ביבי ומשעל שוב מסכימים על העיקר

באירוע יוצא דופן, הודיעה ועדת המעקב של הליגה הערבית שתתמוך בהסדר בין הרשות וישראל. במסיבת עיתונאים (29.4.13) משותפת עם שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, בה נכחו יו"ר ועדת המעקב, השייח' הקטארי חמד בן ג'אסם א-ת'אני, שר החוץ המצרי, ושר החוץ של הרשות הפלסטינית, פירטו כי יתמכו בהסדר שיכלול תיקוני גבול מזעריים על בסיס חילופי שטחים שווים באיכותם ובכמותם.

ההודעה הכניסה את נתניהו לכוננות. אין איום גדול יותר על ישראל מאשר הצהרת שלום ערבית בגיבוי אמריקאי תוך אזכור גבולות 1967. בעוד האיום האיראני הוא מדומה, איום השלום ממשי ביותר, והוא מאיים לפרק לנתניהו את הממשלה. ממשלת ישראל בנויה על הבנה בין שלושת מרכיביה המרכזיים: לא מדברים על ה"מדיני" ומתרחקים ממנו ככל האפשר. לכן, מי שקיבלה את תיק השלום היא החלשה מבין שרי הממשלה, ציפי לבני.

לבני מצידה מיהרה לברך על היוזמה, שלדעתה מהווה פריצת דרך רצינית, והרבתה להופיע בתקשורת ולהודיע כי בקרוב תצא הודעה מטעם משרד ראש הממשלה המברכת על היוזמה. אלא שההודעה התמהמהה. בתחילה תירצו זאת בפיגוע נגד המתנחל מיצהר, אך ככל שחלף הזמן התברר כי לבני ננטשה לבדה בצריח. נתניהו לא אהב את הצהרת הליגה הערבית. בעיקר הוא חושש שהיא הפכה לעמדה אמריקאית שתאלץ אותו להיכנס למו"מ עם אבו מאזן, וזה הדבר האחרון בו הוא חפץ.

סתם, לא התכוונתי

נתניהו מרגיש נבגד. גיבורי מסיבת העיתונאים הם ידידים ותיקים של ישראל: שר החוץ המצרי מייצג את ממשלת מורסי, עמה נתניהו הגיע להסדר על הפסקת אש עם חמאס ולשיתוף פעולה ביטחוני בסיני; שר החוץ הפלסטיני הוא בסך הכל קבלן משנה המתחזק את הכיבוש הישראלי; והשר הקטארי רואה בישראל בת ברית בשמירה על שלום האמירות, שהיא עשירה וחלשה בו זמנית. ומה נאמר על ג'ון קרי ואובמה, שהעניקו לישראל חבילת נשק בשווי 10 מיליארד דולר כדמי שתיקה על עסקת נשק עם סעודיה בשווי עשרות מיליארדים? על אלו אומר נתניהו – אם אלה הם ידידיי, מי צריך אויבים?

אלא שתוך ימים ספורים התעשת חאלד משעל ויצא בהצהרה השוללת מכל וכול את היוזמה של פטרונו הקטארי החדש בתחנת אל-ג'זירה הקטארית. הוא נזהר מלכנות את היוזמה כ"קטארית" והעדיף ליחס אותה לאמריקאים. זה תמיד עובד טוב כשצריך להטעות את ציבור. הוא חזר ואמר כי לא יוותר על דונם מאדמת פלסטין, ובכך חיזק את דבריו של נתניהו לפיהם שורש הסכסוך "אינו יצהר, אלא חיפה, עכו, יפו ואשקלון". נתניהו בתגובתו הבהיר שעם כל הכבוד, מה שמשעל אומר הוא הקובע, ולא מה שאומרים חברי הליגה הערבית, אבו מאזן או ג'ון קרי, ומי שחושב שהסכסוך פתיר חולם באספמיה. ובמילים אחרות – סתם אמרתי שתי מדינות, לא התכוונתי.

חברי הליגה הערבית, שוויתרו לטובת ג'ון קרי, לא האמינו ולו לרגע שזה יביא לחידוש המו"מ, וממילא הנושא הפלסטיני מעניין אותם כקליפת השום. העולם הערבי נתון היום לתהפוכות האביב הערבי, יש "סכנה" שהדמוקרטיה אכן תנצח את האחים המוסלמים הנתמכים ע"י קטאר, שלא לדבר על סוריה המדממת. לא במקרה, מיד אחרי מסיבת העיתונאים בוושינגטון, ערך אובמה מסיבת עיתונאים בבית הלבן, והודיע כי אכן היה שימוש בנשק כימי בסוריה אך לא ברור מי השתמש בו. פקידים אמריקאים מיהרו להודיע כי אובמה שוקל לחמש את האופוזיציה הסורית למרות ההתנגדות הרחבה לכך בציבור האמריקאי, שהתבטאה במאמרי המערכת של הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט. כנראה שמה שעומד מאחורי הוויתור הקטארי בנושא הפלסטיני, הוא הוויתור האמריקאי בנושא הסורי.

גם נתניהו מבין את הדברים, ואין מי שילחץ עליו או יטיל עליו סנקציות. וכך הוא יכול להמשיך ולהשתעשע באמירות סרק סביב יצהר, חיפה ועכו. אלא שהמציאות בשטחים הכבושים טופחת על פניו. התעלמותו המוחלטת מהצורך להגיע להסדר מזעזעת שוב ושוב הן את הרשות והן את הפסקת האש עם חמאס. כל עוד יש כיבוש, דיכוי, אסירים, סגר והעדר אופק לפתרון, מתגבשים ארגונים יותר קיצוניים מחמאס, שיורים מסיני ומערערים הן את המשטר במצרים והן את חמאס. כך, כל הסדר עם אבו מאזן משחק לידי חמאס, וכל הסדר עם חמאס משחק לידי הג'יהאד.

המצב בגדה ובעזה הולך ומדרדר, והמבוי הסתום הכלכלי והמדיני של הרשות הפלסטינית גרם לסלאם פיאד להתפטר. פת"ח, שמיהרה לסלק את פיאד נגד רצון האמריקאים, טרם מצאה לו מחליף. הסכסוכים הפנימיים בין הפלגים והאישים לא מאפשרים להגיע לבחירה מוסכמת, והאנדרלמוסיה בגדה גוברת.

נתניהו לא צריך מפה

העמדה של נתניהו ברורה – ישראל לא תוותר על הגדה המערבית ולא תפנה אפילו התנחלות אחת לרפואה. לשיטתו, הגדה היא חלק בלתי נפרד מישראל, וקווי 1967 מזמן איבדו את מעמדם כגבול בין שתי ישויות. ישראל אינה מוכנה לדון בנושא הגבולות וגם אין לה גם שום מפה. מבחינתו, ההסדר יכול להיות בעל אופי פנימי בין מדינה לישות בלתי מוגדרת, שתצטרך להסתפק בשטחים שהוקצו לה בהסכמי אוסלו ולקיים את שלטונה המדומה, בעוד ישראל תשמור לעצמה את הריבונות העליונה על כל השטח.

לאור המצב בתוך הרשות הפלסטינית, הריב הפנימי בתוך פת"ח והפילוג הפוליטי והגיאוגרפי בין עזה לגדה, לא נראה כי הסדר מדיני אפשרי בטווח הנראה לעין. הממשלה והכנסת קיבלו החלטה להניח את הנושא המדיני בצד, ולהתרכז בנושא הכלכלי-חברתי. מדי פעם הפלסטינים מבליחים בתקשורת הישראלית, כאשר אסיר שובת רעב, מתנחל נהרג בפיגוע, כנופיות תג מחיר שורפות מסגד, תלמיד תיכון נורה ע"י הצבא או ילד בן 8 מובל למעצר. זה קורה כל הזמן, אבל מוגש לציבור במקבצים בודדים בעלי חשיבות פחותה. הציבור ממהר להפוך דף, והלחץ שיביא לפיצוץ הולך ומצטבר. אבל כל זה נשאר בגדה השערות בינתיים. אבו מאזן יושב ברמאללה וחאלד משעל בקטאר, וכל עוד הם שם יש על מי לסמוך, ואין כל צורך למהר לוותר על אף שעל מארץ ישראל.

אודות יעקב בן-אפרת