דעם מאתגרת את המצביעים הערבים

בכל הנוגע לבחירות ברחוב הערבי דומה שהמציאות קפאה מלכת. כאילו איננו שרויים בעיצומו של אביב ערבי, כאילו לא נטבחים מדי יום בסוריה מאות אזרחים. רוב מכריע של מצביעים ברחוב הערבי הצביעו לשלושת המפלגות הערביות – רע"ם-תע"ל, חד"ש ובל"ד. הרחוב הערבי מצביע באופן מסורתי על פי ההרכב הדתי, העדתי או המשפחתי – הציבור הערבי מחולק בין המפלגות הערביות המוציאות את בוחריהן לקלפי באמצעים של שליטה, קנייה ופיתוי ולחץ חברתי.

הגורם הקובע בתעמולת הבחירות של המפלגות הערביות הוא התגברות כוחו של הימין – הסכנה של פסילת מפלגה, התוכניות להרס בתים, הכיבוש, המלחמה וכו'. לא מתקיימים דיון או דרישה מהמפלגות להציג תוכנית פעולה או אסטרטגיה לשינוי.

הנחת היסוד של המפלגות ושל הציבור היא שאין אפשרות לשנות דבר, ולכן כל שנדרש הוא לעמוד על שלנו. "לא לוותר", "להיות חזקים", וקלישאות נוספות שבאות במקומה של פרוגרמה פוליטית, עבודה מעשית ותוכנית פעולה.

הקיפאון הפוליטי ברחוב הערבי בא לידי ביטוי בעובדה שגם בבחירות אלו התמודדו אותן שלוש רשימות ערביות שבמנהיגותן ובקו שלהן לא חל כל שינוי לעומת מערכות הבחירות הקודמות. ע"מ (רע"ם – תע"ל שכוללת את התנועה האיסלמית ואת אחמד טיבי, ועוד כמה גורמים לאומיים דתיים שמרניים), בל"ד (שהריצה את חנין זועבי כסמל, בשל השתתפותה במשט המרמרה. מן הפוך על הפוך לימין הישראלי) וחד"ש (שגם ברשימתה לא חל כל שינוי לעומת הכנסת הקודמת). בניגוד לתהפוכות הדרמטיות שהתרחשו בזירה הפוליטית הישראלית עם היעלמות קדימה, הופעת יאיר לפיד, ירידת הליכוד ועליית העבודה ומרצ,  הריצה של ארץ חדשה ודעם, שזכו לתהודה גדולה, בציבור הערבי לא היה כל שינוי.

הסכמה כי הפוליטיקה הערבית חסרת השפעה

מערכת הבחירות ברחוב הערבי הייתה רדומה עד שבועיים שלושה לפני מועד הבחירות. בתקופה האחרונה ניכרו סימנים של התעוררות שחוללו קבלני הקולות ופעילי המפלגות, שפתחו משרדים זמניים במרכז היישובים, הסתובבו עם מכוניות וכרטיסי דלק ופיזרו  הבטחות למלגות לסטודנטים ומה לא.

מה שאיפיין את הקמפיין היו שלטי חוצות גדולים, פרסומות וראיונות קנויים באמצעי התקשורת שבהם כיכבו באופן מוחלט נושאים שנוגעים אך ורק לאוכלוסייה הערבית ומדגישים מאוד את הבידול שלה. יחד עם זאת, הייתה תחושה ברחוב שהמסרים של המפלגות הערביות מנוכרים לבעיות היומיום שאיתן מתמודד הציבור. התחושה הרווחת היא שאין מי שמייצג את הבעיות של העניים, המובטלים, הפועלים, עובדי חברות כוח האדם הצעירים שמסיימים את לימודיהם ולא מוצאים את עצמם, ואקדמאים מובטלים שלא מצליחים למצוא עבודה התואמת את השכלתם.

"הפוליטיקה הערבית" מצטיירת בקרב רוב הציבור כבלתי יעילה. מאז אוקטובר 2000 נוצר קרע עמוק בין החברה הערבית ובין הממסד הישראלי. מפלגת העבודה – הגורם הפרגמטי בהנהגת המדינה, ששימשה בעבר כתובת מסוימת להפעלת לחצים ואפשרה להציג הישגים חלקיים – הפנתה את גבה לערבים. כתוצאה מכך, איבדו המפלגות הערביות והמנהיגות הערבית המקומית, כולל ועד ראשי הרשויות הערביות, כל דרך להשפיע. כך איבדו הבחירות לכנסת מחשיבותן, ומרכז הכובד של הפוליטיקה עבר לבחירות המקומיות, שם נלחמים על משרות ושליטה. הדיון סביב האסטרטגיה להגברת ההשפעה על מדיניות הממשלה, כלל אינו מתקיים, וגם אינו קיים כמטרה על האג'נדה של המפלגות הערביות.

כדי להציל את היוקרה הנשחקת של המפלגות הללו, יזמו מספר פעילים בבל"ד ובחד"ש (ביניהם פעילי שמאל יהודים) קריאה לאחד את שתי המפלגות ברשימה אלקטוראלית אחת. האדישות בה נתקלה יזמה זו כמו גם גם הקפאת רשימת חד"ש על כנה (תוך דחית הקריאה לשילוב מועמדת אשה במקום ראלי) חשפה את העובדה שבשתי המפלגות אין כל חידוש. נסיון כושל זה המחיש לציבור כי מנהיגי כל המפלגות ללא יוצא מן הכלל דואגים יותר לכיסא ולמעמדם מאשר לאינטרס הציבורי.

סקרי דעת קהל חזו שיעור הימנעות גדול של הציבור הערבי מן הקלפי. סקר של אוניברסיטת חיפה בראשית דצמבר קבע כי 50% לא יצביעו. מתוך הנמנעים, כך העריך הסקר, יש שליש של פסיבים שאף פעם אינם מצביעים, ושליש של מחרימים אידיאולוגים (תומכי הפלג הצפוני של התנועה האסלמית ותנועת בני הכפר). אבל הסקר זיהה גם שליש, קרי מעל מאה אלף מצביעים, שרוצים להצביע אך אינם יודעים למי משום שאיבדו אמון במפלגות הקיימות, כולל המפלגות הערביות.

בנוסף, בדק הסקר את הנושאים שמעסיקים את הציבור הערבי וגילה כי הנושאים החברתיים-כלכליים עומדים בראש מעייניו. 47% מהמשיבים אמרו כי הם מודאגים ביותר ממצב האבטלה, ממצוקת הדיור, וממצב מערכת החינוך ומערכת הבריאות. 26% מהנשאלים אמרו כי הם מודאגים ביותר מהאי-שוויון שבא לידי ביטוי באופייה היהודי של המדינה והאי-שוויון בין יהודים לערבים. 19% אמרו כי הם מודאגים ביותר מהאלימות ביישובים הערביים. רק 8% אמרו שהם מודאגים ממערכת היחסים בין ישראל לבין העם הפלסטיני."

על רקע זה, ולאור התמיכה הרחבה שלה זכתה דעם ברחוב היהודי כמפלגה יהודית-ערבית המשלבת מסר פוליטי וחברתי עם קבלות של עשייה בשטח, היתה ציפיה קיוו בקרב מובילי קמפיין הבחירות של דעם  שקיימת הזדמנות חשובה ומעניינת להקמת זרם חדש ברחוב הערבי. הוואקום האדיר שהותירו המפלגות הערביות, המצוקות הכלכליות והחברתיות שנותרות ללא מענה, יכולים היו להוות תשתית טובה לבניית כוח פוליטי חדשני.

למרות שהעיתונות הערבית התעלמה מקיומה של מפלגת דעם, הצליח קמפיין תעמולה מכוון דרך אתרי אינטרנט ועיתונות מקומית להגיע למספר גדול של מצטרפים צעירים שנהרו לדף הפייסבוק של המפלגה. תרמה לכך החשיפה התקשורתית של אסמא אגבאריה זחאלקה בעיתונות הישראלית. כמות הלייקים הגיעה לשיאה בראשית ינואר עם 500-1,000 לייקים ביום. החלו פניות של צעירים שמצאו בדעם מסר חדש ורענן הקובע כי ניתן לשנות את המציאות.

יום הבחירות כבבואה של המשבר החברתי 

אלא שהמציאות בשטח נותרה קשה כשהיתה. הרחוב נשאר אדיש ופסיבי. הרוב המכריע של האזרחים הערבים לא היה מעוניין להצביע והגיע לקלפיות תחת לחץ חברתי ואו פיתוי מטריאלי. בשעות הבוקר והצהריים היה שיעור הצבעה נמוך ביותר, אפילו בהשוואה לבחירות הקודמות. בדיווח משעה 17.00 שפורסם בוויי-נט עולה ששיעורי ההצבעה בנצרת היו כמעט 30%, בסכנין 33%, בטייבה 28%, בטירה 25%, בכפר קאסם 38%, בג'לג'וליה 20%, בקלנסווה 27% ובאום-אל-פאחם 21%. "מרגישים שאחוז ההצבעה נמוך, לא הגיעו מצביעים", אמר מזכיר קלפי בטייבה.

אבל אז נכנסו לפעולה המנגנונים והמסגדים, הלחצים והזיופים ויצרו היסטריה שבחסותה יכלו פעילי דעם לחזות בפעולות ובמעשים שלא נראו כמותם בעבר. לפי דווח של ווי נט באחת הקלפיות בסכנין, שנבדקו על ידי ועדת הבחירות המרכזית, היה מספר פתקי ההצבעה גבוה בהרבה ממספר המצביעים. בקלפי אחרת שנמצאו בה ליקויים נפתחה חקירה משטרתית. הדוחות שהתפרסמו בתקשורת אשרו שגם המשטרה קיבלה הוראה לפיה הדבר החשוב הוא לשמור על השקט והסדר הטוב, ולא למנוע זיופים ואי סדרים. וכך, מי שמתריע נגד זיופים הופך לאיש בעייתי שצריך להשתיקו.

חשוב להדגיש – גם אם שלוש מאות אלף קולות שניתנו למפלגות הערביות, ההצבעה למפלגות אלו לא ביטאה התלבטות והחלטה אישית. בעבור הרוב המכריע לא מדובר בהצבעה פוליטית וערכית, אלא בהצבעה שקשורה להשתייכות החברתית והקבוצתית המסורתית.

היטיב לתאר זאת סלמן מסאלחה במאמרו "שבט אחים" ("הארץ", 5 בפברואר): "באום-אל-פאחם, העיר שבה ה'אופיום להמונים' מחולק בשפע, מתברר לפתע שהתושבים גילו את המרקסיזם – כמחצית מהמצביעים נתנו את קולם לחד"ש. לו השינוי הזה היה אמיתי, ודאי היתה חד"ש זוכה בראשות העיר, ולא התנועה האיסלאמית. ההסבר להצבעה לחד"ש הוא שבטי: הוציאו מהרשימה את עפו אגבאריה, המועמד של חד"ש, ולא ישאר זכר לתודעה המרקסיסטית המדומיינת בעיר האיסלאמיסטית".

 ג'קי ח'ורי כתב "הארץ" ורדיו שמס הגדיר את הצבעת הרחוב הערבי כ"כרטיס צהוב" שניתן למפלגות הערביות. במאמר שכתב ב"הארץ" בעקבות הבחירות השווה ח'ורי את ההצבעה לאזהרה שנותן שופט כדורגל לשחקן לפני הוצאתו מהמגרש. "המצביעים הערבים אמנם יצאו לבסוף והצביעו בלי להתחשבן עם המפלגות, אבל התנהלותם ביום הבחירות העידה על אדישות, דכדוך וחוסר אמון במערכת. זה היה מעין כרטיס צהוב של המצביע הערבי למפלגות הערביות, שהובלעה בו גם אמירה: "אל תאיימו עלינו כל פעם עם הימין. דברו עם השטח ולא רק עם הפעילים, עשו חשבון נפש, הזרימו דם חדש במפלגות, הציגו אג'נדה ברורה וחזית אחידה, הציפו נושאים חברתיים".

האביב הערבי יוצר סיכוי לשינוי

למרות מספר הקולות הקטן שלו זכתה דעם בבחירות אלו במגזר הערבי ובכלל, אומרת אסמא אגבאריה זחאלקה, המועמדת הראשונה של דעם, "מעשרות מפגשים שהיו לי עם צעירים ערבים הבחנתי בסימנים מעודדים של מרד וצימאון לקול חדש. סייע לכך מאוד הפייסבוק, שכיום מקשר מאות אלפי צעירים כמעט ללא הפסקה עם רשתות חברתיות שאין עליהן צנזורה. אם בעבר היה תלוי אחוז החשיפה של מפלגה כמו דעם בהסכמה ובאישור של עורכי העיתונים ותחנות הטלוויזיה והרדיו, הרי כיום אנו מגיעים לעשרות אלפי אנשים מאחורי גבם ובלי אישורו של אף אחד.

"עשרות הפעילים שהצטרפו לשורותינו בעקבות הבחירות הם הסנונית הראשונה – אנו מבינים שיש אלפים שמסתכלים על דעם ככתובת וממשיכים לעקוב, עד להזדמנות להצטרף למפלגה. אנו בטוחים שהמסר של דעם, היוצא נגד ההסתגרות והבדלנות של המפלגות הערביות, מדבר אל הציבור הערבי, לעשרות אלפי הפועלים הערבים, לנוער ולנשים המופלים בחברה. יתר על כן, השינויים שמתרחשים באזור ובעיקר המהפכות של הצעירים במצרים ובטוניסיה, יכולים להוות זרז אדיר להיווצרות של כוחות פוליטיים חדשים ופתוחים גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל."

אודות אסף אדיב