ברגותי לא יביא את הישועה

שביתת הרעב שהכריזו האסירים הפלסטינים בהנהגתו של מרואן ברגותי יוצרת הדים בינלאומיים. הקבינט המדיני בטחוני נדרש לדיון מיוחד בנושא לאור הפוטנציאל של השביתה לגרום לתסיסה כללית בגדה המערבית, ולהפר את הפסטורליה הבטחונית השוררת בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל.
מרואן ברגותי אמנם מזוהה עם הפת"ח וללא ספק יש לו שאיפות פוליטיות אישיות, אך רשימת הדרישות שהוא העביר לשב"ס כתנאי להפסקת שביתת הרעב מבטאת את דרישותיהם של כלל האסירים הפוליטיים. אלו הפכו לבני ערובה בידי הממשלה הישראלית, והיא משחקת בתנאי מאסרם כקלף מיקוח מול החמאס, ולעתים גם מול אבו מאזן.
השביתה הזאת שונה מכל שביתות הרעב שידענו בעבר בכך שהיא נושאת חותם אישי חזק, וכורכת את מעמדו ויוקרתו של ברגותי בדרישותיהם של האסירים לתנאי כליאה אנושיים. הצלחת השביתה תהווה הישג לא רק לכלל האסירים הפלסטינים, אלא לברגותי עצמו, אשר תיכנן אותה וגם דאג ליחצ"ן אותה היטב.
העובדה ש"הניו יורק טיימס" פרסם מכתב של ברגותי הדגיש עוד יותר את אופייה הפוליטי של השביתה, המתנהלת על רקע של פילוג פנים-פלסטיני כפול: פילוג בתוך הפת"ח, תנועתו של ברגותי, ופילוג בין פת"ח לחמאס, בין ממשלות רמאללה ועזה. כך מוכפפות התביעות האנושיות של שובתי הרעב למאבקים הפוליטיים הפנימיים המאפילים על כל יתר הנושאים, כולל המאבק המתמשך בכיבוש הישראלי.
בניגוד לטענה הישראלית, מרואן ברגותי אינו טרוריסט, הוא עסקן פוליטי שגדל בשורות הפת"ח כמו ג'יבריל רג'וב, מוחמד דחלאן ורבים מהמנהיגים הצעירים הנמצאים ברשימת מקבלי המשכורות של הרשות הפלסטינית. מצד שני, הוא רחוק מלהיות נלסון מנדלה, כפי שמתארים אותו אוהדיו. עצם ישיבתו בכלא אין בה כדי לאחד את כלל האסירים ואת העם הפלסטיני מאחוריו, וגם דרכו האידאולוגית אינה מאחדת.
מרואן ברגותי מייצג את הטרגדיה הפלסטינית בהתגלמותה. הוא תמך בהתלהבות בהסכמי אוסלו והתחבב על השמאל הישראלי, עד שנוכח לדעת שעמו מאס באוסלו ובשחיתות שפשתה ברשות הפלסטינית. הפלסטינים פרקו את זעמם על ישראל באוקטובר 2000, במה שנודע כאינתיפאדת אל-אקצה. בשל השחיתות והנפוטיזם של פת"ח הוא איבד את הרחוב לטובת חמאס, שמצדו פתח בגל של פגועי התאבדות בתוך הערים הישראליות. כך החליט ברגותי לעלות על הגל ופנה למאבק המזויין כדי לשמר את מעמדו האישי ואת מעמדו של פת"ח מול העליה בפופולריות של חמאס.
ברגותי שילם על כך מחיר אישי כבד ביותר, אבל מי ששילם מחיר הרבה יותר כבד הוא העם הפלסטיני עצמו: מבצע חומת מגן, שבא כתגובה לאינתיפאדת אל-אקצה החזיר את הצבא הישראלי לתוך הערים הפלסטיניות; ערפאת התבצר במוקטעה ואולץ לקבל את אבו מאזן כראש ממשלה; הפלסטינים נכלאו מאחורי גדר ההפרדה; הפילוג הפנימי גבר וחמאס ניצחה בבחירות; פת"ח והרשות סולקו מעזה בעקבות הפיכה עקובה מדם. מאז היינו עדים למלחמות חוזרות ונשנות בעזה שזרו הרג והרס, ורק הגבירו את הפילוג בין פת"ח וחמאס. אבו מאזן נתפס כמשת"פ של ישראל, וחמאס נתפס כארגון אסלמי קיצוני אשר לא בוחל באמצעים כדי לשמר את שלטונו בעזה.
השאלה המעניינת היא, מדוע נזקק ברגותי לשביתת רעב כדי להשיג את דרישות האסירים, בזמן שהוא חבר בכיר במפלגת השלטון בגדה המערבית, הפת"ח? מדוע לא דורש ברגותי מאבו מאזן להתנות את המשך התאום ביטחוני עם הכיבוש בהיענות לדרישות האסירים? איך יכול להיות שכאשר יוצאות הפגנות סולידריות עם האסירים, הרשות הפלסטינית ממשיכה לרדוף את כל מי שמעז להרים את דגל ההתקוממות נגד הכיבוש? במכתבו לניו יורק טיימס כותב ברגותי, "אחרי שניסיתי את כל האפשרויות האחרות, הבנתי שאין דרך אחרת להילחם בהתעללויות הללו מלבד שביתת רעב". האם הוא ניסה לשכנע את אבו מאזן להתנות את התאום הביטחוני "המקודש" בהענות לדרישות שובתי הרעב הלא פחות מקודשות?
נראה שאבו מאזן רחוק מהתעניינות בדרישות השובתים, ומה שמעסיק אותו היום הם דרישותיו כלפי חמאס. בעוד שברגותי שובת רעב בכלא, מחליט אבו מאזן שהגיע הזמן להדק את המצור על עזה ולהוריד את חמאס על ברכיו. כשברגותי דורש מישראל תנאי חיים אנושיים לאסירים, אבו מאזן מאיים בהפסקת כל תמיכה כלכלית לעזה במידה וחמאס לא תפרק את ממשלתה ותמסור את השלטון לרשות הפלסטינית. רק לפני שבועות ספורים החליט אבו מאזן להפסיק לשלם את משכורתם של פקידי הרשות בעזה, השובתים ממלאכתם מאז שחמאס השתלט על עזה לפני 10 שנים. כמו כן החליטה הרשות הפלסטינית להפסיק לסבסד דלק להפעלת תחנות הכוח, ולהשאיר את עזה בעלטה.
מכאן נשאלת השאלה, מה הוא סדר העדיפויות הלאומי הפלסטיני? ההכנות לקראת הביקור של אבו מאזן בבית הלבן ופגישתו הראשונה עם הנשיא טראמפ? המאבק המתמשך מול החמאס כדי להחזיר את שלטון הרשות הפלסטינית לעזה, ובמידה וזה בלתי אפשרי, להתנתק לחלוטין מכל אחריות כלפי תושבי עזה? המאבק נגד הנסיון של מוחמד דחלאן לרשת את אבו מאזן, או הדאגה לרווחת האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים?
הדווח בעיתון הארץ על מחלוקת בפת"ח בנוגע לשביתת האסירים נראה אמין ביותר (ג'קי חורי וברק רביד, 24.4). הציטוט של בכיר בפת"ח שאבו מאזן רוצה "לראות רגיעה בשטח לקראת פגישתו הצפויה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ" לא מותיר מקום לספק: שביתת האסירים אינה לטעמו של אבו מאזן ופוגעת במעמדו. המחלוקת היא כה עמוקה, עד כי פדואה, אישתו של מרואן ברגותי, נזקקה לתיווך של שני ח"כים מטעם חד"ש, איימן עודה ועאידה תומא סולימאן, כדי לפגוש את אבו מאזן ולהסביר לו את מצב האסירים. אבו מאזן מצידו הבטיח שיפעל בחוגים בינלאומיים כדי להציל את חייהם של האסירים השובתים. עצם קיומה של הפגישה המוזרה הזאת מראה עד כמה פיו ולבו של אבו מאזן אינם שווים.
ואם מדובר בדו פרצופיות ביחס לזכויות אסירים, לא נוכל שלא להזכיר את עמדתה המחפירה של הרשות הפלסטינית ושל הח"כים המתווכים של חד"ש כלפי הזוועות המתרחשות בבתי הכלא של בשאר אסד ושל הגנרל סיסי. פעילים ערבים רבים ברשת החברתית שואלים את עצמם כיצד מבקשים האסירים הפלסטינים את הסולידריות של העולם עם מאבקם בעוד הם מתעלמים מהמתרחש בבתי הכלא בסוריה ובמצרים. איך אפשר לדרוש טלפון ציבורי וביקורי משפחות, ולהתעלם מהיעלמותם של 200,000 אלף אסירים בבתי הכלא של אסד? איך אפשר לדרוש מישראל תנאים אנושיים, ולהתעלם מתמונות של גופותיהם של 11,000 אסירם שעונו והורעבו בבתי הכלא של אסד? התמיכה הנמשכת של הרשות הפלסטינית במשטר הדמים בדמשק מעיבה על שביתת הרעב הזאת לא פחות מהמאבק הפוליטי הפנימי בתוך פת"ח, והמלחמה בין הרשות לחמאס על השלטון.
כל הנאמר עד כה אינו הופך את ישראל למדינה נאורה. 6,0000 האסירים הפוליטיים בבתי הכלא הישראלים הינם עדות למאבק לאומי מתמשך שסיומו לא נראה באופק. השגיאות של ההנהגה הפלסטינית אינן מצדיקות את היחס הבלתי אנושי של ישראל לארבע מיליון פלסטינים שנותרו מעבר לגדרות, והנתונים לחסדיה של ממשלה שלא מאמינה בשלום, ולא מציעה כל פתרון זולת המשך המצב הקיים.
לאחר 500 שנות כיבוש ושלילת זכויות אדם בסיסיות מעם שלם, אין לישראל זכות מוסרית לשפוט את הפלסטינים ולמנוע מהם תנאי מחייה המכבדים אותם כבני אנוש בבתי הכלא שלה. על העם בישראל לדעת שלא יהיה יום אחד של שקט כל עוד יישאר ולו גם אסיר פוליטי אחד בין כותלי בתי הכלא שלה. כל עוד אין לאסיר הפלסטיני תקווה להשתחרר, אין תקוה לשלום. מה שעומד בבסיס השביתה הזאת אינו הזכות לטלפון ציבורי וללימודים אקדמאיים בין כותלי הכלא, אלא עתידם וגורלם של שני העמים הישראלי והפלסטיני.