דו"ח פוליטי של הוועד המרכזי, ה- 3.5.2015: למען הצלחת הסמינר הרעיוני בנצרת ב 31/7 – 1/8

11210518_10152735935790780_8446329175724461803_nהבחירות הסתיימו בזכייה מחודשת של הימין שבימים אלו מרכיב ממשלה ימנית צרה חסרת תקדים. מפלגת העבודה החליטה להשאר באופוזיציה, ואין מי שיהווה כיסוי שמאלי למדיניות נתניהו, שאינה מוכנה לעשות שום ויתורים בנושא ההתנחלויות וההסדר עם הפלסטינים. המדיניות הכלכלית הקפיטליסטית אשר העמיקה את הפערים בחברה הישראלית, והסרבנות המוחלטת לשלום, לא גרמו לשינוי יסודי בזירה הפוליטית, אלא הגבירו את כוחה של המפלגה השלטת, שזכתה ב-30 מושבים לעומת 24 מושבים למפלגת העבודה. אין ספק שהזירה הפוליטית הפכה יותר ימנית לאחר שמפלגת יש עתיד של יאיר לפיד אבדה 8 מושבים לטובת מפלגת כולנו החדשה בראשון משה כחלון. כחלון אמנם התפלג מהליכוד אך נשאר במחנה הימין.

אפשר להסביר את נצחון הליכוד, שהחל את מערכת הבחירות עם 20 מושבים, לאחר שהאחדות עם ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן התפרקה, במדיניות ההפחדה וההסתה נגד הערבים שנתניהו נקט בה בשעות האחרונות של יום הבחירות. אולם למעשה האחריות האמיתית לכך מוטלת על כתפי מפלגת העבודה, ששנתה את שמה למחנה הציוני, כאשר חברה למפלגת התנועה בראשות ציפי לבני. בשום שלב לא היתה מפלגת העבודה אלטרנטיבה אמיתית או מתחרה אמיתית לליכוד בגלל ההסכמה שלה עם הליכוד בכל הבעיות החמות: ההסכם הגרעיני עם איראן, ירושלים וההתנחלויות, עמדתה בנושא הגזענות כלפי הציבור הערבי, ואפילו בשאלות הכלכליות. למרות הצניחה בפופולריות של נתניהו, המתחרים שלו, הרצוג ולבני, בלטו בחוסר האמינות שלהם ובהעדר יכולת להחליף את נתניהו, המרכיב עתה את ממשלה בפעם הרביעית.

כמו כן הצבענו על כך שהעדר רשימה ערבית יהודית מאוחדת עם עמדה ברורה כלפי הכיבוש וכלפי ההמונים הערבים בישראל נותנת לימין את ההגמוניה בזירה הפוליטית. הפילוג הפלסטיני בין פת"ח וחמאס מחד, וההפרדה המוחלטת בין השמאל הישראלי ובין המפלגות הערביות מסייע לימין, הטוען שאין לו בן ברית לשלום, ואפילו השמאל עצמו מעדיף את הקונסנזוס הציוני על אחדות עם הערבים. הקמת הרשימה המשותפת לא יצרה שום שינוי, גם אם זכתה ב-13 מושבים. האחדות בין המפלגות הערביות לא יצרה אלטרנטיבה לימין, אלא חזקה את ההסתגרות הכפויה על הציבור הערבי, שאינו חש בשינוי מהותי בחייו. היא גם לא גרמה לשינוי בהתנהגות הרשימה המשותפת בכנסת.

האביב הערבי מסרב להעלם

הימין הישראלי ניצל את מלחמות האזרחים שפרצו ברחבי המזה"ת ואת עלית "מדינת האסלאם" בצפון עיראק ומזרח סוריה כדי לתרץ את התנגדותו המוחלטת לרעיון המדינה הפלסטינית. אלא שלהתפתחויות באזור יש קצב מהיר והן משנות את המציאות. הניגודים החברתיים והבעיות הכלכליות הנובעות מאופיים העריץ של המשטרים הם שהולידו את ההתפרצות האדירה הזו, ואי אפשר להחזיר את מחוגי ההיסטוריה לאחור.

האביב הערבי הוא תהליך של מהפכה חברתית והוא נובע מסיבות היסטוריות וממודעות ציבורית מצטברת. הוא איננו מצב רוח חולף, וזו היא שטות מוחלטת לתאר אותו כטעות היסטורית. מי שחשב שהמהפכה הזו איננה אלא שינוי פוליטי קל שאפשר לרכב עליו מבלי להענות לדרישותיו ולטפל בהם, כפי שעשו האחים המוסלמים במצרים, איבד מיד את אמון ההמונים. לעומת זאת, משטר שניסה להחזיר את מחוגי השעון אחורה, כפי שעשה המשטר הסעודי כשסייע להפיכה הצבאית במצרים, סובל גם הוא מנסיגה מהירה באמינותו, מאחר והוא אינו אלא המשך למשטר עריץ שהופל במהפכה אדירה, לאחר שאיבד את כל אמינותו.

לאחר שנכשלה בייצובן של ההפיכות הצבאית במצרים ובלוב, סעודיה הסתבכה במלחמת האזרחים בתימן. זאת לאחר שהחות'ים הנתמכים על ידי איראן הצליחו לכבוש את סנעא בשיתוף פעולה עם הנשיא המודח עלי עבדאללה סאלח, המנסה לחזור לזירה הפוליטית כדי להבטיח את השלטון לבניו ולבני שבטו. המלחמה בתימן הציבה את המשטר הסעודי בהתנגדות ישירה עם המשטר האיראני, אשר השפעתו התפשטה מלבנון, סוריה ועיראק ועד תימן. תימן נחשבת לחצר האחורית של הממלכה הסעודית, אשר נאלצה להתערב צבאית ישירות במבצע "הסערה הנחושה". אולם המצבע לא הצליח עד היום להשיג את יעדו הראשי, והוא החזרת הנשיא עבד רבו מנסור האדי לשלטון בבירה סנעא. תימן חושפת את חולשת המשטר הסעודי, שהוא האחראי הראשי לכל מה שקורה בתימן. סעודיה היא שתמכה במשטרו של עלי עבדאללה סאלח, והיא אשר הציעה את "הפתרון התימני", כלומר המשטר הישן ישאר על כנו ורק הדיקטטור יוותר על כסאו.

אם סעודיה נכנסה למשבר אמיתי בתימן, הרי איראן חווה 2 משברים, בסוריה ובעיראק. מדיניותה הכיתתית בעיראק, והשענותה על המיליציות השיעיות הקיצוניות, דחפו את המיעוט הסוני לזרועות "דאעש", מה שמקשה על הכיבוש מחדש של מוסול והאזורים הסונים. גם המכות שספג משטר אסד לאחרונה בצפון סוריה זעזעו את ההנחה השלטת שמשטר אסד יחזיק מעמד, ושהאופוזיציה תובס.

העובדה שאיראן, וביחוד החזבאללה, נמצאים בסוריה ומנהיגים את המלחמה נגד העם הסורי, גרמו להסתייגות גם בקרב תומכי משטר אסד, והיה אחד הסיבות לרצח ראש שירותי הבטחון הסורי רוסתום גזאלה. המשברים שגרמו להתפרצות האביב הערבי הם עמוקים ביותר, הרבה מעבר ליכולתן של סעודיה ואיראן להשתלט עליהם, והן ישלמו מחיר על המעורבות ההרסנית שלהן. משטר המולות בטהרן והמשטר הווהאבי בריאד חרדים מהמשטר הדמוקרטי המודרני שהאביב הערבי שואף אליו. גם סעודיה וגם איראן מייצגות משטרים מפגרים שאי אפשר להשען עליהם במאבק למען החירות והצדק החברתי.

כאן אין מנוס מחשיפה של המדיניות האופורטוניסטית והמוטעית של אובמה כלפי האביב הערבי. כל מה שמעניין את אובמה היא המלחמה נגד אל-קאעידה, והוא לא מבין שאי אפשר להתגבר על האסלאם הקיצוני מבלי לטפל בבעיות שגרמו לתופעה, ובראשם העוני והעריצות. אובמה משתף פעולה עם איראן במלחמתו נגד "מדינת האסלאם" בעיראק בשעה שהוא מפגיז אותה במזרח סוריה, ומתעלם מהפשעים של אסד נגד עמו. באותו זמן הוא תומך בסעודיה בתימן, וחותר להסכם גרעיני עם איראן למרות ההתנגדות של ישראל. האמת היא שאובמה אינו סומך על המשטר האיראני, אבל הוא גם אינו סומך על המשטר הסעודי שמממן ארגוני טרור, והשקפת עולמו אינה שונה מזו של דאעש – אסלאם קיצוני המדכא את החירויות האזרחיות הבסיסיות ביותר. נתניהו מצדו הפך ליריבו השנוא של אובמה לאחר שהכשיל את שאיפת מדיניות החוץ האמריקאית להגיע להסכם עם הפלסטינים, וכפה על הבית הלבן לתמוך בו למרות סרבנותו המוחלטת לשלום.

העמדה האמריקאית מגיעה בימים אלו למבוי סתום. ההסכם עם איראן מעורר את כעסם של בני בריתה הבסיסיים במפרץ הערבי ושל ישראל, בזמן שתמיכתה בסעודיה בתימן מזיקה לה יותר משהיא עוזרת לה, משום שה"סערה הנחושה" מחריפה את האסון ההומניטרי בתימן מבלי שהיא משיגה את מטרותיה. מלחמתו נגד דאעש בעיראק וסוריה ושיתוף הפעולה שלו עם איראן גם הם אינם משיגים את מטרותיהם, בעוד שארגוני הג'יהאד בסוריה מתקדמים ומאיימים על המשטר. מצב זה משבש את כל החישובים האמריקאים בסוריה לאחר שסרבו לתמוך בכוחות הדמוקרטים ובצבא החופשי ועד היום היא מתנגדת לכפות איזור אווירי סגור בצפון סוריה כדי להגן על האזרחים מפני חביות הנפץ.

גם בלוב, מלחמת האזרחים שהחלה אחרי שסעודיה החליטה לתמוך בהפיכה של הגנרל חפתר, גרמה לכאוס כללי עד כדי כך שהמדינה הפכה לבסיס של הברחות מהגרים ופליטים הבורחים מהאסונות ההומניטריים במזרח התיכון ואפריקה לחופי אירופה, ויצרה משבר גדול באיחוד האירופי בגלל טביעת ספינות הנושאות את הפליטים בלב ים וטביעת אלפי בני אדם.

הפלסטינים במשבר פוליטי

הבחירות בישראל הראו לפלסטינים שאין פתרון לסכסוך בדרך של מו"מ אלא שמצב זה לא יוצר שינוי כלשהו במדיניות המנהיגות הפלסטינית. הפילוג הקיים בין פתח וחמאס ממשיך והדיכוי ההדדי בעזה ובגדה המערבית מצביע על האופי האנטי דמוקרטי של שתי התנועות אשר שכל מבוקשן אינו לשחרר את העם מהכיבוש והמצור אלא לשמור על שלטונן. שני השלטונות האלו בגדה ובעזה הגיעו כיום לדרך ללא מוצא. המצור על עזה מצד המשטר המצרי סגר את הדרכים של ההברחה שהיו מקור ההכנסה החשוב של חמאס בעזה. מצב זה חייב את השלטון של חמאס לכפות מס של 10% על כל הסחורות שמכביד על התושבים. מצד שני העבודות לבנייה מחדש של מה שהרסה ישראל במלחמה לא ממש מתחילות ואין כל אופק לבניה בעתיד. המאבק על המשכורות של הפקידים של הרשות בעזה השייכים לחמאס ממשיך לאחר שהרשות ברמאללה סרבה לשלם את המשכורות.

בכל הקשור בשלטון ברמאללה הרי היא הגיעה להסדר עם ישראל שאפשר את שחרור הכספים שישראל הקפיאה מאז פניית הרשות לאו"ם ולבית הדין הבינלאומי. המשבר בתימן כמו המשברים בלוב ועירק וסוריה והאסונות האנושיים שנובעים ממשברים אלו מעסיקים את העולם הערבי ואת ארה"ב והאו"ם דבר שגורם לדחיקת הענין הפלסטיני שהפך להיות פחות דחוף מהבעיות הקשות שעל הפרק. הפילוג המתמשך בין פתח וחמאס, הנומליזציה בשטח עם ממשלת נתניהו גם מול עזה וגם מול רמאללה מראים שאין להנהגות הפלסטיניות כל כוונה לגרום לתזוזה במצב שכן הן התרגלו לחיות עם הכיבוש ורוצות להרגיל את העם להשלים עם מצב זה. אלא שהמצב הקשה בעזה כולל ההרס והעוני שנגרמו כתוצאה מהמלחמה האחרונה והמסים החדשים חונקים את העם והדבר יביא לפיצוץ במוקדם או במאוחר. הפיגועים של בודדים שאינם מאורגנים בגדה המערבית ובירושלים שכוללים מעשי דקירה ודריסה ועימותים עם צעירים שמשליכים אבנים – כל אלו מראים שקיים זעם מצטבר ברחוב נגד הכיבוש ונגד השלטון.

האוכלוסיה הפלסטינית בישראל מבודדת מהתפתחויות גורליות אלו במישור הפוליטי. הרשימה המשותפת תרמה לנטרול הדיון הפוליטי הדמוקרטי במידה וזה היה קיים לאחר שאחדה בין כל הזרמים והדעות בתבנית אחת שכל תכליתה היתה להשיג עוד שני מושבים בכנסת. הסרוב של הרשימה המשותפת להגיע לקהיר לפגישה עם הליגה הערבית למרות ההזמנה שהופנתה אליה בתרוץ שהרחוב הערבי מחכה ממנה שתתמקד בבעיות היומיומיות שלו מעיד על כך שרשימה זו אבדה את התוכן הפוליטי שלה. האמת היא שסרוב זה בא מסיבה אחרת – הרצון להמנע מלהכנס למחלוקות שמפלגות את הרשימה המשותפת בכל השאלות שבהן עוסק כיום העולם הערבי. ככל שהיא רוצה לשמור על זהותה הפלסטינית מאבדת הרשימה את זהותה הערבית. כך קורה שבנושא גורלי ומשמעותי כמו תימן או הטבח בסוריה אין בתוך הרשימה הסכמה וכך גם בנושאים חשובים שנוגעים לזכויות הנשים ולחרות המחשבה והיצירה ובכל הנוגע לנושאי האישות – בכל אלו יש בין ארבעת המפלגות של הרשימה מחלוקת עמוקה.

בפועל הרשימה המשותפת לא הוקמה כדי לטפל בבעיות או ליצר שינוי שורשי בחברה הערבית שחייבת להתמודד עם אתגרים גדולים כדי להכנס למאה ה-21. מה משמעות הדרישה לשוויון כאשר אין שוויון בין גברים ונשים בחברה הערבית. מה משמעות הקריאה לחופש הביטוי כאשר חופש זה נשלל בישובים הערבים. מה המשמעות של הקריאה לכיבוד זכויות האדם כאשר הרשימה המשותפת שותקת מול הפשעים נגד האנושות שמבצע אסד בסוריה נגד אזרחיו? מדוע לגנות את האופי היהודי של המדינה ובאותו זמן לשתוק על העדתיות שגורמת שוב ושוב לקטטות המוניות בכפרים הערביים?

הדיכוי העצמי שאנו עדים לו כמו במניעה של לימוד הספר של הסופר עלאא חליחל "אורוואר עכו" בבית הספר התיכון בבאקה אלגרביה או מניעת נשות באקה אלגרביה מהשתתפות במשחקי כדורגל בישוב או מניעת מרוץ המרתון בטירה או מניעת הצגת "ווטן ע' ותר" בטמרה – כל אלו קורים בלי שהרשימה המשותפת מביעה עליהם את דעתה – למרות שמדובר בפגיעות קשות וגסות בזכויות האדם והאזרח. כל זה מראה שהרשימה באה כדי לשמור על האופי השמרני דתי של החברה. משטר המשפחות ששולט על החיים של האנשים דרך המועצות המקומיות הוא הבסיס לתמיכה בכוון של הדיכוי והסתגרות שמוביל את החברה הערבית לבורות. משטר זה מחזק מגמות של שלילת האחר פיגור ועוני. אם הרשימה המשותפת נמנעת ממתיחת ביקורת על בעיות חשובות וגורליות כמו המלחמה על תימן או על עירק או על סוריה ואין לה עמדה ביחס למחלוקות הקשות המפלגות את העם הפלסטיני והיא מנוטרלת לגמרי בכל הנוגע לדיכוי הפנימי בחברה הערבית ונכנעת ללחץ של אנשי הדת שמנהלים את החיים של הציבור וקובעים מה מותר ומה אסור – הרי כל מה שנשאר לרשימה זו הוא לפנות לממשלה הימנית ולנסות להשיג ממנה ויתורים – זוהי עמדה של חולשה גדולה שכן הרשימה אינה משפיעה כלל על חייו של הציבור שבחר בה.

למען הצלחת הסמינר בנצרת

ההתפתחויות השליליות אותן אנו חוזים ברחוב הערבי אינן אלא המשך של מה שקורה בעולם הערבי והאסלאמי. המגמה האסלאמית המשתלטת אינה המצאה מקומית אלא היא המשך לאידאולוגיה שאותה מפיצות מדינות כמו סעודיה, קטר ותורכיה שמממנות גם פעילות זו. מה שקורה בבאקה אלגרביה או טירה אינו שונה ממה שקורה בשכם או במדינות הערביות בכלל. הצעירים המהפכניים שכבשו את רחובות הבירות הערביות בשנים האחרונות, עשו זאת במטרה להביא לשחרור מאותן מסורת והרגלים שקיומם מנציח את הפיגור והבורות של העמים ומאפשר שליטה בהם. הטירור התרבותי והפוליטי מונע התקדמות מדעית ובנייה של חברה דמוקרטית ומודרנית שבה יש לכל אדם זכות להגדרה עצמית.

מכאן החשיבות העצומה של העמקה והבנה רצינית של המאבק שבו נמצא העולם הערבי בין הכוחות הדמוקרטיים ובין המשטר הדיקטטורי מצד אחד ובינם ובין הכוחות של האסלאם הפוליטי. המאבק בין סעודיה ואירן שגורם למלחמות עדתיות שמרסקות את החברה הערבית יש בו כדי להביא להתעוררות מאשליה לגבי האופי ה"פטריוטי" של ארגונים כמו חזבאללה או לגבי התפקיד החיובי של קטר שתומכת באביב הערבי כאשר לאמיתו של דבר היא תמכה רק באחים המוסלמים ובגורמים סלפיסטיים קיצוניים שאינם מכירים בדמוקרטיה. אנו עומדים בפני תמורה רעיונית תרבותית ופוליטית אדירה שתפתח אופקים חדשים בפני מפלגתנו מזה זמן נמצאת בחזית המאמץ לבניית אלטרנטיבה פוליטית דמוקרטית נגד הגושים של האסלאם הפוליטי מחד וגורמי השלטון הישן מאידך – לדוגמא פתח וחמאס. בישראל אנו מנהלים מאבק פוליטי נגד המפלגה הקומוניסטית שתומכת באיראן ואסד, ונגד הזרם האסלמי שמשתמש בטירור רעיוני כדי לכפות את שליטתו על המוחות של הציבור.

אנו רואים בבניה של קואליציה יהודית ערבית שמבוססת על התנגדות לכיבוש ולגזענות ואשר תומכת בדמוקרטיה בעולם הערבי כתשובה הנכונה לימין. השמאל הישראל נמצא במצב של יאוש ובלבלו לאחר שהתברר שאין הוא מהווה אלטרנטיבה לימין. השכבות העניות הנפגעות יותר ממדיניות נתניהו מצביעות לו בכל זאת ומצילות אותו מנפילה. הנסיון לפנות לציבור אם דרך הבטחות כלכליות ומתיחת ביקורת על הימין בשל מדיניותו הכלכלית תוך התעלמות מהבעיה המרכזית של הכיבוש והיחס לאוכלוסיה הערבית, נסיון זה הסתיים בכישלון. הציבור העני נתון למדיניות של הפחדדה ואיננו רואה בשמאל הציוני ככוח אלטרנטיבי שמציג דרך פוליטית חילופית לפתרון בעיות הקיום שלו – בעיקר בכל הקשור לבעיה הפלסטינית.

אין מנוס מהעמדת האלטרנטיבות האמיתיות בפני הציבור הישראלי בכל החריפות שלהן. הישראלים חייבים להבין שבפניהם שתי אפשרויות או מדינה דמוקרטית או אפרטהייד, או שלום או מלחמה הרסנית ללא סוף. מי שטוען שאין פרטנר לשלום לא יכול לשמש אלטרנטיבה לימין – רק מי שבונה קואליציה של יהודים וערבים יהיה מסוגל להציג אלטרנטיבה דמוקרטית שתבטיח עתיד לשני העמים הישראלי והפלסטיני.

מתוך נקודת מוצא זו ועל רקע האירועים המהפכניים בעולם הערבי והמבוי הסתום שבו מצוי השמאל הישראל והמפלגות הפלסטיניות החלטנו לארגן את הסמינר הרעיוני וזאת כדי לדון בכל השאלות שנוגעות לנו כמפלגה מהפכנית. בסמינר זה אנו פונים אל כל מי שפעיל בזירות הישראלית והפלסטינית ואשר כמונו שואף לשינוי מהפכני – אינטלקטואלים יהודים וערבים, פעילים בזירה הפוליטית במישורים ותחומים שונים וכל זאת במטרה להבהיר את העמדות ולחזק את מעמדה ומשקלה של מפלגת דעם בזירה הפוליטית. פעולתנו הציבורית כולה מבוססת על התפיסה הפוליטית הברורה לגבי צורת ותוכן החברה שאליה אנו חותרים.

הצעירים הישראלים חיים באווירה גזענית ומדכאת וקפיטליסטית ומצב זה דוחף אותם לחפש אלטרנטיבית למפלגות הקיימות שדבקות בעמדותיה וחוששות יותר מכל משינוי. מאידך הצעירים הערבים חיים בסביבה של טרור מחשבתי ואפליה גזענית וכיבוש והעדר אפשרויות להתקדם בחיים במדינה שרואה בהם איום ולא כשותפים לבניית חברה שוויונית. אנו צועדים עם ההיסטוריה ועלינו להבין את המציאות סביבנו וללמוד מלקחי האחרים – זה מה שנעשה בסמינר ואנו מתכוננים לו בהתלהבות.

אודות דעם מפלגת פועלים

דעם מפלגת פועלים מעמידה בפני הציבור פרוגרמה כוללת לשנוי מהפכני של החברה בישראל, המבוססת על שלשה עקרונות בסיסיים – שלום, שוויון וצדק חברתי. דעם מאמינה כי העקרונות האלו אינם יכולים להתממש תחת המשטר הקפיטליסטי הגלובלי, והגשמתם היא חלק מהמאבק למען כינון חברה סוציאליסטית, המקדשת את רווחת האדם ולא את הרווח.