האביב התורכי מבלבל את היוצרות

איסטנבול, ועמה כל ערי תורכיה, התקוממה נגד מה שכונה הדיקטטורה של "מפלגת הצדק והפיתוח", ונגד העומד בראשה, ראג'ב טייפ ארדואן. בתודעתנו, כיכר תקסים התמזגה עם כיכר תחריר, שדרות חביב בורגיבה התמזגו עם כיכר אל-עבאסיין בדמשק, ונראה היה שאנו מתבוננים בעוד אירוע מאלו שהתרגלנו אליהם מאז פרוץ האביב הערבי בחורף 2011. לא רק משום שמדובר בהפגנות ועצרות לא אלימות, אלא משום שמי שיזם אותו הם צעירות וצעירים משכילים ממעמד הביניים, אשר פסחו מעל ראשן של המפלגות המסורתיות ושל התקשורת הרשמית, והשתמשו ברשתות החברתיות לפרסום המתרחש ללא צנזורה.

למרות כל אלה, יש הבדל עצום בין המהפכות במצרים, תוניסיה וסוריה, ובין המתרחש בתורכיה. ארדואן איננו דיקטטור כל יכול כמו שהיו מובארכ ובן עלי, והוא משתמש בזרנוקי מים ולא בכדורים חיים או טילי סקאד לדיכוי המפגינים. ארדואן הוא נשיא שנבחר בצורה דמוקרטית, וזכה בהערכת עמו במהלך שנות שלטונו. הוא הצליח להוציא את תורכיה ממשבר כלכלי עמוק, ותחת שלטונו עברה הכלכלה התורכית התפתחות חסרת תקדים, והפכה לאחת הכלכלות החשובות בעולם. למרות זאת, קיים מכנה משותף בין המתרחש כיום בתורכיה ובמצרים, ואפילו בסוריה.

האסלאם הפוליטי במבחן

המכנה המשותף עם מצרים הוא מובן מאליו. "מפלגת החרות והצדק" המצרית קרובה ל"מפלגת הצדק והפיתוח" התורכית, ולמרות ההבדלים ביניהן, התנהגותו של הנשיא הנבחר מורסי מזכירה את זו של ארדואן. שניהם מייצגים את האסלאם הפוליטי, ובו זמנית אמצו את הגישה הניאו ליברלית, המעדיפה את ההון הפרטי וההפרטות על פני מדינת הרווחה ובלימת השסעים החברתיים בין עשירים לעניים. מאפיין משותף נוסף הוא השימוש ברוב שהשיגו בבחירות דמוקרטיות כדי לכפות חוקה וסגנון חיים אסלאמיים, למרות ההתנגדות החדה של "מיעוט" גדול שהוא עירוני, חילוני ורב השפעה.

יש המתארים את מה ש"מפלגת החרות והצדק" מנסה להשיג במצרים כאסלאמיזציה של המשטר. בו בזמן, ארדואן מנסה לבצע הפיכה נגד עקרונות המדינה התורכית החילונית שייסד מוסטפא כמאל אטאטורק. צעירי מצרים מתקוממים נגד הניסיון של מורסי "לגנוב" להם את מהפכת ה-25 בינואר, והם הקימו את תנועת "המרד", שאספה יותר מ-7 מיליון חתימות בדרישה שמורסי יתפטר. צעירי כיכר תקסים מפגינים כשהם נושאים את תמונת אטאטורק, ומוחים נגד החוקים החדשים של ארדואן, שהאחרון שבהם מגביל את מכירת האלכוהול ומתערב בלבוש הנשים.

המאבק הגלוי בין הזרם האסלאמי ובין הזרם החילוני, בין האסלאם הפוליטי המאמץ את הקו הקפיטליסטי, לבין הזרם החילוני הליברלי המאמץ את מדינת הרווחה, מאחד היום את האזור כולו, ומחבר בין המתרחש במצרים ותוניס למאורעות בתורכיה. זוהי הפעם הראשונה שהאסלאם הפוליטי נבחן במציאות בעודו בשלטון. כן נבחנת המשמעות החברתית של הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון". השאלה הנשאלת היא, האם הדמוקרטיה עולה בקנה אחד עם ראיית כל החילונים ככופרים, ועם פסילת אורח חייהם ותפיסת העולם שלהם, וזכותם לממש אותה כאזרחים.

למעשה מגלים היום הצעירים המהפכנים והכוחות האזרחיים עובדה לא פשוטה. ריכוזם בערים הגדולות כמו אלכסנדריה, קהיר ואיסטנבול, והעובדה שהם אימצו את דרך החיים המודרנית באמצעות מהפכת המידע וההתחברות לעולם המפותח, בעוד שרוב העם חי באזורים כפריים במצב של בערות ועוני שוחק, משחקים לידי התנועה האסלאמית. זו מסיתה את העניים נגד מעמד הביניים, את הכפר נגד העיר, את הבורות נגד המדע, ונשענת עליהם כדי להשיג רוב בבחירות דמוקרטיות. תנועת ה-6 באפריל במצרים, אשר קשרה את המאבק נגד הדיקטטור למאבקי הפועלים נגד הניצול וההפרטות במפעלי העיר אל-מחלא אל-כוברא, היא זו שמשכה את השטיח מתחת לרגלי הזרם האסלאמי. הסיסמא "לחם, חירות, צדק חברתי" היא הסיסמא המהפכנית, וניגודה של הסיסמא "האסלאם הוא הפתרון", שאינה מבטיחה חיים של כבוד, אינה מכירה בחירות במובנה הדמוקרטי, ומאמצת את הקפיטליזם החזירי, היפוכו של הצדק החברתי.

תורכיה וסוריה

אם ישנו מכנה משותף בין המתרחש בתורכיה ומצרים, זהו המאבק בין הכוחות הליברלים והשמאליים נגד האסלאם הפוליטי. ומה לגבי סוריה? אמנם ארדואן, כמו יתר מנהיגי המפלגות האסלאמיות ותנועת החמאס הנתמכות על ידי קטאר, קורא היום להפיל את משטרו של אסד ותומך במהפכה נגדו. אך לפני פרוץ המהפכה, היחסים בין המשטרים היו מצוינים, עד כדי ביטול הצורך באשרות כדי לנוע בין הארצות. לא רק אינטרסים כלכליים איחדו בין ארדואן לאסד באותה תקופה, אלא אף תמיכתם המשותפת בחמאס ומדיניות ההתנגדות לישראל.

ארדואן אימץ את "ההתנגדות" לישראל לאחר כמה אכזבות. הראשונה היתה כישלון מאמציו להצטרף לאיחוד האירופי. כאשר אירופה נחסמה בפניו הוא ניסה להפוך את תורכיה לשחקן מזרח תיכוני אזורי חדש, ובכך לכונן במידת מה מחדש את האימפריה העותומאנית. הניסיון לתווך בין ישראל לסוריה, כשהוא משתמש ביחסיו עם ישראל, היה המאמץ החשוב הראשון בכוון זה, והוא הוביל למו"מ בלתי ישיר בין נציגי אסד וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט באיסטנבול. אולם בשעה שהתורכים העריכו שהמו"מ קרוב להניב פגישה בין אולמרט לבין אסד, פתח אולמרט במבצע עופרת יצוקה ללא ידיעת ארדואן, שראה במעשה השפלה וזלזול אישי.

אירוע זה הווה את נקודת המפנה ביחסים בין תורכיה וישראל. המשט של ארגון ה- IHH האסלאמי לעזה היווה קריאת תיגר חריפה על ישראל, ועל המצור הימי והיבשתי שכפתה על עזה. וכך קרה שגם אסד וגם ארדואן השתמשו בהתנגדות לישראל כדי לגייס את הציבור במדינותיהם ולכפות את האג'נדה הפנימית שלהם – אסד כדי לכפות על העם הסורי משטר דיקטטורי המושתת על עדתיות, שחיתות והשתלטות מקורבים על משאבי המדינה. בתורכיה, לעומת זאת, העימות עם ישראל והמערב שימש כיסוי להאצת הכפייה של האג'נדה האסלאמית. בעוד שהעם הסורי קרע את המסכה מעל פני המשטר, הצעירים התורכים השתמשו בכישלונות הגדולים של מדיניות החוץ התורכית, ובהתמרמרות העממית מאופן התנהגותו של הנשיא-הסולטן, כדי לפרוץ במחאה.

המתרחש בתורכיה כיום מוכיח שהאביב הערבי לא הפך לחורף, שהמהפכה ממשיכה, ושהמהפכה הסורית איננה מזימה חיצונית. אנו נמצאים בפתחם של שינויים פוליטיים, חברתיים ואידיאולוגיים כבירים וגורליים, והם מבשרים עידן חדש. העריצות בלבוש הקפיטליסטי החזירי דוגמת מצרים ותוניסיה, אשר קשרה את גורלה בציר האמריקאי-ישראלי, נפלה, אך גם משטר העריצות העוין לישראל ולארה"ב, דוגמת סוריה, נופל. כיום מתנהלת מערכה פוליטית ואידיאולוגית בעלת חשיבות עליונה בין הכוחות האזרחיים המודרניים לבין האסלאם הפוליטי. זהו מאבק על המשמעות של הדמוקרטיה, המדינה האזרחית, ולא פחות מכך, על מקומה של המדינה ותפקידה במימוש צדק חברתי. תורכיה בדרכה המיוחדת מזריקה לאביב הערבי תוכן מהפכני, ומחזקת את המאבק הממושך לשינוי פוליטי וחברתי בעולם הערבי.

אודות יעקב בן-אפרת