בעולם אידיאלי טרגדיות לא קורות

אבל העולם לא אידיאלי וטרגדיות כן קורות.

ילד שנהרג בתאונת דרכים זו טרגדיה. אבל גם בעולם הלא אידיאלי הזה שבו אנחנו חיים, כשהורים שילדם  שנהרג בתאונת דרכים נשלח לקבורה במקום רחוק והם מנועים מללוות אותו בדרכו האחרונה ולבכות עליו למצוות לבם ודתם אין הגדרה באוצר המילים.

ילד בן שתיים – עשרה נהרג בתאונת דרכים ברצועת עזה. משפט שנשמע כמו סוף של סיפור אבל הוא רק התחלה.

הסיפור הוא לא על הילד, הסיפור הוא על ההורים האבלים ועל דרכו האחרונה של הילד המת.

האב והאם, איש ואשה שנולדו, בגרו, נישאו ונולדו להם ששה ילדים בכפר מזרעה שבגדה המערבית, מזה כשנה וחצי שהם גולים מכורח מביתם.

האיש ששוחרר מבית הכלא בעסקת שליט הוגלה כתנאי להפחתת עונשו שעמד על שלושים שנות מאסר לרצועת עזה. אשתו וששת ילדיו חברו אליו.

מהלך החיים אמנם ניתק את בני המשפחה ממקום זיקתם, אבל למוות חוקים משלו.

וכשילדם נהרג, הוחלט בתוקף המסורת ובתוקף זקני המשפחה להביא את הילד לקבורה בנחלת המשפחה שבכפר הולדתו. הילד יצא לדרך לבדו. האב כמי שנגזרה עליו גלות מנוע מלשוב לגדה והאם פחדה לבקש מהשלטונות הישראליים אישור להשתתף בלוויית בנה פן לא יתירו לה לחזור לבעלה וחמשת ילדיה הנותרים כי נסתרות ובלתי צפויות הן החלטות הכובש.

image001

כבר בשעה 3.00 אחה"צ עמד אמבולנס מהשטחים בצד הפלסטיני של מחסום קלנדיה וחיכה לגופה. גם כמה בני משפחה, גברים בלבד, באו וחיכו לבוא המת. אבל למרות שמשם, מעזה, הודיעו שהכול מסודר ושהגופה בדרך, האמבולנס שהיה אמור להביא את הילד התמהמה. עם הזמן שחלף נוספו עוד ועוד בני משפחה למעגל המחכים. בטלפון נאמר להם ש: או-טו-טו, אבל כלום. גם אחרי שלוש שעות של המתנה,האמבולנס, נהג האמבולנס וקבוצת הגברים עמדו וחיכו וטילפנו ושמעו הבטחות שתכף, והביטו אל הדרך ממנה אמורה הייתה להגיע גופת הילד שהייתה עמוסה לעייפה בנוסעים אבל לא בשלהם.

ובאותו הזמן התקיים נוהל גב-אל-גב בין אמבולנס ירושלמי לאמבולנס מהשטחים שהביא חולה מהעיר טול-כארם: יש לו מחר בבוקר ניתוח במוקאסד(=ביה"ח שבמזרח ירושלים), סיפר הפרמדיק. כי הדרך לטיפול רפואי ראוי עבור מיליוני הפלסטינים תושבי הגדה עוברת במחסום קלנדיה תוך טלטול גופם וחיטוט בחפציהם ובדיקת אימות זהותם וראשון לכל אישור מהשבכ.

image002

לנוכח משפחת המת שחיכתה שעות ארוכות, עיכוב של חצי שעה לאדם חולה ומיוסר שבכל תנועה התעוות מכאבים – נדמה כדקות אחדות.

אודות תמר פליישמן