סוף עידן נתניהו וערעור מעמדו של אבו מאזן: פתח לשינוי

דוח פוליטי לוועד המרכזי, 27.6.21 הכינוס הנוכחי של הועד המרכזי נערך בתנאים פוליטיים מיוחדים. נפילת נתניהו מתרחשת לאחר שלטון שנמשך 12 שנים רצופות. הממשלה שמחליפה את נתניהו מורכבת משמונה מפלגות […]

דוח פוליטי לוועד המרכזי, 27.6.21

הכינוס הנוכחי של הועד המרכזי נערך בתנאים פוליטיים מיוחדים. נפילת נתניהו מתרחשת לאחר שלטון שנמשך 12 שנים רצופות. הממשלה שמחליפה את נתניהו מורכבת משמונה מפלגות שנעות בין ימין עמוק, מרכז, עד שמאל ציוני בנוסף למפלגה האסלאמית, כולן יושבות סביב אותו שולחן. מה שהוסכם על ידי כל השותפים הוא שכדי להחזיק בשלטון יש להימנע מעיסוק בשאלות אידאולוגיות ופוליטיות נפיצות כמו למשל השאלה הפלסטינית, ההפרדה בין דת ומדינה, העמדה כלפי מערכת המשפט ובג"צ, חוק הלאום, והסתירה בין אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה. ההימנעות מדיון בשאלות היסוד האלו שהיו בלתי מוסכמות בין גוש נתניהו לגוש המתנגד לו במרכז ובשמאל, וכן הסכמתו של לפיד לוותר על ראשות הממשלה לטובת בנט, מעידים על טשטוש העקרונות המהותיים שהפרידו בין הימין השמרן לאגף הליברלי בישראל.

התירוץ הרווח בקרב תומכי הממשלה החדשה הוא שהפשרות שהתקבלו היו פועל יוצא של הצורך להפיל את בלוק הימין של נתניהו שאיים לדרדר את ישראל לתהום, אי לכך יש להתייחס אל היצור החדש יותר כאל ממשלת מעבר מאשר ממשלה הומוגנית. בואו נבחן מה הן המשימות האסטרטגיות ארוכות הטווח שעליהן ויתרו מנהיגי מפלגות המרכז והשמאל: פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, התמודדות עם משבר האקלים, חיסול הפערים החברתיים בין מרבית האזרחים לבין המיעוט המשגשג בענף ההיי-טק. פתרון משבר התחבורה (והתחבורה בשבת), תיקון מנגנוני החינוך, הבריאות, הסיעוד והרווחה. בעוד שנתניהו נאחז בגישה הניאו-ליברלית שאומצה בארה"ב בראשית שנות השמונים והתפשטה ברחבי העולם במשך 40 שנה, גישה הדוגלת בייבוש המגזר הציבורי, הרי הממשלה הזאת מאחדת שני אגפים שונים בתכלית. אגף שמרני הרואה כאמור במדינה החזקה והמכוונת את מקור הבעיה, לבין האגף השמאלי הרואה במדינה את המקור לפתרון התהום החברתית העמוקה שנפערה.

המשבר הבריאותי העולמי שיצרה מגפת הקורונה, ומשבר האקלים הגורם להתחממות כדור הארץ ולאסונות טבע, חשפו את הגלובליות של העולם בו אנו חיים. הווירוס לא מפריד בין אמריקני מניו יורק להודי מבנגלור, בין ישראלי מתל אביב לבין פלסטיני מרמאללה. גם התחממות כדור הארץ אינה מפרידה בין יבשת לרעותה. כל אלו חיזקו פרדיגמות חדשות המציבות במרכז תשומת לבה של האנושות את הטיפול ברווחת האדם, חיסול העוני, והמעבר לאנרגיה מתחדשת המבשרת את המהפכה התעשייתית הרביעית. השינוי הפוליטי העמוק שהתחולל בארה"ב לאחר ניצחון ג'ו ביידן, הניח את פרוגרמת ה"גרין ניו דיל" על סדר היום העולמי. אך, ממשל ביידן הלך רחוק יותר הוא קבע שלא רק כדור הארץ נמצא בסכנה קיומית, אלא עצם המשטר הדמוקרטי. אם 1% מהחברה נהנה ממשאבים השווים למשאבי 99% הנותרים, המשטר הדמוקרטי, שגרם לבעיה הזאת מאבד את אמינותו.

נראה שהממשלה החדשה בהנהגת בנט – לפיד, אמצה מדיניות יותר מאוזנת בתחומים רבים. החל ממדיניות פנים שלא מקבלת את גישת נתניהו על "המדינה העמוקה" הכוללת את מוסדות שלטון החוק כמו בג"צ, המשטרה, השב"כ והתקשורת; ועד לעמדתה כלפי הזירה הפוליטית האמריקאית, כאשר היא שואפת לעבוד עם שתי המפלגות הדמוקרטית והרפובליקאית בקונגרס במקום להיות מוטה כלפי הזרם הטראמפיסטי והקבוצות הגזעניות התומכות בו; עמדה יותר גמישה כלפי ההסכם הגרעיני עם איראן ופחות לעומתית מול ארה"ב; עמדה הנוטה לראות בחיוב את הרשות הפלסטינית על חשבון חמאס, בניגוד לנתניהו; גישה שונה כלפי הערבים בישראל וכלפי המפלגות הערביות; ולבסוף, עמדה פחות מוטה לכניעה מול המפלגות החרדיות שהוו עמוד שדרה מהותי בגוש הליכוד.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לבעיות המהותיות, כמו למשל הבעיה הפלסטינית, מורשת נתניהו ממשיכה לשלוט, כאשר השמירה על המצב הקיים הפך לדבק הפנימי של הממשלה החדשה. כל המפלגות והזרמים הפוליטיים בישראל, מימין ומשמאל, כולל ערבים ואפילו ירוקים, מתעלמים מהבעיה הפלסטינית שהפכה לבעיה כביכול בלתי פתירה. בנט מצהיר על כך ציבורית, ושאר המפלגות מאמצות את הגישה הזאת באופן בלתי מוצהר. יתר על כן, אין מפלגה בישראל שמאמצת את העקרונות הבסיסיים שאימץ הנשיא האמריקאי ביידן: לא בנוגע לדמוקרטיה וזכויות האדם; לא ביחס למשטרים דיקטטוריים המאיימים על המשטר הדמוקרטי; לא בעמדתו כלפי השינוי הכלכלי השואף להחליש את המונופולים הענקיים כמו פייסבוק, גוגל, אמזון ואפל; לא בכל הנוגע להעלאת המסים על החברות הרב לאומיות; לא בבניה וביצור מחדש של מדינת הרווחה, חיזוק מעמד העובדים והאיגודים המקצועיים שלו; ולא במאבק נגד התחממות כדור הארץ.

הבעיה הפלסטינית – הקוץ בישבן של ישראל

הסברה השולטת בישראל היא שאין פתרון לבעיה הפלסטינית, כאשר ההנחה השולטת בכיפה היא של משחק סכום אפס – כל הישג של הפלסטינים נחשב להפסד של ישראלים. למרות התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית והסכם אוסלו, שעקרונותיו מיושמים עד היום, העם הפלסטיני עדיין נחשב לאויב של ישראל. מרגע החתימה על ההסכם בין ישראל ואש"ף בשנת 1993, התברר שישראל אינה מתכוונת לבנות מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית ובעזה. לאחר הנסיגה החד צדדית מעזה בשנת 2005, הפילוג בין חמאס ופת"ח (2006, 2007), ומצד שני התרחבות ההתנחלויות ועליה במספר המתנחלים ליותר מחצי מיליון ישראלים, הקמת מדינה פלסטינית עצמאית נפרדת לצד ישראל הפכה לבלתי ישימה.

ארבע שנות שלטונו של טראמפ שהיה מוטה לחלוטין כלפי ישראל, ו"עסקת המאה" הרשומה על שמו, פגעו בפלסטינים באופן אנוש. טראמפ הרחיק לכת ולמעשה, בניגוד לכל ממשלי הבית הלבן,  לא התנגד לסיפוח של אזור סי לישראל. יתר על כן, ההסכמים בין ישראל, האמירויות ובחריין, ולאחריהם עם סודן ומרוקו, היו תוצאה ישירה של מדיניות טראמפ. הסכמים אלו נתנו רוח גבית לטענתו של נתניהו שהבעיה הפלסטינית אינה לב המאבק עם העולם הערבי, ושהנוסחה של "אדמה תמורת שלום" כבר אינה אקטואלית. בקוצר ראייה משווע, כל המפלגות הציוניות, כולל מפלגות השמאל, תמכו ב"הסכמי אברהם", שהחלישו את כוח המיקוח של הפלסטינים. במשך 4 מערכות הבחירות שרדפו זו את זו, מפלגות אלו לא העלו את השאלה הפלסטינית כנושא במערכת הבחירות שלהם.

ניצחון ביידן על טראמפ הפך את הקערה על פיה.  עכשיו, כשנתניהו נותר ללא פטרון בבית הלבן,  מתנגדי נתניהו קיבלו רוח גבית להפילו. מצד שני, השינוי האיכותי במדיניות ארה"ב דחף את אבו מאזן ליזום מהלך פוליטי כדי לצאת מהבידוד הפוליטי המוחלט שכפתה עליו עמדת טראמפ וההסכמים בין ישראל למדינות הערביות. הצעד הראשון שנדרש מצידו כדי להשיב לו את המעמד של מייצג לגיטימי במשוואה, ולסכל את עמדת ישראל המסרבת לעבוד אתו בעילה שהוא לא מייצג את כל העם הפלסטיני, היתה להשלים עם חמאס, להחזיר את האחדות הטריטוריאלית בין הגדה המערבית ועזה, ולהקים ממשלה חדשה שנבחרת בבחירות נקיות, שקופות, ופתוחות בפני כל הזרמים הפוליטיים הפלסטינים.

אולם אבו מאזן נכשל בהשגת המטרה הבסיסית הזאת, שבלעדיה אין לרשות הפלסטינית אמינות או מקום. לאחר שפת"ח התפלגה לשלושה ראשים, התברר לאבו מאזן שבחירות אלו מאיימות על שלטונו, ומשחקות לידי חמאס. זו שמרה על אחדותה וקיוותה להשתלט על הרשות באופן דמוקרטי כדי לשבור את הסגר על עזה, ולהפוך לנציגה הבלעדית והלגיטימית של העם הפלסטיני. בקרב דעת הקהל הפלסטינית נראה היה שביטול הבחירות עובר באדישות. לא כך היה בשורות חמאס. צעד זה הכשיל את תוכנית הארגון לתפוס את השלטון בצורה דמוקרטית, ואפשר לישראל להמשיך את המצור על עזה תחת אגרוף הברזל שלה. התגובה של חמאס היתה ישירה ופשוטה. אם אבו מאזן לא רוצה להעביר את השלטון בצורה דמוקרטית, חמאס תכבוש את הזירה הפוליטית על ידי פתיחת עימות מוגבל עם ישראל, כדי לחשוף את החולשה וחוסר האונים שלו. לשם כך גויסה הסיסמא הישנה משכבר "אל אקצא בסכנה".

אמנם, במהלך 11 ימי העימות, שגלשו לראשונה גם אל תוך ישראל, הפופולריות של חמאס עלתה ואבו מאזן איבד את שארית התמיכה העממית. אלא שחמאס לא יצא מנצח מהעימות כפי שהוא מתרברב. לעזה נגרמו נזקים עצומים: 260 הרוגים כשליש מהם ילדים, בנייני מגורים ומגדלים שקרסו,  70 אלף תושבים ללא בית. מצד שני, ישראל, למרות כוחה הצבאי, עדיפות טכנולוגית עצומה וכיפת הברזל לא נצחה את חמאס. כמו שהתברר מאז שחמאס עשה את ההפיכה נגד הרשות הפלסטינית והשתלט על עזה – אי אפשר לנצח את חמאס מכיוון שאין אלטרנטיבה שתחליף אותו. בנוסף, אין בנמצא גוף בינ"ל, ערבי, או פלסטיני המעוניין לנהל את עזה. בגלל הסגר הישראלי ושלטון חמאס, עזה הפכה לאזור מוכה, העובר אסון הומניטרי שאי אפשר לטפל בו בתנאים הנוכחיים.

כמו כן, התברר שההרס שגרמה ישראל בעזה אינו מעניש את חמאס, אלא מוסיף לסבל התושבים וגורם להתגברות הייאוש, העוינות לישראל והשאיפה להסיר את הסגר הבלתי אנושי בכל דרך אפשרית. ישראל שלמה מחיר פוליטי יקר לאחר שההנהגה האמריקאית דרשה ממנה להפסיק את האש מיד, וזכתה לביקורות נוקבות מהעיתונות האמריקאית והעולמית. עמדת ישראל כלפי הפלסטינים, המשך הכיבוש ומדיניות האפרטהייד כלפי הפלסטינים, שמיוצגת בכניעה למתנחלים, פינוי תושבים מבתיהם בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים, הסגר המתמשך בעזה והאסון האנושי שהוא גורם, הסירו את כל המסכות שישראל מסתתרת מאחוריהם שנים רבות מדי. למשל, הטענה שהפלסטינים לא מוכנים להכיר בה, או האופי הטרוריסטי של חמאס, וטענות נוספות שמטרתם היא להמשיך את המצב הקיים. דעת הקהל העולמית לא מקבלת את מדיניות ישראל ואת ניסיונה להעלים את הפלסטינים ולהפוך אותם ל"קוץ בישבן" שאפשר לחיות אתו.

מצד שני עזה עומדת בפני שתי אפשרויות בלבד: או להמשיך את המצב הקיים, כלומר להשאיר את שלטון חמאס, לחזור על סיבובים צבאיים תקופתיים, ולהעמיק את ההרס והאסון ההומניטרי, או להתיר את הסגר ולקחת אחריות מלאה על עזה ועל תושביה. מצב העניינים העכשווי אינו מצביע על רצון מצד חמאס להגיע להסדר ארוך טווח שיאפשר לו לזנוח את הנשק ולשקם את עזה. כמו חיזבאללה, שהורסת כל חלקה טובה בלבנון, גם חמאס מוכיח שהוא ארגון כושל, מושחת ודיקטטורי, שנאחז ב"מוקאוומה" (התנגדות) כדי להצדיק את שליטתו המוחלטת. לעומת זאת, מי שדורש להעדיף את אבו מאזן כדי שהוא יאמץ את גורל עזה, משלה את עצמו בגלל חולשתו וחוסר יכולתו להתמודד עם חמאס. יוצא אפוא, ששתי התנועות הקיימות, הפת"ח והחמאס אינן ישויות המסוגלות לנהל את משבר העם הפלסטיני.

מצד שני, אין שום מפלגה בישראל הקוראת להחזיר את עזה לשלטון ישראלי ישראל עומדת מול קשר גורדי.  למעשה היא שולטת בכל פרט קטן או גדול בעזה, היא מנפיקה תעודות זהות לתושבים, המטבע בעזה הוא השקל, היבוא והייצוא נמצא תחת פיקוח ישראלי, היא שולטת על כל הכניסות לעזה כולל המרחב האווירי והימי, ואפילו מזוודות הדולרים מקטאר עוברות דרכה. עזה נמצאת תחת ריבונות ישראלית מבלי שזו לוקחת איזו שהיא אחריות על תושביה, שהפכו לכלי משחק בידי חמאס וישראל. הסידור הזה בין ישראל וחמאס לא יכול להמשיך לאורך זמן, אבל אין כוח פוליטי ישראלי שמוכן, או יכול להגיע לפתרון.

 

המחאה הפלסטינית בלי פרוגרמה ובלי הנהגה

במקביל למלחמה הקשה בין חמאס ובין ישראל, ראינו הפגנות המוניות בישובים הערביים, בתוך ישראל, בירושלים המזרחית, בגדה המערבית, וגם בערי אירופה וארה"ב. התמונה שהצטיירה היתה של אחדות פלסטינית מחודשת שהצליחה להחזיר למודעות העולמית את הנושא הפלסטיני שנשכח. התופעה החדשה והמדאיגה שהעסיקה יותר מכל את השלטונות הישראלים, את חמאס וגם את הממשל האמריקאי נגעה לתושבים הערבים בישראל ומעורבותם בהפגנות, וביחוד את מעשי האלימות והתקיפה של רכוש ובתי יהודים בערים המעורבות כמו יפו, לוד, חיפה ועכו. בד בבד, גם ארגונים קיצוניים יהודיים, כגון להב"ה לה-פאמיליה ואחרים הסיתו ותקפו את התושבים הערבים, דבר שגרם לפגיעה בחפים מפשע משני הצדדים.

הסיסמאות שאמצו מפגינים ערבים נחלקו בד"כ על פי השתייכותם האידאולוגית. הדתיים אמצו את הקריאה הדתית "אל-אקצא בסכנה" והחילונים את "הצילו את תושבי שייח' ג'ראח". אבל התפרצות ההמונים לרחובות מגיעה על רקע של מספר סיבות, בראשן תחושה של ייאוש, תסכול וזעם על הממשלה וגם כנגד המנהיגות הערבית, כולל חברי הכנסת הערביים. האלימות של המפגינים שהופנתה נגד התושבים היהודים ונגד סמלי השלטון היא אותה אלימות שמופנית יום יום אל תוך החברה הערבית ונגד התושבים הערבים עצמם, דבר שהפך את החיים בישובים הערביים לבלתי נסבלים. ההנהגה הערבית מתעקשת להאשים בכך את המשטרה, וטוענת כי מקור האלימות בחברה הערבית הוא כשלון המשטרה לרסן את משפחות הפשע. ברור לגמרי שמדובר בתופעה שאינה מצטמצמת לארגוני פשע, וכי מדובר בתופעה רחבת היקף של אלימות שמופעלת בתוך המשפחה, בין שכנים, בתוך בתי הספר, ברחוב, בחתונות ובסכסוכים בין חמולות.

אי אפשר להתעלם מכך שהאלימות בחברה הערבית הפכה למכשיר לגיטימי להשליט את המוסכמות הדתיות, ומופעלת גם נגד כל מי שמפר את הצווים הנוקשים של המסורת. נשים שאינן מצייתות לקוד הלבוש הנדרש, יוצרים שדורשים חופש ביטוי וחורגים בכתיבתם מהגבולות המותרים על פי המסורת הדתית, קהילת הלהט"בים, וכל מי שרוצה לערוך הצגה או תחרות ספורטיבית בהשתתפות נשים. אלימות זו לא מסתיימת כאן. מי שמזין אותה היא שכבה חברתית גדולה, שכוללת 40% מבני הנוער שאינם משולבים בשום מסגרת, אינם לומדים ואינם עובדים. צעירים אלו איבדו כל תקווה בעתיד, ופונים לאלימות כדי לבטא תסכול וזעם נגד החברה שהפנתה להם עורף.

האלימות קשורה גם לאופייה החמולתי של החברה הערבית, ולשמרנותה. זו, לא רק שאינה מאפשרת חופש ביטוי וחרות אישית, אלא שוללת את ההליך הדמוקרטי מהיסוד. החברה הערבית סובלת מהעדר מוסדות הנהגה, וגם הרשויות המקומיות אינן ערוכות להתמודד באופן אובייקטיבי עם הבעיות העמוקות של החברה. הדרך בה נבחרת הרשות המקומית ממחישה זאת, שכן הגורם הקובע בבחירות הוא החמולה ולא האג'נדה. זה מה שמוביל בהכרח לשחיתות והעדר שקיפות, וכתוצאה מכך לאבדן אמון התושבים הערביים ברשויות אלו.

יתר על כן שיתוף הפעולה של המפלגות הערביות עם המשפחות והחמולות גורם לאי אמון בין האזרח ובין המפלגות, והתוצאה היא ירידה באמון של האזרח בהליך הדמוקרטי כולו, מה שהוביל לירידה של שעור ההצבעה בבחירות האחרונות מתחת ל-50%. התכניות הממשלתיות, כמו החלטה 922 שהקצתה לחברה הערבית 15 מיליארד ש"ח למשך 5 שנים, לא הועילו משום שהרשויות המקומיות הערביות חסרות יכולת וכישורים לנצל את הסכומים באופן יעיל ונכון.

אם נוסיף לתופעות האלו את עמדת השלטון הישראלי, וביחוד את עמדת נתניהו כלפי הערבים במשך 12 שנות שלטונו, יש לנו את כל המרכיבים שהצליחו לרקוח התפוצצות אלימה. ביד אחת נתניהו העניק 15 מיליארד שקל לצרכי החברה הערבית, שלא שינו באופן מהותי את חיי האזרח הערבי. ביד השנייה הוא ניהל קמפיין של הסתה פרועה נגד הערבים, במטרה לשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של הקול הערבי והמפלגות הערביות כשותפות בקואליציה פרלמנטרית שתפיל אותו.

מטרת ההסתה היתה פוליטית, למנוע התחברות של מפלגות המרכז והשמאל עם המפלגות הערביות. מצד שני היא שימשה דלק לגיוס הבייס האלקטורלי של נתניהו באמצעות הפיכת מתנגדיו לבוגדים בציונות רק בגלל שהם משתפים פעולה עם מפלגות ערביות. כאשר החליט נתניהו לשנות את הטקטיקה ולפנות לתנועה האסלמית כדי להשיג רוב בכנסת, הוא עשה זאת באיחור. לא היה בכך כדי לשכך את הזעם שהצטבר ברחוב הערבי נגדו ולא מנע את ההפגנות ההמוניות שהפתיעו את מנגנוני הבטחון כולם. גל ההפגנות הסתיים בלי תוצאה של ממש, בעוד שהרשויות החלו בגל מעצרים רחב היקף, שכלל מאות ואולי אלפי בני נוער שהשתתפו בהפגנות ובפעולות האלימות. לעת עתה החיים חוזרים למסלולם, ומה שצפוי הוא חזרה של מקרי רצח ואלימות בתוך החברה הערבית, והשארת עשרות אלפי צעירים חסרי מעש ללא פתרון וללא שינוי, עד להתפרצות הבאה.

השוואה בין גל ההפגנות של צעירים בפלסטין ובארה"ב, וביחוד ההשוואה לתנועת "חיי השחורים נחשבים" מטעה. בארה"ב יש לתנועה זו אג'נדה פוליטית ברורה והנהגה שקולה שפועלת בתוך המפלגה הדמוקרטית, אשר גייסה את תומכיה להבטיח את נצחונו של ג'ו ביידן במטרה לסלק מהשלטון את הנשיא טראמפ. בניגוד לתנועת המחאה הפלסטינית, תנועת השחורים מציבה פרוגרמה ברורה ונחושה הקוראת לפעול ביחד עם  לבנים במטרה להילחם על ערכים דמוקרטיים למען כל תושבי ארה"ב ולא רק למען השחורים. לעומתה, התנועה הפלסטינית, שמעלה את הסיסמא "פלסטין חופשית" ללא כל אג'נדה פוליטית ראלית להשגת מטרה זו, מדברת בשם הפלסטינים בלי כל ניסיון או רצון לפנות ולגייס לשורותיה גורמים דמוקרטיים בחברה הישראלית. זוהי שגיאה קשה. לכן היא חסרה את היסודות הנדרשים להמשכיות ולגיבוש של הנהגה אלטרנטיבית למנהיגים הכושלים שעומדים כיום הן ברשות הפלסטינית והן בראש המפלגות והרשויות הערביות.

דעם, ביידן וגרין ניו דיל ישראלי פלסטיני

נצחונו של ביידן על טראמפ בבחירות לנשיאות בארה"ב מהווה קו פרשת מים בהיסטוריה האנושית, והופך להיות בסיס לדרך פעולה פוליטית שמשנה את כל המוסכמות והמושגים שהיו נהוגים עד כה בתחומים רבים: היחס לאקלים, לגזענות, לזכויות האדם, לזכויות קהילת להט"ב, הצדק החברתי, הכלכלה הקפיטליסטית, היחסים הבינלאומיים, דמוקרטיה מול אוטוקרטיה והסתכלות ביקורתית על העבר.

סוג זה של חשבון נפש מתחייב מעומק המשבר אליו הגיעה החברה האמריקאית, ואיתה מדינות רבות בעולם שבחרו מנהיגים עם נטיות פופוליסטיות, נוטות לפשיזם, כמו טראמפ, ארדואן, אורבן, פוטין ואפילו נתניהו. מנהיגים אלו מסכנים את המשטר הדמוקרטי, ומחזירים אותנו למצב שאירופה היתה נתונה בו בשנים בהם התפתח הנאציזם. מול אלו לא היה מנוס מכך שהעם האמריקאי יציב את השאלה הנוקבת, "היכן טעינו"? התברר ששורש הבעיה הוא המשטר הקפיטליסטי הניאו-ליברלי, שדחק שכבה רחבה מאד של מעמד ביניים לשוליים, תוך שהוא שולל מהם את התנאים הבסיסיים לקיום חיים יציבים. חלק גדול מאותו מעמד תרגם את אכזבתו לתמיכה בטראמפ.

חובתנו כמפלגת דעם להבין את אופי התמורה והסיבות לה. אפשר להגיד שבמשימה זו עמדנו בכל מובן המילה. צפינו את נצחונו של ביידן על טראמפ. דו"ח הועד המרכזי שנערך באוקטובר 2020, תאר את התנועה העממית האדירה שכבשה את רחובות הערים האמריקאיות מהמזרח למערב כאשר בראשה עומדות תנועות של שחורים, צעירים ונשים. נצחונו של ביידן בהפרש של 7 מיליון קולות ביטא את הכוח של תנועה זו, שהתאחדה סביב מנהיגותו של ביידן במטרה אחת ברורה, להפיל את טראמפ ולהציל את המשטר הדמוקרטי. מטרה זו הוצבה על ידי ביידן לא רק לגבי ארה"ב, אלא בקנה מידה עולמי. לכן הוא הציב בפני העולם את הברירה בין שתי אפשרויות שאין בלתן – דמוקרטיה או אוטוקרטיה, או עם ארה"ב ומדינות דמוקרטיות, או עם רוסיה, סין ובנות בריתם בעולם.

השאלה הניצבת בפנינו היא מה משמעות התמורה ההיסטורית שמתחוללת בארה"ב לגבינו בישראל ובפלסטין? כיצד אנו מתרגמים את העקרונות האלו למציאות הפוליטית שבה אנו חיים? מבחינתנו אימוץ הסיסמא "גרין ניו דיל ישראלי פלסטיני" מהווה המשכיות לעמדה של הכוחות המתקדמים השמאליים בארה"ב, שיש להם השפעה גדולה בתוך המפלגה הדמוקרטית. מתוך נקודת מוצא זו גיבשנו עמדה ביקורתית כלפי מפלגות השמאל בישראל, כלפי המפלגות הערביות וגם כלפי קבוצות ספורדיות המתכנות "אל-חיראכ אל-שבאבי אל-פלסטיני" (תנועת הצעירים הפלסטינים). לגבי מפלגות השמאל הישראלי, מדובר במפלגות שהקריבו את העקרונות שלהן לטובת יצירה של ברית עם הימין הקיצוני, בטענה שזה צו השעה כדי להחליף את נתניהו. אנו חוזים כיום כיצד מפלגת מרצ עלולה להצביע בעד החוק למניעת איחוד משפחות פלסטיניות, אותו חוק שבשעתו הגישה מרצ עתירה לבג"צ נגדו, והגדירה אותו כחוק גזעני המתכסה בכסות ביטחונית כוזבת.

גם התנועות הירוקות, המרימות את דגל ההגנה על הסביבה וקוראות ל"גרין ניו דיל" בישראל, מציבות קו ברור בין מאבקן לאיכות הסביבה והשמירה על האקלים בישראל לבין השאלה הפלסטינית. תנועות אלו מתעלמות מהכיבוש וממשטר האפרטהייד שישראל כופה על הגדה המערבית ועזה, בטענה שאין צורך לקשור בין המאבק נגד משבר האקלים ובין המאבק לזכויות האדם. לדידם הכיבוש מהווה שאלה במחלוקת בחברה הישראלית, בשעה שניתן להגיע להסכמה רחבה ואפילו לקונצנזוס בנושא האקלים. כל עוד זו עמדתה, התנועה הירוקה בישראל לא יכולה להיות חלק מהתנועה הירוקה העולמית למען הצלת כדור הארץ, שמציבה את הרעיון של צדק סביבתי ואת החובה להגן ולשמור על האינטרסים של העמים המדוכאים כתביעה מרכזית במאבקה. היצמדות התנועות הישראליות לאידאולוגיה הציונית וסירובן לערוך שינוי בדרך המחשבה והפעולה שלהם רק חזקו את הימין הקיצוני ואפשרו את השתלטותו על המרחב הציבורי. כך הופכות תנועות אלו לזנב של הימין בממשלה הנוכחית, תוך שהן מנטרלות את עצמן מכל השפעה ופעולה של ממש לכיוון פתרון הבעיה הפלסטינית והשגת שלום.

אל-חיראכ אל-פלסטיני שקורא ל"שחרור פלסטין" מהים עד הנהר ושאימץ את הסיסמא "חיי הפלסטינים שווים" מבודד עצמו כשהוא מאמץ אג'נדה לאומנית ישנה שחלף זמנה, ואשר אין לה למעשה קרבה לתנועת "חיי שחורים נחשבים" זולת בשם. השחורים בארה"ב מהווים גם הם קבוצה אתנית מדוכאת כמו הפלסטינים, ואולם נציגי תנועת השחורים מדברים בשם העם האמריקאי כולו, על כל מרכיביו האתניים, הדתיים והלאומיים, בעוד שאל-חיראכ אל-פלסטיני מתנער מכל ייצוג או התייחסות לחברה הישראלית, לעתים מבדיל בין יהודי ללא יהודי, ומוכן לשתף פעולה עם גורמים דתיים קיצוניים כמו חמאס, שכופרים בדמוקרטיה ובחילוניות. ההסתגרות הלאומית מנטרלת את אל-חיראכ מכל השפעה פוליטית של ממש, ומשחקת בסופו של דבר לידי חמאס, כמו שראינו במלחמה האחרונה. חמאס מצידו עושה שימוש ציני באל-חיראכ, שחלקו הגדול מבוסס על פעילים חילוניים, כדי לנגח את הפת"ח ואת הרשות הפלסטינית, וכך הוא מחזק את הקלפים שלו לקראת השתלטות פונדמנטליסטית מוחלטת על הזירה הפלסטינית.

מפלגת דעם מדגישה, שכל פתרון מדיני של הנושא הפלסטיני חייב לכלול את הרוב המוחלט של הפלסטינים והישראלים. לאחרונה הוכח שאין שלום ללא הפלסטינים, למרות ההסכמים שנחתמו עם מספר מדינות ערביות. מאידך אין ולא יהיה חיסול הכיבוש בלי ברית ושיתוף הדוק בין פלסטינים עם הכוחות הדמוקרטיים בישראל.

אנו מציגים את תכנית ה"גרין ניו דיל ישראלי פלסטיני" כבסיס פרוגרמתי לאיחוד בין הכוחות הדמוקרטיים הישראליים והפלסטינים על בסיס של שוויון וצדק אקלימי וחברתי. המאבק נגד התחממות כדור הארץ, למען זכויות האדם, למען חיסול כל צורות האפליה הגזענית, המאבק למען חברה דמוקרטית חופשית, המערכה להפרדת הדת מהמדינה, למען שיטה כלכלית שתשים במרכז את האינטרס של העובדים, והמערכה למען חברה צודקת – אלו מערכות שמאחדות בין ישראלים ופלסטינים. אנחנו מתנגדים לפיצול ופירוד, לחומות הפרדה ומחסומים, ונגד דיכוי של תרבות רק בגלל שהיא שונה. הערכים היסודיים שעליהם אנו מדברים הם הערובה לחיים משותפים במדינה אחת, שתשים קץ לסכסוך הדמים שמוביל לדרך ללא מוצא.

על בסיס תפיסה זו השתתפנו במערכות הבחירות האחרונות ואירחנו פעילים רבים שמקדמים מאבקים בתחומים שונים של החיים, כולל בתחום זכויות והתאגדות עובדים, המאבק על האקלים, זכויות האדם, שוויון לקהילת הלהט"בים, המאבק נגד שלטון החמולות בחברה הערבית ועוד. מטרתנו היתה לפתח את הדיון ולהרחיבו ככל האפשר, כדי לבנות יחסי שיתוף פעולה ובריתות עם כל מי שפועל ומגלה עניין בתחומים חברתיים, תרבותיים וקיומיים אלו. השינוי העמוק שעובר על ארה"ב וברחבי העולם מעניק אמינות וכוח לעמדותינו.

פשיטת הרגל הפוליטית של מפלגות השמאל הציוני והמפלגות הערביות, פותחת את הדרך ליצירת דיון וקשר עם פעילים ופעילות צעירים בחברה הישראלית והפלסטינית כאחד, שרוצים אלטרנטיבה דמוקרטית ישראלית פלסטינית. עבודת השטח שלנו במען – ארגון עובדים, בעמותת סינדיאנת הגליל, בהעצמת נשים, בקידום אנרגיות חילופיות וחקלאות אורבנית ובאימוץ עקרונות הקיימות, כל אלו מחזקים את הנוכחות שלנו, מאששים את הפעולה הפוליטית שלנו ומאשרים את צדקת הפרוגרמה שאנו מקדמים. כל מה שאנו עושים אינו אלא תרגום של רעיון ה"גרין ניו דיל ישראלי פלסטיני", שמקדם אותנו לקראת המטרה הראשית  – מדינה אחת דמוקרטית לישראלים ופלסטינים שתסיים את משטר האפרטהייד.

 

 

Avatar

אודות מפלגת דעם