דור שלא ידע את יוסף (ויץ)

סרטה של מיכל ויץ "קופסה כחולה" הוא סרט אמיץ ונוגע ללב שמציג בלי תירוצים את המהלך של גירוש ערביי פלסטין החל בשנות ה-30 של המאה העשרים, ועד מלחמת 48 והקמת מדינת ישראל.

עוצמתו של הסרט נובעת מכך שהיוצרת, כותבת התסריט והבימאית – מיכל ויץ – מאתגרת את סבא רבא שלה יוסף ויץ, שהיה מראשי קק"ל ומילא תפקיד מרכזי בטרנספר של מאות אלפי פלסטינים וההשתלטות על רכושם ובתיהם.

בסרט הדוקומנטרי המדויק שיצרה מיכל ויץ היא מציגה קטעי יומן שכתב יוסף ויץ בזמן אמת, לצד צילומים וקטעי יומן נדירים מהתקופה, שממחישים את האסון הנורא שהומט על הפלסטינים בשנים קובעות אלו על ידי התנועה הציונית.

הסרט אינו מרחם על הצופים ומציג את המציאות במלוא חריפותה. הבמאית מעמתת את העובדות ואת המשמעות האנושית המזעזעת שלהם עם בני משפחתה, שכולם גדלו בצלו של המיתוס של אבי המשפחה, יוסף ויץ, שנחשב גם בהסטוריוגרפיה הרשמית של ישראל, למי שהוביל את רכישת האדמות ואת הייעור המסיבי של אדמות המדינה לאחר הקמתה.

מיכל ויץ עושה חשבון עם ההסטוריה של משפחתה. היא מראיינת את דודיה, ההיסטוריון יחיעם ויץ 1, יחיעם ויץ 2;  אביה, שדר הטלוויזיה רמי ויץ. לשלושתם – השייכים לדור שנולד סמוך להקמת המדינה, בשנות ה-40 וה-50 – תגובה דומה שמאמצת את הרעיון שלא היתה ברירה. בני הדור הזה לא נולדו ב-48 אבל הם מסרבים להסתכל באופן ביקורתי על האבות והסבים שלהם. במה שאולי אפשר להגדיר כשיאו של הסרט, מתריסה הבימאית בפני אביה, שמה שקרה היה טרגדיה נוראה, וכי השאלות שהיא מעלה חייבות להשאל. רמי וייץ משיב שהיה  מעדיף שהיא לא תתעסק בנושאים האלה. לא מתאים לנכד של יוסף ויץ שביתו קוראת לסבא המיתולוגי "אבי הטרנספר" והוא גם מלין על כך שהיא בכלל עוסקת בנושא אותו הוא  מכנה "ווטאבר".

אין זה סרט היסטורי, אבל היומנים של יוסף ויץ והכתיבה הכנה והישירה שלו, מאפשרים לנו להבין טוב יותר עד כמה הרעיון של מדינה יהודית שתשמור על אופייה הדמוקרטי, הוא בעצם רעיון פיקטיבי, שמעולם לא היה קיים ואין לו כל סיכוי להתממש. הטרנספר שאותו מקדם ויץ מכוון הרי להשיג שטח נקי מערבים. אלא שהפליטים שגורשו במהלך המלחמה ב-1948 לא נעלמו. ויץ פונה לבן גוריון ומשה שרת ומתריע בפניהם שמדובר בפצצת זמן שחייבים לטפל בה. הוא נענה במשיכת כתף בתקווה שנושא הפליטים הפלסטינים יישכח.

הכיבוש במלחמת 67 טורף את הקלפים. שעה שישראל שקועה באופוריה של ניצחון, ויץ נחרד מהמחשבה שהפליטים שגורשו רק אתמול, פוגשים שוב את השלטון הישראלי במחנות הפליטים של עזה, ג'נין, שכם ובית לחם. רק שנה קודם לכן פרש ויץ מכל תפקידיו הממלכתיים, בתחושה של תסכול מהתעלמות הצמרת המדינית מאזהרותיו לגבי האופי הנפיץ של בעיית הפליטים. ביומנו הוא כותב שרעיון ההפרדה נכשל עם כיבוש הגדה ועזה. ישראל שעליה חלם נעלמה, ובמקומה נוצרה ארץ אחרת, שבה חי עם פלסטיני חסר זכויות.

מיכל ויץ מתארת את ההתלבטויות של סבה אבל נשארת ממוקדת בדיון בתוך משפחתה. היא אינה זועמת. אינה מרירה. היא שואלת שאלות. ברור שהיא נוחלת כישלון חרוץ במאמץ לשכנע את אביה ואת דודיה להסתכל על המציאות ולהבין את העוול הנורא שגרם הסבא המיתולוגי והמדינה שאותה ייצג לשכנים / השותפים לחיים – הפלסטינים. לעומת זאת היא מצליחה לסחוף אחריה את הצעירים במשפחה לעמדה אנושית וישרה. העובדה שבני דורה של הבמאית – בן הדוד גידי ויץ (כתב הארץ) ושתי בנות דוד נוספות – מתייצבים לצידה בעימות הבין דורי בתוך המשפחה, מעוררת תקוה דווקא בגלל העובדה שהם נותנים תחושה של מי שמייצגים את המיינסטרים של החברה הישראלית.

14 שנים הקדישה מיכל ויץ למחקר ולעבודת נמלים של איסוף קטעי סרטים ותמונות מתקופת פעילותו של סבא רבה שלה. במהלך התחקיר היא קראה לא פחות מ-5000 דפי יומן שנכתבו על ידו, דבר שאפשר לה לפענח את הקודים שהנחו את פעילותו. הסרט שלה מתכתב עם ההתמודדות החדשה שמתפתחת בעולם עם חטאי הדורות הקודמים. ארה"ב הכריזה על יום לאומי לציון המאבק בעבדות, ובקנדה מתקיים חשבון נפש נוקב סביב היחס הנורא לתושבים הילידים.

קופסה כחולה אינו נותן ביטוי למה שקרה וקורה בצד הפלסטיני, לא אז ולא היום. כפי שציין עודה בשאראת בטור שכתב במוסף הארץ (30.7.21), הילדים שהיו בבתים שנהרסו בכפרים הפלסטינים נותרים חסרי קול. אבל הצעירים בני גילה של מיכל ויץ, בקהיר, טוניס, ביירות, דמשק ושכם, יצאו לרחובות בעשור האחרון, עם תחילת האביב הערבי, וקראו תגר על הדור הוותיק. התקוות לשינוי דמוקרטי מהיר אמנם נרמסו באכזריות על ידי משטרים דיקטטורים, אבל הרעיונות של חופש וצדק ממשיכים לפעום. לא מעט בזכותם של אלפי יוצרים ואמנים, ובמאי סרטים, שנאלצו לגלות לאירופה וצפון אמריקה.

יש לשער שהבמאית של קופסא כחולה אינה מכירה את עמיתיה בצד השני של הגבול. הרושם שנוצר מהסרט הוא שהיא אינה דוברת ערבית וכי היא נחשפת למציאות החיים של הפלסטינים והנכבה לראשונה. גם הצעירים הפלסטינים ברמאללה ובבית לחם רחוקים מהשפה העברית והתרבות הישראלית, ואינם מכירים אותה. כאילו אמרו, אם הצד הישראלי מתכחש לעצם קיומנו, מה טעם יש בפתיחות כלפיו. הרי העיקרון שהנחה את יוסף ויץ בכל פעולותיו, במסגרת קק"ל ובתנועה הציונית בכלל, הוא שאין כל אפשרות שיהודים וערבים יחיו יחד בארץ הזו. אלא שהמציאות חזקה מויץ וגם מכולנו והיא כופה על ישראלים ופלסטינים חיים משותפים. אלה יכולים להתנהל כמו היום בצל משטר אפרטהייד שמותיר עם שלם חסר זכויות אדם בסיסיות.

אבל יש גם אופציה אחרת. מיכל ויץ מציעה כאן צד ישראלי אחר, פתוח לדון באמת, קשוב, הומני וכך מזמין לדיאלוג. הסרט שלה מעורר תקווה שצעירים משני הצדדים ידעו לשבור גבולות ודעות קדומות, וימצאו את הדרך ליצור שפה ודרך לחיים של שוויון ושותפות.