גורל הבדווים נעלם בתוך אג'נדות זרות

ההפגנות נגד תכנית פראוור היו סוערות גם אם לא המוניות, ועל כן עוררו רעש גדול. העיתונות הישראלית אוהבת תמונות של התנגשויות בין שוטרים ומפגינים ערבים כאשר דגלי פלסטין מתנוססים ברקע. דגלי פלסטין בהפגנות הפכו לאופנה של התרסה: ביבי רוצה שנכיר במדינה יהודית, לעומתו אנחנו מכירים רק בפלסטין, ובשבילנו אדמות הנגב הן אדמות פלסטיניות בדיוק כמו אדמות הגדה המערבית ועזה. המאבק נגד תכנית פראוור מקדם אג'נדה אידיאולוגית המאחדת היום את כל המפלגות הערביות, כאשר מדובר במאבק שאינו רק אזרחי, אלא במאבק אידיאולוגי על אופיה של המדינה. תכנית פראוור מוצגת על ידי קברניטי הציבור הערבי כהמשך ישיר של מדיניות הטרנספר והנכבה. לטיעון זה יש הסבר לוגי והיסטורי, אבל ספק אם הוא מבטא את המציאות הפוליטית העכשווית. ולראיה – ההפגנות לא מצליחות להוציא את הציבור הערבי הרחב לרחובות, משום שהאג'נדה שהמפלגות הערביות מאמצות תלושה מהמציאות שבה רוב רובה של האוכלוסייה הערבית חי.

הסדר נוח לשני הצדדים

האמת היא שההתנגדות לתכנית פראוור חורגת הרבה מעבר למפלגות הערביות. אם בודקים בדברי הכנסת ניתן לראות שהאופוזיציה כוללת את מפלגת העבודה ואת מרצ, מה ששובר את המציאות הדמיונית שהח"כים הערבים מנסים ליצור. לו רצו המפלגות הערביות ליצור קואליציה רחבה, היה עליהן ליצור חזית משותפת עם כל המרכיבים בציבור היהודי המתנגדים לתכנית, אולם זה יכול היה לקרות רק במחיר של ויתור על האג'נדה הלאומנית שאימצו בשנים האחרונות, ולזה אין הן מוכנות.

ההתבטאויות נגד תכנית פראוור שונות ומגוונות, כמו למשל הסטטוס הזה שכתב בוז'י הרצוג: "בתוכנית פראוור-בגין קיימים לא מעט היבטים שיכולים לסייע לפתור את המחלוקת על קרקעות הבדואים בנגב. עם זאת, בכל הקשור לסוגיה הזאת המונחת לפתחנו מאז קום המדינה, לא ניתן יהיה ליישם פתרון ששני הצדדים אינם שותפים לו, ולא היו שותפים להכנתו. מבחינה זו, תוכנית פראוור אינה שונה מ'התוכנית המדינית' של בנט, שעליה יש צד אחד שמסכים, הצד של בנט. כך גם ביחס לאדמות הבדואים בנגב. יש להגיע לפתרון מוסכם ומקובל, פתרון עם רגישות, לא רק נוסחה קרה, בשיתוף האנשים עצמם, עם מענה תשתיתי והעדפה מתקנת לסוגיות של תעסוקה, חינוך, תשתיות ועוד. כל הסדר כפוי רק יסלים את המצב הטעון גם כך." כמו כן, ח"כ זהבה גלאון אמרה בדיון בתכנית פראוור בכנסת: "מדובר בטרנספר תוך הטלת סנקציות. למה להיכנס למהלך שידוע שהוא לא יצליח."

למרות עמדות מפורשות אלו, ולמרות שזהבה גלאון מכנה את התכנית בשם המפורש "טרנספר", שם שבו נוקטים הח"כים הערבים, בהפגנות נגד התכנית אין כל נוכחות למפלגות השמאל הישראלי. נראה כי ההסדר נוח לשני הצדדים: השמאל מפחד להיות מזוהה עם הערבים מחשש לאבד בוחרים פוטנציאליים ממפלגות כמו יש עתיד או אפילו הליכוד, והוא יוצא ידי חובה באמצעות הצבעה בכנסת. ביום הבחירות מופיעות מפלגות השמאל עם תקציבי עתק, גורפות קולות, ומסתפקות בעבודה פרלמנטרית הקרויה "קידום חוקים", כשהן מתנזרות לחלוטין ממאבק ציבורי ומנוכחות ברחוב. בוחריהן ממילא יצביעו להן מחוסר ברירה. לעומתן, למפלגות הערביות אין כל אפשרות לחוקק חוקים, הן מנוטרלות לחלוטין ואינן ברות שיח לשום חקיקה הנוגעת לאוכלוסייה הערבית, ובפרט לתכנית פראוור. נוכחותן בכנסת מורגשת בעיקר על ידי פרובוקציות, כמו קריעה פומבית של תכנית פראוור מעל הבמה, או הפגנות עם דגלי פלסטין, הבאות להדגיש – אנחנו כאן ואתם שם.

הבדואים צריכים להתכווץ

הבדואים הם הנושא השולי בכל הפרשה הזאת, מאחר ואין להם ייצוג בכנסת או בכל מסגרת ביצועית ותכנונית אחרת. הם פשוט קיימים, וככל שעוברות השנים הם מתרבים ומתפשטים, ואוכלוסייתם מונה היום כ- 220,000 אזרחים. תכנית פראוור-בגין מתייחסת לכ-90,000 המתגוררים ביישובים בלתי מוכרים, אשר הסכסוך בינם ובין המדינה על הבעלות על הקרקע נמשך מאז קום המדינה. בית המשפט לא מכיר בבעלותם, כי לטענתו אין לבדואים מסמכי בעלות, ועל כן הם מיועדים לפינוי. אלא שכבר הוכח בעבר שלא ניתן לפנות 90,000 אלף נפשות בכוח הזרוע, ועל כן מציעה המדינה "פשרה נדיבה": נכיר במחצית הכפרים, ונפנה את המחצית השניה. כך יוצרים פילוג בקרב האזרחים הבדואים. כדי לשוות לתכנית מראה מפתה, מבטיחים להקצות 7 מיליארד שקלים לטובת לפיצויים ופיתוח. על זה אומרת מירב ארלוזורוב ב-דה מרקר, "כשר אבל מסריח", ומציעה לבדואים לקבל את התוכנית.

אמנם התכנית רחוקה מלהיות נכבה שנייה, וגם איננה התחלה של טרנספר, אבל אי אפשר לנתק אותה מהקונטקסט הפוליטי שלה. ראש הממשלה נתניהו ולא אחר עומד מאחורי התכנית, ועל ביצועה מופקדים שר השיכון, אורי אריאל, ושר הכלכלה, נפתלי בנט, כאשר בנצי ליברמן מופקד על רשות מקרקעי ישראל. אין פלא שכל אזרח בדואי חושב שואל את עצמו ומקשה: אם האנשים האלה תומכים בתכנית, איך אני יכול להאמין להם? ואם האזרח הבדואי עוקב אחר החדשות הוא ישמע חדשות לבקרים על מאחז בלתי חוקי שהוקם על קרקע פלסטינית פרטית, שלאחר שבג"צ קבע שעל הממשלה לפנותו היא בכל זאת "מלבינה" אותו. וכאן עולות מספר שאלות: ראשית, אם הממשלה לא מקיימת את הוראת בג"צ, למה שתעמוד בהתחייבותה כלפי הבדואים? שנית, למה חמש משפחות יהודיות בגדה המערבית (או במצפה בגליל) מוכרות כ"יישוב", ועוד לפני שהן נכנסות לקרוואן כבר יש להן כביש, מים וחשמל, בעוד מאה משפחות בדואיות לא? ועוד שאלה של הגיון פשוט, למה לבנות ישובים יהודיים חקלאיים או קהילתיים על אותה האדמה ממנה יפונו האזרחים הבדואים, במקום לבנות את הישובים מלכתחילה עבור הבדווים שמעוניינים להקים באדמתם ישובים חקלאיים?

כאשר האזרח הבדואי שואל את הקושיות האלה הוא גורם לאי נחת גדול מאוד גם בקרב הליברלים האוהדים אותו ומסתייגים מדרכה של הממשלה. כי הרי יש כאן קוד סמוי ובלתי מוצהר, לפיו אדמות הנגב שייכות לעם היהודי מכוח "חוק השבות". במילים אחרות, בדואים יש הרבה, והם נודדים בין סעודיה ומצרים, לנו יש מדינה אחת, על כן על הבדואים לכווץ את יישוביהם למעננו היהודים. נראה שלאחר 60 שנים של קיום המדינה, ושבוע אחד בלבד מאז פסטיבל אריק איינשטיין, מדינת ישראל מסרבת להירגע ולהפוך נורמלית. אמנם למפלגות הערביות יש אג'נדה קצת מנותקת מהמציאות, אבל היא ניזונה מאג'נדה לא פחות מנותקת מהמציאות, ואפילו משיחית, בהנהגת הממשלה הימנית הנוכחית. 90,000 אזרחים בדואים אינם מהווים סכנה קיומית למדינת ישראל, והנגב גדול מספיק על מנת לקלוט כל זוג צעיר שיחפוץ בכך. אלא שהאמת העגומה היא, שהממשלה מזניחה את הפריפריה, ואין דרישה ממשית לעבור לנגב, כי אין שם כל עתיד למי שרוצה מקום עבודה, שירותים נאותים וחיי תרבות.

ולגבי גורלה של תכנית פראוור, רק נאמר שהיא נועדה להיכשל, כמו כל דבר שהממשלה עושה נגד רצון הציבור. מה שיקרה הוא שחלק מהאוכלוסייה הבדואית אכן יקבל את התכנית, וחלק אחר יישאר במקומו. מי שיעברו ייכנסו לגטאות הדומים לגטאות הקיימים היום, שהעזובה והעוני שולטים בהם והם לא פתרו שום בעיה. מי שלא יעברו, ימשיכו להתגורר בפחונים ובבתים הארעיים ביישובים שימשיכו להתפשט, ובעוד 20 שנה תציע המדינה תכנית פראוור 2, כדי להעביר את מחציתם ליישובים מוכרים. כך מתנהלת מדינת ישראל מזה שנים ארוכות: הנושא הפלסטיני יחכה, הטיפול באוכלוסייה הערבית, קל וחומר באוכלוסייה הבדואית, גם הוא יחכה. אבל לא רק הם יישארו ללא מענה: גם העוני, הפערים החברתיים, יוקר המחיה ומחירי הדיור – כל אלו יחכו. כי מה שהיה הוא שיהיה, ונצח ישראל לא ישקר.

האזרחים בישראל צריכים אג'נדה אחרת. לא דגלי פלסטין וגם לא דגלי ישראל, אלא דגל חברתי מדיני חדש, שיעמיד את הצורך לשלום וצדק חברתי במרכז ההוויה הישראלית. אם לא יהיה חיבור בין השמאל הישראלי לבין המפלגות הערביות, ימשיך הימין הקיצוני להשתולל על חשבון הפלסטינים, הבדואים וכלל האזרחים העובדים בישראל. תכנית פראוור היא רעה, אולם היא רק ביטוי של אג'נדה מדינית וכלכלית המרחיקה את השלום, מעודדת את השנאה בין יהודים וערבים, ומעמיקה את הפערים החברתיים. כדי לבנות אג'נדה אלטרנטיבית דרושה פעולה מאוחדת של כל היהודים והערבים המאמינים שהממשלה הנוכחית מובילה את כולנו לאסון.

אודות יעקב בן-אפרת