיע אליהם קודם. המשימה הראשונה והחשובה ביותר היתה לנסח מצע פוליטי שיהיה ברור לכולם, ולקבוע סיסמא שתבטא את המצע הזה. הסיסמא "כלכלה ירוקה – מדינה אחת" שהפכה לשמה של הרשימה, מתמצתת את האג'נדה שלנו, שעמדה על שלושה נדבכים: הצד הרעיוני הציב את עקרון הסולידריות הבינלאומית מול ההסתגרות הלאומית שאליה מטיף הימין; הצד הכלכלי מיקד את הצורך להסתמך על אנרגיות מתחדשות וכלכלה שיתופית כתחליף לכלכלה הניאוליברלית המזהמת היוצרת עוני ופערים, הפתרון הפוליטי התבסס על הקמתה של מדינה אחת במקום הפתרון של שתי מדינות שבשל קריאתו להפרדה לאומית למעשה משרת את הימין הישראלי, ואת שלטון הפתח בגדה והחמאס בעזה.

היה ברור מתחילת הדרך שהציבור הישראלי, זה הרדיקלי שהתלהב מדעם בבחירות 2013, מפנה אלינו את גבו. היו לכך כמה סיבות: 1. היאוש מהסיכוי להפיל את נתניהו ואת הימין, דחף רבים לאשליה שניתן להפיל את נתניהו באמצעות מפלגת ימין-מרכז "כחול לבן". 2. קריאת דעם לפתרון הסכסוך ומאבק באפרטהייד המתגבש באמצעות קריאה להקמת מדינה דמוקרטית אחת שוות זכויות לכולם נפל כהלם על המתכון הנוח שקרא בעשורים האחרונים להפרדה לאומית. "הם שם – אנחנו כאן".  כלומר, הקריאה לזניחת האג'נדה הלאומית בשתי החברות, והענקת זכויות פוליטיות ואזרחיות ל-5 מליון תושבים פלסטינים בגדה המערבית ועזה במחיר איבוד הרוב היהודי, עדיין רחוק מהיתכנות בעיני השמאל בישראל. 3. מצאנו שהזירה הישראלית אדישה לסכנות אך גם לאתגרים שנושאת בחובה האג'נדה הירוקה.

החברה הפלסטינית בישראל והפעילים הפוליטיים בתוכה נותרו אדישים לתנועת המחאה הגדולה שצמחה בישראל בשנת 2011. הם התייחסו אליה בחשדנות, בהיותה לטענתם "בעיה ישראלית" שאין לה כל קשר עם בעיות החברה הערבית. התוצאה היתה שמסע הבחירות של דעם בשנת 2013 לא זכה להד משמעותי בחברה הערבית. זאת בניגוד לתגובה המתלהבת והמתגייסת אז בציבור היהודי, שהתלהב ממסרים שהעבירה המועמדת שלנו, שהציגה אג'נדה של שותפות יהודית ערבית וצדק חברתי. הפעם הדברים התהפכו. דווקא החברה הערבית קיבלה את הסיסמה של מדינה אחת וכלכלה ירוקה ביתר אהדה והבנה. הסיסמאות הישנות והקו הלאומי המיליטנטי אבדו את ערכם והפכו בעיני הציבור הערבי לכיסוי על מדיניות אופורטוניסטית, שכל מטרתה לשמור על כסאותיהם של מועמדים ומפלגות ערביות, ללא כל התעניינות אמתית בגורל הציבור הערבי.

בעוד שבחברה היהודית היה מאבק חריף על השלטון, ומפלגות הליכוד וכחול לבן קיבלו כל אחת 35 מושבים, הבוחר הערבי למד מהנסיון של הרשימה המשותפת, שקולו איבד כל משקל והשפעה על המדיניות הכללית. הסיסמאות הלאומיות- דתיות של המפלגות הערביות והפרובוקציות התקשורתיות שלהן, שבאו לעתים כתגובה לפרובוקציות של הימין ולעתים כיוזמות שכל מטרתן לזכות בכותרת, כל אלו בודדו את הרשימה המשותפת. 13 חברי הכנסת שלה היו חסרי השפעה כלשהי על עיצוב מדיניות הכנסת. יתר על כן, המלחמה הפנימית ביניהם על כסאות, והפילוג בין הגורמים השונים שלבסוף התאגדו בשתי רשימות של חד"ש וטיבי מחד ובל"ד והאסלאמיים מאידך, רק הגבירו את האכזבה הכללית ויצרו בסיס לקריאות להחרמה של הבחירות. בסופו של דבר הגיע אחוז ההצבעה בחברה הערבית לכ-50% (לעומת 62% בבחירות הקודמות בשעה שרצה הרשימה המשותפת), וכתוצאה מכך נפל מספר חברי הכנסת הערבים מ-13 ל-10.

היחס השלילי של הציבור הערבי למפלגות הערביות, וביחוד לבל"ד, שהזיזה הצידה את חברי הכנסת שכיהנו בה קודם ויצרה ברית עם התנועה האסלמית הפונדמנטליסטית שסיסמתה "האסלאם הוא הפתרון", הווה קרקע פוריה להצבת אג'נדה חלופית שנותנת ביטוי לשאיפות של הצעירים להשתחרר מההסתגרות הלאומנית. רבים בקרב הצעירים והצעירות הערביים, המושפעים מהאביב הערבי, רוצים להתחבר לעולם על בסיס של תרבות מודרנית ולפתוח דף חדש בקשר עם גורמים דמוקרטיים וליברליים בתוך ישראל.

דינמיקה פוליטית חדשה

אם בוחנים את הצלחת הבחירות לפי מספר הבוחרים שהשגנו, 570 קולות היא התוצאה הנמוכה ביותר שהשגנו מאז שהתחלנו לרוץ בבחירות בשנת 1996. אבל אם רוצים לבחון את התוצאה מבחינת התועלת הפוליטית שהושגה, הרי שהיא פותחת בפנינו אופק פוליטי חדש. כפי שכבר ציינו, השילוב בין הסיסמא הפוליטית והכלכלית פותח בפנינו הזדמנויות פוליטיות חדשות ברחוב הערבי וגם ברחוב הישראלי. בזמן מערכת הבחירות ערכנו פעילויות שבהן הבלטנו את העמדות שלנו. למשל ביום האישה שאורגן השנה תחת הסיסמא "נשים מובילות כלכלה ירוקה"; השתתפותנו בגוש בולט ב"מצעד האקלים" עם משלחת של כמאה נשים ערביות מהמשולש וירושלים, השתתפות שזכתה לתגובה חיובית מצד ארגוני הסביבה, ויצרה בסיס חשוב לשיתוף פעולה עתידי.

האירוע של האחד במאי באזור יריחו, בשיתוף בין ארגון העובדים מען וסינדיאנת הגליל, היה יוצא דופן מפני שלראשונה היה כאן חיבור בשטח בין הפרוגרמה הפוליטית והכלכלית, על פי התפיסה שמשבר האקלים אינו עוצר בגדר ההפרדה, הכלכלה החדשה המודרנית חוצה גבולות, והמסגרת הפוליטית היחידה שיש ביכולתה ליצור סולידריות ואחדות בין העמים הישראלי והפלסטיני היא מדינה אחת, ולא החלוקה לשתי מדינות לאומיות נפרדות של יהודים וערבים. בלטה בהשתתפותה תנועת "מגמה ירוקה " שתרמה לדיון ולסדנאות.

גם כמפלגה, וגם כארגון עובדים או עמותה לסחר הוגן וקיימות, אנו חותרים לעודד יצירה של זהות אזרחית חדשה שתחליף את זהות הלאומית, אשר מזה 100 שנה רק מעצימה את הקונפליקט הלאומי בין פלסטינים וישראלים. אם ניתן לראות את האביב הערבי כגורם ששם קץ ל"פרויקט הלאומי הערבי" לאחר התמוטטות הרפובליקות הערביות הדיקטטוריות, אזי הפרויקט הלאומי הפלסטיני הגיע לתבוסתו ההיסטורית בהסכמי אוסלו. בעוד שמדינה לאומית לא קמה, פרצה בשטחים מלחמת אזרחים בין פת"ח וחמאס, והוקמו בה שני משטרים דיקטטוריים. דיקטטורה דתית בעזה ודיקטטורה חילונית בגדה המערבית. מצד שני, הפרויקט הלאומי הישראלי כשל בבנייתה של מדינה יהודית ודמוקרטית, ואנו חוזים כיום במלחמה בין כוחות הימין והליברלים לגבי אופייה של המדינה. הקריאה לסיפוח התנחלויות בגדה המערבית  מצביעה על כך שהפרויקט הלאומי שחזה הרצל מסתיים למעשה במשטר אפרטהייד שאין לו כל עתיד.

בישראל, אימוץ הזהות "הפלסטינית" מחד והזהות "האסלאמית" מאידך הביא לתוצאות הרסניות, שכן הם בודדו את החברה הערבית בישראל, והביאו להסתגרות חברתית. הם העמיקו את הפיגור והאלימות ביחס לנשים וכדרך לפתור סכסוכים פנימיים בתוך החברה.  ההסתגרות של הליברלים הישראלים בתוך בועה חברתית, שכל ענינה הוא לשנוא את הימין הפשיסטי תוך התעלמות מהבעיה הפלסטינית, יצרה לימין הזדמנות לחזק את שליטתו המוחלטת על הזירה הפוליטית קרוב ל- 40 שנה. חלק קטן מהליברלים הישראלים אימצו את נושא האקלים ומאבק הסביבה, וניסו לקדם אג'נדה פוליטית בעניין זה. אולם אחרי כמה נסיונות כושלים להכנס לכנסת, הם בחרו בהצטרפות למפלגות הציוניות ולמעשה הפכו ללובי שאיבד כל עצמאות והשפעה ברחוב.

המצב של התנועה הירוקה בישראל מנוגד למתרחש באירופה ובארה"ב, ששם הארגונים הירוקים כורכים את האג'נדה הירוקה עם מהפכה פוליטית וכלכלית בדמות הניו גרין דיל. לצד עמדה זו הם גם מתנגדים לגזענות כלפי הזרים, שכן הימין הפשיסטי המסית נגד זרים גם מכחיש את ההתחממות הגלובאלית. הדבקות בעמדה לאומית מסתגרת היא היפוכה של העמדה הירוקה, וההתעלמות מגורל הפלסטינים מנוגדת לכוון של הזרם הירוק העולמי, שרואה בענין הפלסטיני נושא מרכזי, ומתנגד בעוצמה לכיבוש ולאפרטהייד. אין מנוס  מכך שהתנועה הירוקה בישראל תשנה את הכוון שלה, ותראה בפלסטינים שותפים גם למאבק להצלת כדור הארץ וגם לבניית חברה דמוקרטית על בסיס כלכלה ירוקה חדשה.

הגל השני של האביב הערבי שהפיל רודנים בסודן ובאלג'יר ובמקביל, כוחה והשפעתה של התנועה הירוקה ברחבי העולם כל אלו מצביעים על העליונות שצריכה להינתן לרעיונות דמוקרטיים, ירוקים ושיתופיים על פני הסתגרות ב"זהות לאומית". אם ישראלים ופלסטינים רוצים להשתלב במאה ה-21, ואם הם רוצים לתרום להצלת האנושות מהכחדה עליהם לעשות כברת דרך רעיונית: כדי לצאת מהמלכודת של הכיבוש והטירוף של הימין על הישראלים מוטלת חובה לוותר על הזהות הציונית כרעיון ומעשה. על הפלסטינים, לעומת זאת לוותר על רעיון העצמאות הלאומית וחזרה למה שהיה כאן לפני הנכבה, ולצעוד ביחד לדרך חדשה שבנויה על סולידריות מקומית ובינלאומית, על שחרור האישה וביטול המחסומים הלאומיים והדתיים.  

בהמשך לבחירות דעם עושה ככל יכולה לשתף פעולה ולהשתתף במאבקים ירוקים ולהציג אותם בפני האוכלוסיות שאנו פעילים עמם ברחוב הערבי. כך למשל שיתפנו פעולה עם "מגמה ירוקה" בכמה הזדמנויות. לאחרונה אנו תומכים בהפגנות תלמידי התיכון במאבק האקלימי. התלמידים מהווים דור חדש שמתמודד עם אסונות האקלים ועם השינויים העמוקים הצפויים להתרחש בתחום העבודה. תהליכים אלו מאיימים על עתידה של החברה אם זו לא תתעורר ותאמץ את הצעדים הנדרשים מול המציאות החדשה.

העתיד הפוליטי בישראל אחרי הבחירות

ללא קשר למה שהשיגה דעם בבחירות האלו, ניתן לומר שהזירה הפוליטית השתנתה באופן ניכר. הדבר הראשון הבולט לעין הוא התבוסה של מפלגת העבודה אשר צנחה מ- 24 מושבים לששה מושבים בלבד, ומפלגת מרצ אשר זכתה ב-4 מושבים הודות להצבעה של 40,000 אזרחים ערבים בעבורה. מפלגת בני גנץ "כחול לבן" השיגה 35 מושבים כשהיא מורכבת משלושה גושים, מפלגת גנץ, מפלגת יאיר לפיד ומפלגת משה יעלון. זהו גוש ימני שאינו מציע הצעה פוליטית שונה מאד מהליכוד. לעומתם נתניהו, הצפוי למשפט ואף לכליאה,  זכה קרוב לוודאי בקואליציה של 65 חברי כנסת, מה שמקנה לו אפשרות לבצע את מדיניותו הן כלפי פנים והן ביחס לערבים ולפלסטינים.

אף שמערכת הבחירות היתה רווית יצרים והאשמות הדדיות היא לא העלתה לדיון צבורי שום סוגיה מהותית שנוגעת לכלכלה או לשלום, אלא הפכה בסופו של דבר למשאל עם סביב אישיותו של נתניהו וחפותו. התעמולה של נתניהו התבססה על הפחדת הבייס שלו מפני נצחון "השמאל החלש". התוצאה היתה עליה במספר המושבים של הליכוד מ-30 ל-35, בה בשעה שגוש הימין איבד 250.000 קולות מאחר ש "הימין החדש" של בנט ומפלגת "זהות" של פייגלין לא עברו את אחוז החסימה. התוצאה הזו מצביעה על כך שהעם הישראלי אינו תומך בקיצוניות הימנית, כפי שציפה בנט, אלא בחר בהמשך ההסתמכות על הנתונים הכלכליים היציבים מחד, ועל היציבות הבטחונית היחסית שנתניהו סיפק לו.

הפילוג הפלסטיני בין פת"ח וחמאס נוצל על ידי נתניהו כדי להתנכר סופית ל"פתרון שתי המדינות", פינוי התנחלויות ולנסיגה ישראלית כלשהיא מהגדה המערבית. עמדה זו לא רק מרסקת כל אשליה פלסטינית לגבי עצמאות עתידית, אלא גם מציבה סמני שאלה בנוגע לעמדה הפלסטינית עצמה. לכאורה, היו הפלסטינים צריכים לנתק כל מגע עם ישראל, אך ההיאחזות של פת"ח בשלטונו בגדה המערבית מחייב אותו לתיאום בטחוני עם ישראל תמורת כספי "הניקוי", שהם המכסים שישראל גובה לטובת הרשות בסכום של 500 מליון שקל לחודש. למרות כל הגזרות הישראליות התיאום הבטחוני לא בוטל. לעומת הרשות הפלסטינית, חמאס נושאת ונותנת עם ישראל בתיווך מצרי על עיגון שלטונה בעזה באמצעות דולרים קטאריים והקלות ישראליות במצור. מדיניות קצרת טווח ומסוכנת זו מרדימה את האזרח הישראלי ומאפשרת לו להרגיש שנתניהו מנהל  את הבעיה הפלסטינית באופן "מאוזן" ושהוא יודע להגן על בטחון החברה.

בתחום הכלכלי נתניהו ממשיך לעודד מדיניות ניאו ליברלית, תחת מגבלות מסוימות. הוא מעודד את פיתוח הטכנולוגיות החדשות בכל התחומים, דבר שמושך השקעות זרות מחד ומקל על יצוא הטכנולוגיות האלו לעולם, כולל טכנולוגיות צבאיות. בו בזמן, רשת הבטחון החברתית, האבטלה הנמוכה, מטבע יציב וחזק מול הדולר, והעדר אינפלציה משרת את מעמד הבינים הנמוך, המוטה כולו לטובת הליכוד.

יחד עם זאת, נתניהו עומד מול אתגרים גדולים מאד ביותר ממישור אחד. בנסיונו לבנות קואליציה ממשלתית חדשה נראה שהבעייה העיקרית שלו היא לבצע תיקונים משפטיים שימנעו את הסרת חסינותו הפרלמנטרית, ובכך ימנעו מהפרקליטות להעמידו למשפט. הדבר הראשון שנתניהו רוצה הוא לשנות את היחסים בין בית המשפט העליון לבין הכנסת בכך שימנע מהעליון לבטל חוקים שבית המשפט מגדיר כבלתי חוקתיים כמו גירוש הפליטים האפריקאים, או גרוש משפחות פלסטיניות מהגדה המערבית לעזה במקרה שאחד מבניהן בצע פעולה נגד הכיבוש, או אפילו חוק הנוגע לגיוס חרדים לצבא.

בכל הנוגע לתחום הפוליטי, נתניהו פועל ליישם את "עסקת המאה" על ידי הגעה להבנות ולהודנה עם חמאס, תוך כדי  החרפת הלחץ הכלכלי על הרשות הפלסטינית ברמאללה. המהלך הזה מתואם עם טראמפ, אשר עצר את הסיוע האמריקאי לרשות כדי לכפות על אבו מאזן לדון בעסקת המאה. זו למעשה מכוונת לכפות את המצב הנתון על הפלסטינים. לאחר שטראמפ הפסיק לתמוך בסוכנות הפליטים של אונר"א, העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים והכיר בסיפוח רמת הגולן לישראל, אין צורך לנחש מהו תוכנה של עיסקה הזו. ניכר שהיא נתפרה בדיוק לפי המידות של נתניהו. מה שהיא מציעה לפלסטינים זהו ממשל עצמי. למעשה הכוונה היא לבטל את החלק השני של הסכם אוסלו אשר היה אמור להוביל למדינה פלסטינית עצמאית.

המדיניות של טראמפ  ונתניהו חסרת אחריות ומסוכנת. היא משקפת את מדיניות החוץ הכאוטית של טראמפ, אשר מזיקה לארה"ב ולעולם. בזירה הפלסטינית ניתן לצפות להתמוטטות הרשות הפלסטינית, בשל אחת משתי סיבות. או שהיא תדבק בסרובה לקבל את עסקת המאה, מה שיגרום להתגברות הלחץ הכלכלי ולהתמרמרות התושבים נגדה. או שהיא תקבל את עסקת המאה, מה שיגרום לאבדן מוחלט של אמינותה והיא תהפך לממשלת אוטונומיה תחת הריבונות הישראלית. ההימור שנפילת טראמפ, ושינוי פוליטי בארה"ב יצילו את הרשות הפלסטינית מוטעה מכיון שגם אם זה יקרה, היום אין בישראל כוח פוליטי ישראלי התומך בהקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית. 

לא פחות אומלל הוא המצב הפוליטי בעזה. המדיניות של חמאס הנשענת על הסיוע של קטאר ועל הקלות ישראליות, אינה יכולה לפתור את הבעיה ההומניטרית בעזה. אי אפשר לפתור בעיות של 50% אבטלה, עוני מנוון, העדר תעסוקה ותשתיות יסודיות כמו תחנת חשמל, בתי חולים, בתי ספר ודיור, באמצעות סיוע כספי שמיטיב עם מצבו של מנגנון חמאס ו- 20,000 החמושים שלו. הנשק של ההתנגדות, שמשמש כדי לסחוט את ישראל ולכפות עליה להכניס לרצועה את הדולרים של קטאר, משמש גם לדכא את כל מי שמבקר או מתנגד לשלטון חמאס. ההפגנות נגד הביטוח הלאומי ברמאללה שהתרחשו לא מכבר, ותנועת המחאה של "רוצים לחיות" בעזה מצביעות על כך ששני המשטרים הדיקטטורים האלו יתמוטטו, מאחר ואינם מסוגלים לנהל משטר שנוהג באחריות ובשקיפות, ואין להם תכנית שמבטיחה את עתיד העם הפלסטיני.

 לפיכך, תוצאות הבחירות ואופייה של הממשלה הבאה מראות שהדרך שבה בחרה ישראל, הדרך של טראמפ ושל הימין הפשיסטי באירופה, מובילה בהכרח למבוי סתום. בהעדר כל פתרון סביב הקמת מדינה פלסטינית עצמאית והיפרדות מישראל – לא רק משום שישראל אינה מעוניינת בכך אלא גם בשל חוסר היכולת של הפלסטינים לבנות מדינה כזו – יתגברו מתוך השטחים הכבושים הקולות הדורשים מדינה דמוקרטית אחת. מצב זה יכפה על החברה הישראלית בפעם הראשונה מאז אוסלו להתמודד באופן רציני עם הפתרון של מדינה אחת. זאת, מאחר והאלטרנטיבה היא משטר אפרטהייד וסיום המשטר הדמוקרטי בישראל, מה שכבר מתרחש ועתיד להעמיק בממשלה הבאה. הרעיונות שזרענו במערכת הבחירות האחרונה יכול להפך לבסיס לברית עתידית עם פלסטינים וישראלים הדוחים את החיים תחת משטר מהסוג שהימין הפשיסטי רוצה בו.

אנו צופים שהבחירות הבאות תערכנה בתנאים שונים מהנוכחיים, ולכן הפעילות שלנו בכל התחומים צריכה להתבסס על השאיפה המתמדת לחפש ולמצוא שותפים חדשים הרוצים להציל את כדור הארץ, אך גם רוצים להציל את החברה ולהלחם בכל צורות הדיכוי והניצול. עלינו להמשיך בפעילות המפלגתית, להעמיק את שיתוף הפעולה עם התנועה הירוקה, לגייס חברים פלסטינים חדשים הרוצים לפתוח דף חדש על בסיס אלטרנטיבה פוליטית מהפכנית, בנסיון לבנות רשימת בחירות רחבה ככל האפשר שתוביל את הבחירות הבאות על בסיס העקרונות שהצענו בבחירות האחרונות. רשימה כזו יכולה לאחד ישראלים ופלסטינים, נשים ערביות ויהודיות, נוער יהודי וערבי, פועלים ופועלות – תחת גג אחד ופתרון אחד, המתנגד בתוקף למחשבה הלאומנית הימנית שטראמפ מוביל ונתניהו מגשים.

Avatar

אודות דעם מפלגת פועלים