בנוגע לערבים אנחנו מאוחדים

הפיגוע בנווה יעקב ביום שבת האחרון, שגרם למותם של 7 אזרחים, לא מנע ממארגני המחאה לצאת לכיכרות ולצעוק למען דמוקרטיה ונגד דיקטטורה. תת אלוף דוד אגמון, מי ששימש בעברו כמנהל לשכת נתניהו, האשים את הממשלה ואת העומד בראשה בכל החוליים של החברה הישראלית. "אנחנו הופכים לדיקטטורה", "הונגריה" ו"סוף הדמוקרטיה" היו רק מקצת הסיסמאות שהושמעו. הפילוג בעם מעולם לא היה עמוק יותר.

אלפי דגלים ישראלים לא יכלו להסתיר את העובדה שהמדינה נחלקה לשניים, "יהודה" מכאן ו"ישראל" מכאן. גם ביטויים כמו מלחמת אזרחים ומרי אזרחי נזרקו לחלל האוויר, עד כדי כך שהנשיא הרצוג יצא בקריאה פומבית להרגיע את השיח הציבורי המתלהט. ואז, ביום שני, שלושה ימים מאז אותו מפגן מרשים של פילוג פנימי וקרע שלא ניתן לאחות, התאחדו הניצים בכנסת, במפגן פטריוטיות מרשים, כדי להצביע ביחד על "חוק לשלילת מעמדם של מחבלים ערבים".

בין יוזמי החוק היו חברי כנסת מהקואליציה, ורוב עצום של 89 ח"כים מכל הסיעות הציוניות בכנסת תמכו בו. ביניהם נעמה לזימי, גלעד קריב ואפרת רייטן ממפלגת העבודה, כאשר יו"ר הסיעה מרב מיכאלי נעדרה. רייטן אמרה ל"הארץ", כי "משהתקבלו עמדות הייעוץ המשפטי של הממשלה, של הכנסת ושל משרד הביטחון, לפיהן הצעת החוק עומדת במבחנים המשפטיים של מדינת ישראל ושל הדין הבינלאומי, והינה 'כלי אפקטיבי למלחמה בטרור' לפי נציגי משרד הביטחון בוועדה, החליטה הסיעה לתמוך בחוק בקריאה ראשונה".

"המבחנים המשפטיים של מדינת ישראל" כדברי אפרת רייטן, נקבעו ע"י בית המשפט העליון. אסתר חיות, הקורבן הראשי להפיכה המשטרית אותה מנהיג נתניהו,  קבעה ש: "אין מניעה חוקתית לשלול אזרחות ממי שהורשע בעבירות המפירות את אמון המדינה". החלטה זו שעוגנה כבר ב2008, התקבלה בהרכב מורחב של שבעה שופטים – ובראשם נשיאת העליון אסתר חיות. ההרכב קבע כי שלילת אזרחות מותרת בין היתר בגין עבירות של בגידה, טרור או ריגול ("הארץ" 25 ביולי 2022).

במילים אחרות, החוק הזה כבר מתגלגל שנים, וקיבל תוקף מחודש בימי ממשלת "השנוי", שחבריה, ותומכיה, יוצאים היום לרחובות כדי להגן בגופם על בית המשפט העליון. בג"צ לא בוחל בפסיקות ופלפולים משפטיים כדי לאשר הצעות חוק הבאות לספק את רגשות הנקם וההיסטריה של הימין הפשיסטי בישראל. אלא שעם האוכל בא התיאבון, והחקיקה הגזענית כלפי ערבים – שאות הקלון שלה התבטא ב"חוק הלאום" – רק מספקת לגיטימציה להמשיך ולחוקק עוד ועוד חוקים ורפורמות שייקבעו את אופייה היהודי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי.

ברור שחוק השולל אזרחות של ערבי על בסיס חוסר נאמנות למדינה הוא התחלה של טיהור אתני בזעיר אנפין. אלא שהטיהור האתני הבא להתנקם בבוגדים ערבים לא יעצור שם. הוא יתרחב כלפי כל מי שיגן על זכויות האדם של "אותו ערבי", ויפגע לבסוף גם באלו ה"בוגדים וכופרים בדת ובמסורת היהודית". "אם המזרחים היו פוסט ציונים, שמרכיב הזהות הראשון שלהם היה טבעוני או להט"בי או פמיניסטי, ורק לפעמים גם יהודי – אבל לא מסורתי בדם ובנפש, הם היו הפרחים הכי מוגנים של האליטה האשכנזית". כך אמרה שרת ההסברה בממשלת ביבי, גלית דיסטל – אטבריאן, המכונה ע"י שונאיה האשכנזים "גבלס".

ההבדל בין הימין הפשיסטי לבין האופוזיציה הליברלית בולט לעין. הימין הוא מהפכני, דוגל באג'נדה ברורה, פועל באופן עקבי כדי להשיג את מטרותיו, ויודע להעמיד את המחנה הנגדי במצב של התגוננות מתמדת. בשנה וחצי של שלטון ממשלת השנוי בכנסת, ישב נתניהו על ספסל האופוזיציה ופעל ללא לאות לסכל כל חקיקה, ולא משנה מה אופייה: מחקיקה שנועדה לקדם את ביטול הצורך בוויזה אמריקאית, ועד הארכת תקנה שמסדירה את מעמדם החוקי של המתנחלים.

לעומתה, האופוזיציה העכשווית חסרת כל אג'נדה, ואין לה עמדה קוהרנטית לגבי זהותה של המדינה, אין לה עמדה לגבי פתרון השאלה הפלסטינית, ואין לה עמדה לגבי המשטר הכלכלי והחברתי הרצוי. למעשה היא מקבלת את הנחות הייסוד של הימין, שאין פרטנר ופתרון לשאלה הפלסטינית, הכלכלה הניאו ליברלית היא תורה משמיים, והפערים החברתיים הם תופעה שניתן לחיות אתה. היא יודעת מה היא לא רוצה, אבל אין לה כל חזון לעתיד. היא שואפת לחזור לישראל הישנה והטובה, לישראל היהודית והדמוקרטית החיה בשלום עם הכיבוש ועם שלילת הזכויות הבסיסיות ביותר של חמישה מיליון פלסטינים.

כך, במו ידיהן, צמצמו אותן המפלגות שהצביעו ביחד עם הפשיסטים בעד החוק השולל אזרחות מערבים את המרחב הדמוקרטי שאפשר להם לחיות את חייהם, ואשר הולך ונעלם תחת ההפיכה המשטרית שהימין מוביל. הפשיזם הישראלי חושף את העיוות הנורא שהחברה הישראלית חיה בו. זוהי דמוקרטיה כוזבת המתבססת על פסיקותיו של בג"צ, שהיטיב עם להט"בים וחרדים, ולפעמים גם עם אזרחים ערבים, אבל יצר את הבסיס החוקי של הכיבוש הצבאי בגדה המערבית ועזה. היה זה בג"צ שאישר את העוולות היומיומיות כלפי הפלסטינים (הריסות בתים, הפקעת אדמות, הלבנת התנחלויות) ובכך הוא שמט את הקרקע מתחת לדמוקרטיה, לשוויון, ולזכות הבסיסית של אדם לגופו, כבודו ורכושו.

הטרגדיה היא, שההפיכה המשטרית שנועדה לפגוע בכל מי שדוגל בדמוקרטיה ובחברה ליברלית, לצד העלייה לשלטון של כוחות משיחיים בדמות סמוטריץ' וכהניסטים בדמות בן גביר, לא עודדה את האופוזיציה לעשות חשיבה מחדש ולשאול את עצמה – איך הגענו עד הלום. ההצבעה בכנסת השבוע בעד חוק ספק חוקתי ביחד עם הפשיסטים, מצביעה על הרדידות המוסרית והרעיונית של מפלגות האופוזיציה על מנהיגיה. האופוזיציה מסרבת לקשור בין הכיבוש לבין הפשיזם, היא מסרבת להכיר בעובדה שהשנאה לערבים הפכה ברבות הימים לשנאה כלפי אשכנזים, להט"בים, ליברלים וחילונים וזו מתורגמת לבסוף לפשיזם.

דמוקרטיה היא ללא ספק מצע עקרוני עליו ניתן לבנות תנועה פוליטית רחבה מול הפשיזם. אבל, דמוקרטיה אינה שיטה המתאימה ליהודים בלבד, היא מתאימה לכל אומה השואפת לחופש וקידמה כלכלית, חברתית ותרבותית. זוהי שיטה שחייבת להזמין אל תוכה גם את כל אותם הכוחות בחברה הפלסטינית שמאסו בדיקטטורה ובשחיתות של הרשות הפלסטינית, ובקיצוניות הדתית של החמאס.

רעיון שתי המדינות הלך ודעך במשך 50 שנות כיבוש. הגיאוגרפיה והכלכלה איחדו את גורלם של הישראלים והפלסטינים בקשר שלא ניתן לנתק. הפשיזם הגואה בישראל מחד וההתפרקות של הרשות הפלסטינית מאידך, יכריחו את הכוחות הדמוקרטים משני הצדדים לחפש פתרון משותף.

כל מי שמתנגד לקיצוניות המשיחית של הימין הפשיסטי בישראל, וכל אלה המתנגדים לקיצוניות המשיחית של הימין הפלסטיני, הם מועמדים טבעיים לשיח תרבותי, להסכמה רחבה ולשותפות למען בניית עתיד משותף במדינה דמוקרטית אחת בין הירדן לים.