בין 1948 ל – 2013, לאן הגיעה "יאפאתי"?

לקראת יום האשה הבינלאומי יזמה מפלגת דעם בשתוף עם עמותת "כלת הים" ותאטרון סראיה, התיאטרון הערבי יהודי ביפו, ערב מיוחד שבו הועלתה הצגת היחיד "יאפאתי” ולאחריה התנהל פאנל שעסק בתעסוקת נשים ערביות בארץ בכלל וביפו בפרט. ההצגה לוותה בכתוביות בעברית.

שתי סיבות גורמות להאג'ר (השחקנית נג'ם בסול) לחזור ליפו ששים שנה לאחר שגורשה ממנה בשנת 48, בחיפוש אחרי בנה האובד, ואחרי אהובה משכבר הימים, אתו נפגשה בחטא וילדה את בנו בסוד. האג'ר היא אישה מוסלמית ואילו אהובה היה נוצרי.

במנוסתה בזמן המלחמה, איבדה את בנה שנותר ביפו, ונאספה על ידי גבר שהפך לבעלה ועמו היא חיה מאז 48 בעמאן. ששים שנה היא נצרה את סוד אהבתה כך גם את סוד בנה הלא חוקי פרי אהבת הסתר. כשהותירה את תינוקה מאחור קיוותה לחזור אליו עם סיום המלחמה. רק כעת משנפטר בעלה, וילדיה בגרו היא החליטה לצאת אחר חיפוש עברה, אותו לעולם לא שכחה. באולם הקשתות שבו היא מציגה את הצגת היחיד, האג'ר מסיירת אתנו בין מזוודות כשהיא מחפשת אחר בית הוריה ובית אהובה. תוך כדי סיור, לקול הליווי היפהפה שנותן לה ח'דר שמה בעוד, נשזרים סיפורים וזכרונות המקימים לתחייה רסיסי חיים מעברה. תמונות של מרקם היחסים בין מוסלמים, נוצרים ויהודים. אנו חווים איתה את הנכבה, הבריחה וכיצד חייה כפלסטינית בעמאן היו רצופי טרגדיות (ספטמבר השחור). געגועיה ליפו אינם מרפים לרגע. היא מלאת חששות. הרי היא כבר זקנה, היא אינה יפה כפי שהייתה בעברה ואהובה אולי גם הוא זקן , חולה או מכוער? ובנה אולי אימצו אותו יהודים? ביפו היא מגלה עיר שונה ממה שהכירה. על חורבות עברה וזכרונותיה קמה יפו אחרת, אותה אינה מזהה.

עד 48 היתה יפו עיר קוסמופוליטית. אמנים ערביים מרחבי העולם הערבי כמו אום כולתום, הגיעו כדי להופיע בה. אלא שבמהלך השנים מאז הנכבה נסוגה יפו לאחור. החברה הערבית בה נהייתה שמרנית וסגורה.

המחזאית והבימאית אורנה עקאד היא גם סופרת ומתרגמת מחזאות ושירה ערבית, זכתה בפרס אקו"ם לעידוד היצירה ב2002 היתה מועמדת לפרס ספיר על ספרה "ואדי מילח" מ-2012.

להצגת היחיד המרגשת נלווה פאנל היוצר את הקשר בין יפו של פעם ליפו המודרנית של היום, כי

לעבר יש חשיבות גם בבניית פתרון משותף ליהודים וערבים כאן היום כאשר שני הצדדים סובלים מחוסר צדק ושוויון חברתי.

 

פרולטריון הוא שם המשחק כאן אומרת אסמא, נציגת מפלגת דעם וארגון העובדים מען שהם גוף פוליטי וארגון חברתי המייצגים את מעמד העובדים ופועלים למענו.

"אנו עוסקים בארגון עובדים כנגד חברות קבלן מקפחות, בחקלאות אנו משלבים נשים ערביות בעבודה כדי להוציאן מהבית לעמוד על רגליהן ולהביא כסף לבתיהן, כך גם להתנתק  מציפרני הקבלנים הערביים המנצלים אותן ואינם מציעים תנאים סוציאליים כלל. קשה מאד להשיג עבודה לנשים הערביות. השיטה הקפיטליסטית חיסלה את התעשייה שהייתה בערים ובכפרים הערביים, בעיקר תעשיית הטקסטיל ובכך התחסלו כמעט כל מקורות הפרנסה לנשים ערביות. הממשלה גם ממשיכה להזרים עובדים זרים שמשכורותיהם מתחת לשכר המינימום וכך יוצא ש80% מן הנשים הערביות מובטלות או עובדות ראיסים (קבלני עבודה). הנגישות מן הכפרים למקומות העבודה כמעט בלתי אפשרית בהיעדר תחבורה מסודרת. האבטלה והעוני מביאים לקושי ולפשיעה בקרב הנוער ברחוב הערבי.

ב2007 הוקמה ביפו עמותת נשים בשם "ערוס אל בחר" (כלת הים) שבראשה עומדת ספא יונס. ספא מעלה את מצוקת הנשים הערביות ביפו, אשר להבדיל מנשות הכפרים, להן אין בעיה של מרחק או תחבורה.

קשייהן להשיג עבודה נובעים מחוסר  השכלה מתאימה, מאחר ורובן נשרו מבתי הספר לאחר 10 או 11 שנות לימוד, והן זקוקות ל- 12 שנות לימוד לפחות כדי שיאשרו להן קורסים והשתלמויות.

גם נשים אקדמאיות שרוצות להתקדם ולצאת מהבית מתקשות למצוא מי שיטפל בילדיהן. חלק ניכר מהמועסקות הן מטפלות בקשישים. מקומות העבודה ביפו מוגבלים וכדי למצוא משהו אחר לעסוק בו עליהן לנסות מזלן בתל אביב. המרחק הפיזי הוא קטן אך המרחק המנטלי עצום. בתל אביב הן מרגישות שוות פחות, וגם לאקדמאיות שבהן קשה להשתלב. העמותה יוצרת קשרים עם מוסדות שמוכנים לקבל את הנשים הערביות לעבודה. כמו כן משנת 2008 עוסקת עמותת כלת הים בפרוייקט העצמה תעסוקתית. יעוץ פרטי, התאמה, הכשרה, וחיזוק. מלמדים את הנשים כיצד לכתוב קורות חיים, כיצד להתבטא ומה להציג מעצמן בראיון אישי וכיו"ב. ביום הראשון בדרכן לעבודה מתלווה המדריכה אליהן באוטובוס כדי לפוגג את החששות ולנטוע בהן בטחון עצמי. עד כה הצליחו לשלב כ-80 נשים בעבודה והדבר חיזק ונטע בנשים רצון להמשיך את התהליך. לנשים מבוגרות מאד שאינן יכולות לצאת מבתיהן מספקים עבודה כמו תיקונים ותפירה מהבית.

לאורנה עקאד, יש השגה בעניין מעמד האשה הערבית היום. לדעתה הוא לא השתנה בהרבה עד היום. היא מדגימה את הנושא בדברה על ההצגה יאפאתי. כאשר הציעה להביא את ההצגה למוסדות חינוך ערביים נתקלה בסירוב המנהלים. הם לא נבהלו מהנושאים ההסטוריים הטעונים כמו הנכבה וספטמבר השחור. מה שהם חששו מפניו יותר היה הסיפור האישי של אשה מוסלמית המתאהבת בסתר בגבר נוצרי, חיה עמו בחטא ויולדת בן לא חוקי. לדעתה הגישה הזאת מבטאת נסיגה תרבותית וחברתית.

גם בחיי היום יום, היא אומרת,  פחות נערות יוצאות ללמוד באוניברסיטאות של ישראל. בכפרים וערים הערביות הקימו מכללות למורים ולמורות שרמת הלימוד בהן נמוכה ביותר (העיקר שלא תצאנה ללמוד ו"להתקלקל" בערים הגדולות של ישראל) והמשמעות של זה היא שבעתיד גם התלמידים שילמדו מבוגרי ובוגרות מכללות אלו יסיימו בתי הספר ברמה נמוכה והמצב ילך ויסלים.

מנהלת התיאטרון הערבי עברי, רוודה סלימן, מסיימת את הערב בתודות לכל המארגנים. היא אמרה שיצאה מאד מעודדת מן היוזמה ומקווה לראות בהמשך שיתופי פעולה נוספים שבהם מפגש תרבותי יוליד עתיד חדש.

אודות מיקי הראל