בנפול הרשות הפלסטינית, ייפול הימין הישראלי

משבר השיחות בין ישראל והפלסטינים לא הפתיע איש, לא בקרב הציבור הישראלי ולא בקרב הציבור הפלסטיני. שני הצדדים איבדו מזמן את האמון בפתרון של שלום על בסיס שתי מדינות, ומטרתן היחידה של השיחות היא לרצות את הבית הלבן. הרשות וישראל תלויות לחלוטין בתמיכה אמריקאית, מה שהזין את האשליה של אובמה וקרי, שניתן לאלץ את הצדדים להגיע להסדר על ידי כיפוף ידיים.

אלא שהמאמץ האמריקאי הגיע 20 שנה מאוחר מדי. תקופה ארוכה מאוד, שבמהלכה הסתלקו רבין וערפאת, שני המנהיגים שחתמו על הסכם אוסלו והורישו לנו תסבוכת בלתי פתירה בעליל. במשך 20 שנה נוצרו גושי התנחלויות, שרון העביר את עזה לידי החמאס, ההנהגה הפלסטינית התפלגה והתפצלה, הימין הקיצוני הצליח להשתלט על המדינה, ומחנה השלום איבד את זהותו ואת ייעודו.

הטעות האסטרטגית של השמאל

כשרבין נרצח, השמאל אימץ החלטה אסטרטגית להעדיף את שלום הבית עם המתנחלים על השלום עם הפלסטינים. במקום להתנגש חזיתית עם המתנחלים והמסיתים ולהביס אותם, הוא החליט לעשות דה-לגיטימציה להנהגה הפלסטינית, כשהוא מתמקד בדמותו של ערפאת. זה היה הרגע שבו השמאל כרת את הענף שעליו הוא ישב. ברגע שברק קבע כי אין פרטנר ויוסי שריד טבע את האמרה "חפשו אותי", הימין הקיצוני קיבל את מבוקשו. מי שהסית נגד רבין רצח וגם ירש, ומאז הוא מנהל את ענייני המדינה.

מאז 2001, כאשר אהוד ברק מסר את ראשות הממשלה לאריאל שרון, מפלגת העבודה לא החמיצה אף ממשלה, והשתתפה בכל ההרכבים, כולל בממשלתו האחרונה של נתניהו. היא פעלה במסגרת קונצנזוס חדש, הגורס שלא ניתן להגיע להסדר שלום עם הפלסטינים, ולכן צריך לקבוע עובדות בשטח באופן חד צדדי. במסגרת הקונצנזוס שנוצר בימי רבין, שעזה לא תישאר בידי ישראל, פעל שרון ונסוג מעזה, בלי לנסות להגיע להבנה עם אבו מאזן. מסתבר שהסיסמה "להוציא את עזה מתל אביב" סייעה לרבין לנצח בבחירות של 1992.

לגבי הגדה המערבית נוצר קונצנזוס שונה לחלוטין, לפיו ישראל שואפת לשמר את שליטתה הביטחונית שם, תוך הסתלקות מכל אחראיות כלפי האוכלוסייה. תפיסה זאת מעוגנת בהסכמי אוסלו, אשר תאמו את הצרכים הרגעיים הן של הישראלים והן של הפלסטינים. רבין רצה לסיים את האינתיפאדה על ידי הפסקת השליטה הישירה על האוכלוסייה. מנגד, ערפאת חיפש לו אחיזה בשטח לאחר גלות של עשור בתוניס הרחוקה. אבל, כמו כל דבר באזורנו, הרגעי הפך לקבוע, וכל אותן השאלות שהצדדים נמנעו מלטפל בהן, ובראשן עתיד ההתנחלויות, הפכו לסוגיה בלתי פתירה. במשך 20 שנה פעלו כל ממשלות ישראל כדי להרחיב את ההתנחלויות, והפכו את המדינה הפלסטינית לרעיון וירטואלי, שאין לו כל אחיזה במציאות.

ממשלת הכיבוש והמתנחלים

ההשלכות הפוליטיות של מדיניות מכוונת זו התבטאו בכל חומרתן בבחירות האחרונות: הבית היהודי של נפתלי בנט קיבל 12 מנדטים, ישראל ביתנו של ליברמן התחברה לליכוד, שעליו השתלט הימין הקיצוני בדמות יריב לווין, דני דנון, זאב אלקין ונציג "זו ארצנו", משה פייגלין. יאיר לפיד קרא את המפה, הבין אותה, ולא היסס להצטרף לקואליציה הימנית ביותר שידעה ישראל עד כה.

הציבור בישראל מצביע נתניהו כי נושא השלום נמחק מהאג'נדה הלאומית וכל מי שממשיך לדגול בשלום מוצא עצמו בשוליים. מי שרוצה להתחבב על הציבור חייב לפנות ל"מעמד הביניים", שנוטה ימינה, ואשר שנאתו לערבים אינה פחותה משנאתו למושחתים שהשתלטו לו על המדינה. לכן מפלגת העבודה הלכה לבחירות עם נבחרת "חברתית" בהנהגת יחימוביץ, שהסתירה את הנושא המדיני, ובכך אפשרה לימין להתחזק עוד יותר. כאשר השמאל מנסה להיות חברתי ולהסתיר את עמדותיו המדיניות, הוא נתפס כמזויף. זאת הסיבה שמפלגתו של יאיר לפיד גרפה כל כך הרבה קולות. אצל לפיד "מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל", הוא סולד מערבים, חרדים ומושחתים, בדיוק כמו מר ישראלי מרעננה.

ללכת עם הכיבוש ולהרגיש בלי

אלא שהקונצנזוס הלאומי שהלך והתבצר מאז שנחתמו הסכמי אוסלו, בנוי על אדמה רעועה. האשליה שניתן להמשיך לחיות ללא פתרון הבעיה הפלסטינית, שיצרה את הזיווגים בנט-לפיד, ויעלון-ליברמן, בנויה על המשך קיומה של הרשות הפלסטינית. בלעדיה אין לימין הישראלי תקומה. מר ישראלי מרעננה לא מוכן בשום פנים ואופן לחזור לשירות המילואים ולממן את הכיבוש. הרבה יותר נוח לו כאשר צרותיהם של הפלסטינים מונחות לפתחה של הרשות הפלסטינית, אשר הפכה ברבות הימים לסופר-נאני, שמאפשרת לעם ישראל ללכת עם הכיבוש ולהרגיש בלי.

הימין הישראלי מתפרע ללא מעצור, מבלי להבחין שהקרקע מתחת רגליה של הרשות ומתחת רגליו הוא, הולכת ונשמטת. שרון הכה באבו מאזן כאשר מסר את עזה לחמאס; נתניהו משלים את מלאכתו; ונחישותו של ג'ון קרי להגיע להסדר קבע, אינה נובעת מהרצון לקבל פרס נובל לשלום, אלא מההבנה שהרשות הפלסטינית חיה על זמן שאול. הרשות היא מוצר שהתוקף שלו פג מזמן. היא אינה ראויה לשימוש, שורדת בזכות הנשמה מלאכותית, ואין לה כל מוסדות מתפקדים מלבד המשטרה, שעסוקה ברדיפת אנשי החמאס.

הסכמתו של אבו מאזן להיכנס למו"מ עם ממשלת ישראל הימנית קיצונית, נובעת מייאוש וחוסר אונים. לו האמין אבו מאזן שניתן להגיע להסדר קבע תוך תשעה חדשים, הוא לא היה מתעקש על שחרור אסירים. אלה היו אמורים להשתחרר במידה והיו מגיעים להסכמה שתשים קץ לסכסוך. העובדה שנתניהו לא עמד בהבטחתו לשחרר אסירים, שהיו אמורים להשתחרר לפני 20 שנה עם החתימה על הסכמי אוסלו, היא לא רק הפרת התחייבות, אלא הלבנת פניו של אבו מאזן בעייני עמו.

לרשות הפלסטינית יש תרומה עצומה להתחזקות הימין בישראל. העובדה שהסכימה באוסלו לדחות את הדיון בנושא ההתנחלויות עד לדיון על הסדר הקבע, חרצה את גורלה. מזה עשרים שנה מתקיימת הרשות הפלסטינית מתרומות אמריקאיות ואירופאיות, והיא תלויה כלכלית בישראל. סביב כספי התרומות, כארבעה מיליארד דולר בשנה, נבנה מנגנון מנופח, המקיים את הפקידות והשוטרים של הרשות. בישראל בונים על כך שההסדר המצוין והזול הזה ימשיך להתקיים לנצח. זהו, אם כן, אינטרס פלסטיני וגם ישראלי, וכל עוד האמריקאים והאירופאים יהיו מוכנים לממן את המיזם המוזר הזה, אין כל סיבה לשנות את המצב.

המתנחלים מובילים את ישראל לתהום

אלא שהמציאות בעזה ובגדה המערבית רחוקה מאוד מלהיות אידיאלית. האזרחים הפלסטינים מהשורה, אינם זוכים לתעודות vip כמו פקידי הרשות. הם כלואים מאחורי גדר ההפרדה. מחנות הפליטים במצב של מרי אזרחי, רמת האבטלה בשחקים, והכעס על הרשות הולך וגובר, ועמו גם התסכול וההשפלה. הרשות הפלסטינית לא יכולה להמשיך להתקיים במתכונת הנוכחית, מאחר והיא קמה על בסיס זמני, כדי לשאת ולתת על הסדר קבע. אם הסדר הקבע, לתפישתו של הימין הישראלי, הוא בלתי אפשרי, אין לרשות הפלסטינית כל בשורה לעמה, והיא מאבדת את הסיבה לקיומה.

הימין והמתנחלים מובילים את החברה הישראלית אל התהום. העיוורון המדיני של מנהיגי ישראל כבר גרם בעבר לאסונות. למשל מלחמת 1973, מלחמת לבנון הראשונה, האינתיפאדה הראשונה, האינתיפאדה השנייה, ההתנתקות מעזה, ועכשיו פיצוץ השיחות עם אבו מאזן. סיומו של המו"מ שהוביל ג'ון קרי מסמל את סיומה של תקופה. זאת יודעים הישראלים וגם הפלסטינים, וזאת הסיבה שהם ממשיכים לשבת יחד גם כאשר אין על מה לדבר. אבו מאזן חותם, מתוך ייאוש, על אמנות בינלאומיות כפלסבו לכאביו. אולי הוא יתנחם בידיעה שסופו מבשר גם את סופו של הימין הישראלי, ששכרון הכוח שלו העבירו על דעתו.

אודות יעקב בן-אפרת