דו"ח לועד המרכזי של דעם 12.07.12

דעם – פורצת לזירה הפוליטית

בשלושת החודשים האחרונים עשתה "דעם – מפלגת פועלים" קפיצת מדרגה משמעותית במעמדה בזירה הפוליטית, ולכך יהיו השלכות חשובות על בניית המפלגה. בועד המרכזי האחרון סימנו את המשימות שאנו לוקחים על עצמינו, ובראשן: ההשתתפות הפעילה בתנועת המחאה, תמיכה באביב הערבי, הצלחת האחד במאי, הצלחת הסמינר הרעיוני "מחאה ומהפכה" בסוף יוני, ובניית התאים המפלגתיים. זאת בנוסף לקידום העבודה בקרב סטודנטים. המשימות בוצעו מעל ומעבר למצופה הודות לעבודה הרבה שהשקענו, והמפלגה נכנסה לשלב חדש של בניה. החברים שהשתתפו בפעילויות השונות עדים להשפעה ההדדית של המשימות השונות, ואת השפעתן על התפתחות המפלגה, ועל התרחבות התמיכה בקו הפוליטי שלנו בדעת הקהל.

דעם ותנועת המחאה

ההפגנה המשותפת עם חד"ש, מר"צ וכח לעובדים באחד במאי בתל אביב שברה את המצור סביב מפלגת דעם, והפריכה את הטענות השקריות לגבי סרובה של דעם לשתף פעולה עם גורמים אחרים. כתוצאה מההשתתפות הנלהבת והפעילה שלנו בהפגנה, והנאום המרשים של אסמא אגבאריה זחאלקה על הבמה, התברר לכל כי לדעם יש תפקיד מוביל כמפלגה מהפכנית, העומדת לצד המהפכה הערבית והעם הסורי, ומתייצבת עם העם הפלסטיני והפועלים היהודים והערבים בתוך ישראל.

אחרי ששברנו את הקרח, השקענו מאמץ אדיר לחדש את תנועת המחאה ולהחזירה לרחוב, בנסיון לאחד את הגורמים הפעילים במחאה. המעמד שזכינו בו אפשר לנו להשפיע על כוון המחאה ועל תכניה.חברי דעם מלאו תפקיד מנהיג ביצירת אמון מינימלי בין גורמי המחאה השונים, והצליחו להביא להחלטה לארגן הפגנה שתחזיר את המחאה לרחוב, בתל אביב, ב- 2 ליוני. יש לציין, שנסיונות קודמים לחדש את המחאה נכשלו בשל הפילוג של מרכיבי המחאה השונים בשל מתחים כיתתיים, אישיים ופוליטיים, וגם משום שגורמים אנרכיסטיים ניסו לבנות תנועה ללא מנהיגות, ולהסתמך על מעגלי שיח בפריפריה, במקום לבנות מחאה מרכזית ברחובות תל אביב.

אולם ב- 2.6, למרות התפקיד המרכזי שמלאנו, מנעו מארגני ההפגנה מנציגתנו לעלות על הבמה ולשאת את דבריה. הסיבה לכך היא, שדעם לא משתלבת במסר של תנועת הנוער העובד והלומד, המגויסת לטובת מנהיגת מפלגת העבודה שלי יחימוביץ. מי שרוצה לשווק את הקו של יחימוביץ, שמעלה את נושא התקציב החברתי, ומשמיט לחלוטין את נושא הכיבוש והשוויון לערבים, לא יכול להיות מעוניין בשיתוף פעולה עם מפלגת דעם.

סתימת הפיות שלנו באותו לילה לא עברה בשקט. אנחנו הושתקנו על הבמה, אך הגענו לציבור מעל במה אלטרנטיבית – סרט יו-טיוב שתעד את נאומה הזועם של אסמא אגבאריה זחאלקה, ואשר זכה לצפיה של מעל ל-16 אלף איש. בנאום מצולם זה מסבירה אסמא את הקו הכיתתי והגזעני שמאפיין את מפלגת העבודה ומארגני ההפגנה, ומותחת ביקורת נוקבת, גם אם עקיפה, על חד"ש, ששיתפה פעולה עם סתימת הפיות. מפלגת העבודה וחד"ש ניסו להחזיר את הגלגל אחורה, ולהמשיך ולדחוק את דעם הצדה, אלא שהפעם כשלו, ונחשפו במערומיהם בפני הציבור. נאומה המצולם של אסמא לא הסתפק בביקורת על שיטותיהם, אלא התווה את השקפת המפלגה, ואת הקו הפועלי האינטרנציונליסטי של דעם, שזכה לאהדה והזדהות מרבים בשמאל הדמוקרטי בישראל ובתנועת המחאה.

בהמשך פעלה דפני ליף, מי שהפכה לסמל של תנועת המחאה, להחזיר את האוהלים לרוטשילד ב- 22.6. הפגנה זו, שהשתתפנו בה, הסתיימה בתקיפת המפגינים ע"י פקחי העיריה והמשטרה, ובמעצרה של ליף. למחרת יצאו לרחובות תל אביב אלפי אנשים, שמחו על הדיכוי והמעצרים השרירותיים, וחלקם שברו חלונות של בנקים, מה שהביא שוב למעצרים של עשרות, והחזיר את המחאה לכותרות העיתונים. אחרי חודשים ארוכים של העדר הנהגה, חזרה ליף למרכז, והזיזה הצדה את המפלגות, שניסו להשתלט על הזירה וחנקו את המחאה האותנטית תוך גרירת ההפגנות לשרותן.

נסיון העבר גרם לתגובה שלילית אצל רבים, אבל עם חזרתם לרחוב של גורמים עצמאיים כמו ליף, נוצר סיכוי להחזיר את תנועת המחאה לרחוב, תוך יצירת מרחב פעולה גדול לדעם. עיני כל הופנו להפגנה הגדולה שנקבעה בתל אביב ל- 14.7, יום השנה לפרוץ המחאה. למרות הקריאה של גורמים שונים לערוך הפגנה מקבילה לזו של דפני ליף וחבריה מתנועת J14, ונסיונם לפלג את שורות המחאה, התגבשה הפגנה מרשימה של כעשרת אלפים איש, דבר שביטא את החיוניות של התנועה, שיצאה שוב לרחוב. דעם השתתפה באופן פעיל בהפגנה כדי לחזק את מגמת החזרה לרחוב, ולהרחיב את השפעת המחאה.

מספר שעות לפני ההפגנה הוזמנה אסמא לשאת נאום באחת הבמות שנבנו ברח' קפלן. נאומה של אסמא, שקשר בין הצדק החברתי, השוויון לערבים ושאלת השלום וסיום הכיבוש, זכה לקשב רב ואהדה בציבור. אולם, האירוע שהאפיל על ההפגנה, היה נסיון ההתאבדות של משה סילמן ז"ל, שצעד בהפגנה, והשאיר אחריו מכתב בו תקף את נתניהו ושטייניץ, וקרא למחאה חריפה נגד השלטון האחראי על העוני והמצוקה.

מה רוצה תנועת המחאה

למה שואפת תנועת המחאה? זו שאלה שלא קל לענות עליה, שכן זוהי תנועה הכוללת קבוצות רבות ודעות מגוונות. בנוסף, יש הבדל גדול בין תל אביב וערי הפריפריה. בחיפה ובירושלים, למשל, מפלגת העבודה וצעיריה ממלאים תפקיד מרכזי, בעוד שבתל אביב יש קבוצות עצמאיות רבות, והאוירה הכללית מבטאת אי אמון מוחלט במפלגות, בכנסת ובממשלה. תל אביב מצדה, מפולגת בין שני מחנות. מחד, המסתמכים על השכונות בדרום העיר, למרות השתתפותם בחודשים האחרונים בהפגנות גזעניות נגד הפליטים האפריקאיים ותמיכתם בימין הקיצוני, ומאידך הטוענים שצריך להתמקד בשד' רוטשילד ומרכז תל אביב. בנוסף, קיימות קבוצות המתמקדות בנושאים נקודתיים כמו עליית מחירי המזון, או השכירות. מאידך יש מי שרוצה לנצל את המחאה כדי לבנות את מעמדו הפוליטי, ולהצטרף לאחת המפלגות בכנסת. התפיסה בה דוגלת קבוצת ליף, החותרת להמשיך בהפגנות במרכז תל אביב, הוכיחה את עצמה כיעילה והנכונה ביותר.

המפגינים הם ברובם צעירים, שהגיעו לתל אביב עם חלומות גדולים, ומחפשים אחר מקום עבודה ודירה, כדי לבנות את עתידם בעיר שמבטיחה חיים תרבותיים עשירים. במציאות הם נוכחו כיצד הפוליטיקאים מתחככים ומשתפים פעולה עם בעלי ההון, וכיצד הגנרלים שפורשים מהצבא משתלבים בחברות של הטייקונים, וזוכים במשכורות שגובהן עולה עשרות מונים על זה של העובד הפשוט. צעירים אלו נוכחו שהאחוז העשיר גונב את הכסף של העם העובד, את חסכונותיו ואת הפנסיה שלו, והם עדים להרס השירותים החברתיים כמו בריאות, שיכון, חינוך ותרבות. זוהי הסיבה לשחיקת האשליות ולהתפרצות הזעם של הצעירים האלו. זהו דור צעיר שישראל לא מבטיחה לו עתיד.

הצעירים האלו רוצים שינוי, הם רוצים לשים מחדש מחסומים ובלמים על הקפיטליזם שלוח הרסן, ושיטה כלכלית מרוסנת שמבטיחה שירותים לאזרח. הבעיה המרכזית של צעירים אלו היא, שאין להם מנגנון לבצע את שאיפותיהם. אין להם אמון במפלגות הקיימות, ואין להם רצון להקים מפלגה משלהם. פוליטיקה, בעיניהם, היא שם נרדף לשחיתות ושיתוף פעולה עם ההון. מאידך, מעט הפעילים שרואים בפוליטיקה אמצעי לגיטימי, נוטים להשתלב במפלגות הקיימות, המתאפיינות בהתאבנות רעיונית ותמיכה בקפיטליזם.

אם כך, מה דעם מחפשת במחאה? ראשית, השפעתה של תנועת המחאה על הפוליטיקה הישראלית גדולה, ויש לה השלכות רבות. המוחים שמים סימן שאלה על הממשלה ועל העקרונות של מדינת ישראל עצמה, למרות שהם ממשיכים לדבוק בציונות כאידאולוגיה. מאידך, רובם המכריע שוללים את התפיסות של הימין הקיצוני והמתנחלים, ולא תומכים בהמשך הכיבוש. חלקם מסרב אישית, ללא הצהרות פומביות, לשרת בצבא, ובדרך כלל הם מתנגדים לאפליה כלפי האוכלוסייה הערבית. שכבה זו דוחה את הימין הקיצוני והדתי, היא מתנגדת לממשלה ולנסיונה לגרור את ישראל למלחמה עם אירן, או להתקפות על עזה ועל הגדה המערבית ופעולות דיכוי נגד הפלסטינים.

המחאה והערבים

גישה זו היא תוצאה של דינמיקה שמתפתחת כאן מזה שנים. ישנה שחיקה מתמדת באמינות הצבא, אין הסכמה על המלחמות, ונפתחו פערים חברתיים עמוקים בין עשירים ועניים. אולם, רק מעורבות של האוכלוסייה הערבית במחאה מחד, ומנגד אימוץ של תנועת המחאה עמדה נגד הכיבוש, תוכל להעניק לתנועה למען צדק חברתי עוצמה ויציבות. שינוי שורשי של החברה הישראלית מחייב להביס הן את הימין, והן את הקו הקפיטליסטי החזירי. חברה דמוקרטית מחייבת שוויון של כל אזרחיה ללא אפליה לאומית, כמו שהיא מחייבת את סיום הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני.

התפתחות תנועת המחאה בתוך ישראל נותנת לעם הפלסטיני ולאוכלוסיה הערבית בישראל הזדמנות יוצאת מן הכלל להציג את דרישותיהם הפוליטיות והחברתיות. אין זו המשימה והאחריות של דפני ליף וחבריה להציג את הבעיות שמהן סובלת האוכלוסייה הערבית, זוהי האחריות של הצעירים הערבים. הצעד הקיצוני שבו נקט משה סילמן, ששרף את עצמו למוות במחאה על מצבו, הוא עדות לכך שהניגודים החריפים בחברה הישראלית מגיעים לשיאים שלא היו כמותם בעבר.

יתר על כן, הדרישות של הצעירים היהודים והעניים משתלבות בדרישות האוכלוסייה הערבית בישראל. העוני, הדרדרות שרותי הבריאות והחינוך, העדר מקומות העבודה והניצול, כל אלו הן בעיות יסוד שמהן סובלים כולם, יהודים כערבים. מכאן, שקיימת אפשרות שצעירי המחאה היהודים יזדהו עם צעירים ערבים שילחמו למען שינוי וצדק חברתי.

ההתעסקות האובססיבית של צעירים ערבים בנושא הלאומי, הראיה של עצמם תמיד כקורבנות, והפעולה לחשוף את האופי הגזעני של ישראל, מהווים צורת פעולה ומחשבה שאין בה תועלת כיום. האשמת החברה היהודית כולה בבעיות של הפלסטינים, ללא הבחנה בין ימין ושמאל, בין דמוקרט לפשיסט, משרתת את האליטה הערבית המשכילה השולטת כיום בחברה הערבית ואת הימין הישראלי, ואינה משנה כהוא זה את מצבם של ההמונים הערבים. הנושא הלאומי אינו מסתכם בנכבה של 1948. הוא מתבטא יומיום באפלה בכל תחומי החיים, כמו תעסוקה, חינוך, שיכון, אדמות, כלכלה וכיו"ב.

המשימה הלאומית הפלסטינית כיום היא לשנות את הדיסקט הישן, ולעבור מהאשמת החברה הישראלית, ללקיחת מנהיגות בתנועת המחאה לצד הצעירים הישראלים, שגם הם מאסו במדינה ודרכה. המשימה המוטלת על הצעירים הערבים, אם כן, היא כפולה: ליצור שינוי חברתי פנימי במאבק נגד השמרנות החברתית, והפיגור, ולחתור להשתנות מחברה פטריארכלית וחמולתית, לחברה דמוקרטית ופתוחה; מחברה שמדכאת את האשה, לחברה שמבטיחה שוויון בין המינים; מחברה שמשתמת באלימות בכל תחומי החיים, לחברה שדוחה את האלימות; מחברה שאיבדה את העניין שלה בתרבות והשכלה, לחברה תרבותית.

במקביל, על הצעירים הערבים להציג פרוגרמה של שינוי דמוקרטי של החברה הישראלית כולה: מחברה קפיטליסטית לחברה שמבטיחה צדק חברתי; מחברה גזענית לחברה דמוקרטית, שמבטיחה שוויון לכל; מחברה כובשת לחברה הדוגלת בשלום ודוחה את המלחמה.

האביב הערבי והתחדדות מלחמת המעמדות

אנו חיים בתקופה של התפתחויות פוליטיות עולמיות הרות גורל, הסבות סביב 3 צירים שמשתלבים זה בזה. הראשונה קשורה להתפתחות המהפכות הדמוקרטיות הערביות, אשר הניבו עד כה שלש ממשלות ערביות נבחרות, בתוניס, מצרים, ובלוב. בסוריה המהפכה מתקדמת, והגיעה ללב הבירה דמשק, מצב המבשר את קיצו הקרב של משטר אסד הדיקטטורי וצמא הדם. השניה היא המאבק המעמדי המתפתח בדרום אירופה במדינות כמו יוון וספרד, בין האיגודים הפועליים לבין הממשלות הימניות, שנכנעות להוראות הבנקים הגרמניים. ההתפתחות השלישית, היא החשיפה המחודשת של אופיים המושחת של הבנקים הגדולים (כמו ברקליס ו- HBSC), כאשר הראשון שיחק בשער ריבית הליבור, והשני הלבין כספי סמים.

דעם עוקבת מקרוב אחר ההתפתחויות, ובראשם במצרים. אין ספק שגורל המהלך הדמוקרטי במצרים יקבע את גורל העמים הערבים כולם. המאבקים בין הצבא המצרי והאחים המוסלמים ובין הכוחות הליברלים והשמאל, מעידים, שמי שחשב שגורל המהפכה במצרים הוכרע לטובת האחים המוסלמים טעה. המהפכה במצרים הגדירה חוקי משחק חדשים, ולעם המצרי יש השפעה על ההחלטות הפוליטיות. הבעיות שהשאיר אחריו המשטר הישן בכל התחומים, ובראשם הכלכלי, הם עצומות ומסובכות, ואין בידי האחים המוסלמים היכולת לפתור אותם בעצמם. מצד שני, ברור שהאחים המוסלמים נוטים להמשיך בקו הכלכלי הנאו ליברלי ובתלות בסעודיה וארה"ב, מה שיגרום להתנגשות ישירה עם מעמד הפועלים המצרי.

הברית בין העובדים והנער המשכיל היא שגרמה לפרוץ המהפכה במצרים. בעוד שהנער היה עסוק בפוליטיקה ובהתנגשויות עם המועצה הצבאית מחשש ש"יגנבו להם את המהפכה" והתעלם מהפועלים, הפועלים מצדם המשיכו במאבקיהם לבנות את האיגודים שלהם, ובשביתות בדרישה לשנות את ההנהלות במפעלים הממשלתיים, ולשפר את רמת החיים הירודה שלהם. המהפכה המצרית פותחת אפשרויות חדשות בפני מעמד הפועלים המצרי לחזק את הארגונים שלו המעמדיים שלו, ואת מאבקו למען שינוי חברתי לכלל העם המצרי.

המתרחש באירופה ובתוך ארה"ב עצמה, מצביע שהטלת הספק במשטר הקפיטליסטי ובתפקיד הבנקים והבורסות כמנועי הכלכלה מתגברת, עם פרוץ שערוריות חדשות מדי יום. מעמד הפועלים באירופה וארה"ב נדרש לשלם את מחיר פשעיהם של בעלי ההון ומנהלי הבנקים, הממשיכים להמר בכספי ההמונים, ואחר כך דורשים מהממשלות לעזור להם על חשבון אותם ההמונים שאיבדו את חסכונותיהם. זה משטר בלתי הגיוני, אשר סותר כל יום את הטענה שהשוק יודע לנהל את עצמו, ואין צורך בהתערבות ממשלתית בפעילות הכלכלית.

ממשלת נתניהו מתנהגת כבת יענה

המהפכות הדמוקרטיות הערביות מבודדות את ישראל, וחושפות את האופי הקולוניאליסטי והגזעני של ישראל. הן מציבות בפני ישראל אתגר עצום משום שהם זוכות באהדת דעת הקהל העולמית, ומשתלבות במאבק העולמי נגד הקפיטליזם, שניכס לעצמו את ההחלטות הפוליטיות ומחק את הצדק החברתי. מצד שני, המשבר הכלכלי מתקרב לחופי ישראל, והממשלה התחילה לדבר על העלאת מיסים כדי למנוע גרעון בתקציב.

ישראל, שאמצה את הקו הקפיטליסטי הנאו ליברלי, והמנוהלת על ידי פקידי משרד האוצר שחונכו על אסכולת שיקגו האמריקאית, נמצאת במצב של התפוצצות חברתית פנימית. הממשלה אפשרה את צמיחת "הפירמידות", שהם רשת של מוסדות כלכליים ופרויקטים כלכליים בבעלות אדם אחד. מצב זה מאפשר להם לשחק בכספים ולהעבירם בין הבנקים והחברות שבבעלותם, ללא ביקורת של ממש. מצד שני, הם מלווים מהציבור באמצעות חברות הביטוח אשר קונות אגרות חוב, ואלו מאבדות מערכן בגלל ההשקעות הכושלות של בעליהן, בעלי הפירמידות.

ההפסדים שגורמים הקפיטליסטים גורמים נזק עצום לא רק לפועלים ולקרנות פנסיה, אלא גם משפיעים על ירידה מהכנסות ממיסים. בנוסף, היצוא התעשייתי נסוג ומשקיעים זרים מושכים את השקעותיהם, דבר שגורם לנסיגה נוספת בגביית מיסים. אם נוסיף להתפתחות זאת את יוקר המחיה בישראל, הנגרם בגלל המונופולים הגדולים בתחום המזון, התקשורת והבנקים, ואת יוקר הדיור; ומצד שני, משכורות נמוכות, חוסר יציבות בעבודה, כאשר שירותי החינוך והבריאות עולים הרבה כסף – נראה שההמונים הישראלים אינם יכולים לשאת עול כלכלי נוסף של תוספת מיסים או צמצומים בשרותים.

ממשלת נתניהו מתנהגת כבת יענה. כמו קודמותיה, היא איבדה זמן בכל מה שנוגע לפתרון הבעיה הפלסטינית. היא ממשיכה בעיוורון בהרחבת התנחלויות, מכירה במכללת אריאל כבאוניברסיטה, והקימה ועדה בראשות שופט שהכריזה כי בגדה המערבית אין כיבוש. כל זאת כאילו העולם סביבה אינו משתנה, וכאילו שהפלסטינים ויתרו על החירות והדמוקרטיה, והתרגלו לחיות בצל מצור, עוני, אבטלה, ואבדן חופש התנועה.

מדיניות נתניהו גרמה להתפוצצות חברתית פנימית, והיא מובילה בהכרח להתפוצצות פלסטינית חדשה, לאביב פלסטיני. המתרחש בשטחים הפלסטינים הכבושים מתגלה בהדרגה לכל. הרשות הפלסטינית בגדה המערבית הפכה לשלטון המממן 150 אלף פקידים ושוטרים ומספק שרותים, והוא תלוי לחלוטין בסיוע חוץ. זוהי רשות השומרת על שלטונה באמצעות המשטרה ומימון מגזר קטן מהאוכלוסייה. מי שלא זוכה במשרה ממשלתית חייב לחפש אחר מקור פרנסה אחר, שלא קיים במציאות. רק 48% מכוח העבודה משתתף בשוק העבודה, האבטלה מגיעה ל- 20%, ושיעור העוני הוא 60%. הזמן לא פותר את בעיות הפלסטינים, כפי שנתניהו משלה את עצמו, אלא מחריף את מצבם. אם נוסיף לתמונה זו את הגרעון בתקציב הפלסטיני, אשר גרם לתשלום של 60% מהמשכורות, נבין שהרשות הפלסטינית איבדה כל סיבה לקיומה. היא משרתת את ישראל ואת הכיבוש שלה, וקבוצה מצומצמת של נהנים מסיוע החוץ.

המשימה – הרחבת שורות המפלגה

תמיד נכון להרחיב את שורות המפלגה, אך התנאים הנוכחיים הופכים את המשימה הזאת לאפשרית יותר מתמיד. עם זאת יש לזכור, שלמרות שהמפלגה זכתה בשנה האחרונה במעמד ובתמיכה רבה בשמאל, האפשרות שדעם תהפוך למפלגה המונית תלויה בהתעוררות מעמד הפועלים הערבי, ובפרוץ אביב פלסטיני חדש. אחת המשימות הבסיסיות שדעם לקחה על עצמה היא לצרף את האזרחים הערבים לתנועת המחאה, כדי שישתתפו וימלאו בה תפקיד מוביל.

לצד המשימה האסטרטגית הזאת, אנו חייבים לנצל את האהדה הגדולה לעמדות דעם ולעבודת השטח שלה לא רק בתחום איגוד העובדים, אלא גם בתחום עבודת הנער והנשים, ולמאמץ לטפל בבעיות שהחברה הערבית סובלת מהן. תפיסה פוליטית מציאותית ומהפכנית היא נדירה בזירה, והקשר שדעם מצביעה עליו בין הבעיות החברתיות והבעיות הפוליטיות הכלליות, מושך קהל שצמא למפלגה שמאלית ואינטרנציונליסטית, הקוראת תגר על הגזענות, על הקיצוניות הדתית, ועל הכיבוש.

התאים המקומיים הם גרעיני היסוד של דעם, והם מאפשרים לפתח את הקאדר המפלגתי על בסיס תרבות מהפכנית, מחויבות ומסירות לאינטרסים של מעמד הפועלים. הם מהווים מסגרת לדיון ולהבנה של הקו המפלגתי, ובו בזמן הן מגדירים את המשימות השבועיות של החברים, שמאפשרות לנו להגיע לאנשים ולהרחיב את עבודתנו והשפעתנו. כדי להרחיב את השפעת המפלגה יש צורך ליזום פעילויות וחוגים שמושכים קהל. משמרות המחאה, האסיפות והפגישות מהוות הזדמנות להציג את המפלגה בפני הקהל הרחב ולגייס חברים חדשים.

כאן יש להזכיר את חשיבות הסמינר הרעיוני שערכנו בנצרת בנושא "תנועת המחאה והמהפכה הערבית". זה היה ארוע יוצא דופן, מאחר ואין בישראל עוד מפלגה שמייחסת חשיבות כה גדולה למהפכות הערביות. הראיה של המפלגות ושל המשכילים את המהפכות היא צרת אופק ולא דיאלקטית, והם מתרכזים בתופעות הנוכחיות, ולא בהשלכות העתידיות וההיסטוריות שלהם. הם אינם מבינים, שלאחר עשרים שנות חוסר מעש ונצחון של מהפכות נגד, נכנסנו לתקופה מהפכנית חדשה. ההרצאות והדיונים בסמינר, שנמשכו יומיים, קרבו אוהדים חדשים לדעם, וזו היתה הזדמנות יוצאת מן הכלל להבהיר את הפרוגרמה הפוליטית שלנו ואת עקרונות המפלגה.

התנופה המהפכנית היא אשר נותנת לדעם את תנופתה הפוליטית. דעם היא מפלגת המהפכה, שבימים הקשים עשתה עבודת שטח בסבלנות ואורך רוח, ושמה את כל יהבה על ההתפרצות הגדולה שתשנה את סדרי בראשית, ותאפשר מחדש לעם הפלסטיני לשים קץ לכיבוש. השינויים הפוליטיים עומדים מאחורי ההתקדמות של דעם, ועלינו להציג את הפרוגרמה המהפכנית שלנו כחלק מהמאורעות בעולם הערבי, ובעולם כולו. עלינו לחדש את הקשרים עם התנועה המהפכנית הערבית ועם תנועת הפועלים בעולם, כדי שעבודתנו תקבל את המימד האמיתי שלה. איננו לאומנים, אנו אינטרנציונליסטים, וגורלנו קשור בגורל מעמד הפועלים בכל מקום ומקום.

אודות יעקב בן-אפרת