ביידן, האם אתה באמת מאמין בפתרון שתי המדינות?

עם הקמת ממשלת נתניהו הודיע הנשיא ביידן שהוא מצפה לעבוד עם ראש הממשלה החדש כדי לקדם שלום אזורי כולל בין הישראלים לפלסטינים. בהודעה רשמית מטעם הבית הלבן נאמר: "ארה"ב תמשיך לתמוך בפתרון שתי המדינות ולהתנגד להחלטות מדיניות שמסכנות את אפשרות מימושו, או כאלה שמנוגדות לאינטרסים ולעקרונות משותפים". ואכן תוך פרק זמן קצר ביותר יבקרו בישראל שני האישים האמונים על מדיניות החוץ והביטחון האמריקאית, ג'ייק סליבן היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן ושר החוץ אנתוני בלינקן, כדי לקדם את שיתוף הפעולה עם הממשלה הנוכחית. בלינקן עוד הוסיף שהוא ישפוט את ממשלת נתניהו השישית "בהתאם למדיניות שתקדם, ולא לפי זהות חבריה".

אולם נראה כי ההצהרות המקדימות של הממשל האמריקאי לא הותירו שום רושם על נתניהו ושותפיו. הם כבר מסמרו עצמם בהסכמים קואליציוניים עם מפלגותיהם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שערכיהם עומדים בניגוד קוטבי לערכי ממשל ביידן. השניים לא מותירים מקום לספק שפתרון שתי המדינות נקבר קבורת חמור. יתר על כן, אין כיום אפילו מפלגה אחת בישראל, מימין או משמאל, שמאמינה בפתרון הזה. למעשה ביידן וממשלו מציעים פתרון שאין כוח פוליטי בישראל המאמין באפשרות המימוש שלו. קווי היסוד של הממשלה החדשה קובעים בבירור: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל, בגליל, בנגב, בגולן וביהודה ושומרון".

בשעה שהנציגים האמריקאים אורזים את מזוודותיהם לקראת ביקורם בארץ, לממשלת נתניהו השישית אצה הדרך לחוקק את החוקים הנדרשים, כדי שמה שנקבע בהסכמים הקואליציוניים לא ייוותר על הנייר. עוד לפני הקמת הממשלה, הכנסת כבר חוקקה את חוק סמוטריץ' ההופך אותו לשר במשרד הביטחון בנוסף להיותו שר האוצר. המטרה היא להעביר לידיו את המנהל האזרחי הכפוף לאלוף פיקוד המרכז, והאמון על ניהול החיים של הפלסטינים והמתנחלים המתגוררים בתחומו. מטרת סמוטריץ' היא לאזרח את הממשל הצבאי, מעשה שפירושו סיפוח מעשי של שטחי סי הנתונים לשליטה הבלעדית של ישראל והמכילים את כל ההתנחלויות. כצעד משלים מכריז שר המשפטים יריב לוין על מהפכה משטרית המותירה את הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת בידי אדם אחד, ראש הממשלה נתניהו.

בעוד ממשל ביידן נאחז בציפורניו בפתרון שתי המדינות, המציאות בשטח מוכיחה כי הפתרון הזה הפך ללא רלוונטי. כבר בביקורו הראשון של נתניהו בבית הלבן בישר הנשיא טראמפ שפתרון שתי המדינות מת, ופעל במלוא כוחו לוודא את מותו. טראמפ העביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הכריז על "עסקת המאה" המתירה לספח התנחלויות לישראל, והפך את המדינה הפלסטינית לקנטון תחת ריבונות ישראלית. כאשר סירבה הרשות הפלסטינית לשתף פעולה עם התכנית ההזויה הזאת, עשה ג'ארד קושנר "הבה נתחכמה לו", והנדס עבור נתניהו את הסכמי אברהם המדלגים מעל הפלסטינים ומתעלמים מזכויותיהם. למעשה השלום האזורי ייתר את השלום עם הפלסטינים, בחסות מדינות ערב הכוללות את מרוקו, מצרים, סודאן, ירדן ומדינות המפרץ, כל זה בתמיכה אמריקאית נלהבת.

למרות שממשל ביידן מתנגד לכל זכר של מדיניות או החלטה של טראמפ, הוא מאמץ את הסכמי אברהם בחום, מותיר את השגרירות בירושלים ובאותו הזמן מכריז על תמיכתו בפתרון שתי המדינות. זוהי סתירה שלא ניתנת ליישוב: מדינות ערב האוטוקרטיות, דיקטטורים ומלכים, זנחו את הנושא הפלסטיני והגיעו להסכמים עם ישראל. אין מפלגה בישראל המעלה את הנושא הפלסטיני במרכז מצעה. אפילו מפלגת מרצ, שדגלה בפתרון שתי המדינות, וויתרה על עקרונותיה כדי להצטרף לממשלת השינוי בראשות ראש מפלגת ימינה נפתלי בנט, דבר שלא עזר לה משום שהיא נותרה מחוץ לכנסת הנוכחית. כזכור, ממשלת השינוי על כל מרכיביה החליטה לוותר על כל נושא בעל אופי אידיאולוגי, במטרה להפיל את ביבי נתניהו. ואכן הוא נפל, עד שקם מחדש.

נראה שממשל ביידן החליט להסתתר מאחורי פתרון שתי המדינות ככיסוי לחוסר המעש בנושא הישראלי פלסטיני. זוהי הכרזה לא מעשית שמטרתה היא לצאת לידי חובה. הממשל הנוכחי לא עושה כל צעד ממשי כדי לקדם את הפתרון הזה שרוקן מתוכנו, ומטרתו היחידה היא למנוע את הקריסה הסופית של הרשות הפלסטינית. האמת היא שהנושא הפלסטיני כלל לא נמצא בסדר העדיפויות של ביידן. שלושת הנושאים העיקריים המעסיקים אותו הם המאבק להצלת הדמוקרטיה האמריקאית מפשיזם, המאבק בשאיפות האימפריאליות של פוטין באוקראינה, והגבלת התפשטות ההשפעה הסינית בעולם.

יתר על כן "הערכים" עליהם מדבר ממשל ביידן נוגדים בתכלית את הערכים של ממשלת נתניהו. ביידן תומך באוקראינה, נתניהו בפוטין; ביידן נאבק בסין, נתניהו משתף עמה פעולה; ביידן נאבק במוחמד בן סלמן, נתניהו מחבק אותו; ביידן נאבק בוויקטור אורבן, נתניהו תומך בו; ביידן מתעב את טראמפ, נתניהו תומך בו ובאנשיו.

יוצא אפוא, שהמציאות הפוליטית בישראל מחד, והאופי המושחת והכושל של הרשות הפלסטינית מאידך, מותירים את ממשל ביידן חסר אונים בחתירה לשלום אמיתי והוגן בין שני העמים.

כדאי להתעלות לרגע מעל הסכמי אברהם ומאופייה של הקואליציה הקיצונית בישראל, ולבחון באופן אובייקטיבי מהי המציאות הגיאוגרפית, הכלכלית והמדינית שנוצרה בשטח שבין נהר הירדן לים, שמופיע בהסכמים הקואליציוניים כארץ ישראל. נוכל להיווכח בקלות שהמציאות שהתהוותה היא של מדינה אחת, כפי שמתאר זאת אלון פנקס במאמרו בעיתון הארץ מה- 8.1.2023: "28 שנים אחרי חתימת פרוטוקול פריז ב–1995, שהסדיר את היחסים הכלכליים בין ישראל והרשות, הן הפכו באופן מעשי ליחידה כלכלית אחת. נכון שלישראל אין שליטה בהקצאת התקציב הפנים פלסטיני, אבל יש מטבע אחד, מעטפת מס אחת, סחר חוץ אחד. 55% מהיבוא הפלסטיני מקורו בישראל, ו–80% מהייצוא הפלסטיני מיועד לישראל. כ–80 אלף פלסטינים מועסקים בישראל בבנייה ועוד כ–15 אלף בתעשייה ושירותים. אם מישהו מחפש סימנים וראיות לסיפוח דה־פקטו, גם אם לא מכוון ומתוכנן, הכלכלה הפלסטינית היא המקום להתבונן בו".

כל זה נכון, אבל זו אינה התמונה המלאה. המציאות הכלכלית אמנם מראה על סיפוח דה פקטו, אבל לא מתייחסת כלל למציאות פוליטית המקיימת בשטח שתי מערכות חוקים נפרדות. בעוד שישראלים נהנים מדמוקרטיה, הפלסטינים חיים תחת משטר צבאי השולל מהם את זכויות האזרח והאדם הבסיסיות ביותר. מציאות כזאת לא ניתן לתחזק לטווח ארוך: מאות הרוגים כולל ילדים, הריסות בתים, מחסומים ואיסור חופש התנועה, הפקעת אדמות, שירותי בריאות ותשתיות ירודים עד לא קיימים, שהופכים את חייהם של הפלסטינים לגיהינום. לאור המציאות שהתהוותה במשך למעלה מחמישים שנה, הגיע הזמן להכיר בעובדה שהפתרון היחיד שיכול להביא לשלום ודו קיום בין ישראלים לפלסטינים קיים רק במסגרת מדינה אחת, שוויונית ודמוקרטית, שתיתן ביטוי שווה למאווייהם של שני העמים.

על ממשל ביידן להכיר במציאות הזאת ולהישאר עקבי ונאמן לעקרונות שחרט על דגלו: להילחם באוטוקרטיה ובעד דמוקרטיה, לשפוט ממשלות על פי יחסן לזכויות אדם, להכיר בזכותם של עמים לחירות, לחופש ולהגדרה עצמית, להיאבק בכל סוגי הגזענות, להגן על זכויות מיעוטים, לפעול למען כלכלה ירוקה ושוויונית כדי להציל את כדור הארץ מההתחממות הגלובלית, ואת האנושות מהעריצות על כל גווניה. ממשלת ישראל שהכריזה על ישראל כמדינה יהודית ובעלת זכות בלעדית על כל השטח שבין נהר הירדן לים, אינה מקיימת אף אחד מאותם עקרונות שעליהם מדבר ממשל ביידן, ושעל בסיסם הוא שואף לשיתוף פעולה עם ממשלת ביבי השישית.