האופי המעמדי והלאומי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני

Danni_Asmaהרצאה זו משלימה את הרצאתה של אסמא אגברייה זחאלקה, וביחד הן מעלות את הטענה המרכזית – ההסתגרות הלאומית מאפיינת את החברה היהודית והערבית כאחד, וככל שתימשך ההפרדה וחוסר שיתוף הפעולה, שני הצדדים ימשיכו להיפגע. במיוחד הדברים מכוונים למעמד הפועלים היהודי והערבי, שמצבם ימשיך להידרדר והם יסבלו ממדיניות ניאו-ליברלית, טייקוניזציה, עוני, העדר ביטחון תעסוקתי ואופק עתידי, כל עוד לא ייאבקו במדיניות ההפרד ומשול. אלא שמעמד הפועלים לא הפנים עדיין שהצבעה לביבי משמעותה איננה רק אג'נדה ימנית-מדינית, אלא שהיא כוללת גם את האג'נדה הימנית-כלכלית שכרוכה באותו דיכוי כלכלי-מעמדי ממנו הם סובלים.

אם מפא"י בזמנו נתנה מדינת רווחה בתמורה לפטריוטיות לאומית, היום כשלושה עשורים מאוחר יותר, החברה היהודית מקוטבת מעמדית והפערים בין מיעוט העשירים לרוב של העניים הולכים וגדלים. זאת כבר איננה מדינת היהודים אלא מדינת הטייקונים ובעלי ההון (ששולחים את ההון שעשו על חשבון הציבור לחו"ל), בה הפכה הלאומיות לעלה תאנה. הכסף שלהם חופשי ואינו יודע גבולות, רק האזרחים העניים נשארו תקועים בגבולות הלאומיים.

אבל דווקא לאור התגברות הקיטוב המעמדי והפערים בין עניים לעשירים, התעוררות ומחאת הציבור פותחות לראשונה הזדמנות היסטורית לקידום שיח אזרחי ושוויוני.

תנועת המחאה הצליחה לראשונה לשים במרכז הבמה את השאלות החברתיות-כלכליות. אולם למרות חשיבותה של השאלה החברתית-כלכלית, אשר חושפת את הזיוף של המדינה הלאומית-ציונית, גורלה של ישראל לא יוכרע על שאלה זו בלבד, אלא על השאלה המדינית ויחסה לפלסטינים ולאזרחים הערבים, ועל שאלת השתלבותה באזור. כך שאנחנו ניגשים לשאלה המדינית לא רק מתוך מניעים מוסריים, או מתוך סולידריות, אלא לאור השינויים הפנימיים והחיצוניים – התפכחות הציבור ופרוץ המחאה, לצד התחושה שהמדינה נטשה את אזרחיה לטובת ההון, מחד; והאביב הערבי מאידך. ומכאן גם הטענה שלנו שחובה על תנועת המחאה לעסוק גם בנושא המדיני.

האביב הערבי וקריסת המשטרים הדיקטטוריים אשר שיתפו פעולה עם הכיבוש הישראלי, יצרו מצב חדש בו ערכים כדמוקרטיה וצדק חברתי הם המובילים. במצב זה, לא יסכימו עוד עמים אלה להבליג ולשתף פעולה עם קיומו של הכיבוש הישראלי. מכאן נובעת המסקנה שלנו שהשאלה המדינית הפכה היום למשמעותית וקריטית אף יותר מבעבר.

לאור שינויים אלה, העובד היהודי לא יוכל לזכות בצדק חברתי ללא הפנמת המאפיינים המעמדיים של העוני, וללא התמודדות עם האופי הפוליטי של הסכסוך והחיבור בין הדרישה לצדק חברתי לבין סיום הכיבוש והאפליה של הערבים בתוך ישראל. על הפועל היהודי להפנים שעליו להתחלק עם הפועל הערבי בכל – או במדינה אחת, או בשתי מדינות שיכולות לספק ביטחון חברתי וכלכלי לאזרחיהן, ולא במדינה אחת עשירה ושנייה ענייה.

מעמד הפועלים היהודי בישראל נותר ללא כתובת פוליטית – פתח לשינוי

פעם סיפקה מפא"י אשר שלטה במפה הפוליטית לאומנות יהודית יחד עם מדינת רווחה כעסקת חבילה. גם הליכוד אשר עלה במהפך 1977 היה אמור להמשיך ולקיים את ההסכם הבלתי כתוב. אלא שמאז הוא מוביל יחד עם מפלגות מתחלפות בממשלות השונות את פירוקה של מדינת הרווחה תוך כדי השתלבות ישראל בגלובליזציה, ואימוץ מדיניות כלכלית ניאו-ליברלית ברוטלית. התוצאות ידועות לכולם, כל יום מתפרסמים נתונים נוספים בדוחות חוזרים ונשנים הממחישים את ההשלכות השונות של מדיניות זו, כאשר התמונה שעולה מהן היא של מדינה ששינתה פניה – מדינת הרווחה התחלפה במלחמת מעמדות עקובה מדם עבור רוב אזרחיה, וגן עדן למיעוט בעלי הון וטייקונים. כמו כן, קשרי הון-שלטון שפוגעים ביכולת המשילות ובדמוקרטיה, ממשלות שמונעות על ידי לחצים של לוביסטים מטעם טייקונים ובעלי ההון, מדיניות מתעדפת של הון, רווחים כלואים, מכירת משאבי מדינה במכירות חיסול לטייקונים, חברות שמרוויחות הון עתק ומשלמות אחוז מזערי של מיסים, הפרטות וצמיחת מעמד של עובדי קבלן, ריסוק העבודה המאורגנת, קיטוב מעמדי, שחיקה כלכלית, פגיעה בשירותים החברתיים, וכן הלאה, הובילו להיווצרות מדינה של עשירים, שבה הטייקונים לא משלמים מיסים באופן תקין, ולעתים קרובות בורחים ומשקיעים בחו"ל את כל הונם שנעשה על חשבון הציבור הישראלי.

התפכחות ושינויים במעמד הפועלים

כאמור שילובה של ישראל בתהליכי הגלובליזציה, עם תנועה חופשית יותר של סחורות, שירותים, והון, הביא לתהליכים הפוכים: התעשרות בעלי ההון, עליית המגזר הפיננסי – הבנקים, הבורסה, וההייטק – מחד; והתגברות מימדי העוני – פירוק מדינת הרווחה, קריסה של התעשייה המסורתית, הפרטה וריסוק העבודה המאורגנת – מאידך. שכבה שלמה של פועלי צווארון כחול במפעלי טקסטיל, פלסטיקה, מזון, וכו' התפזרה לכל עבר – מפעלים עברו לחו"ל, אחרים הופרטו, והתגברה מאד תופעת העסקה באמצעות חברות כוח האדם וקבלני משנה. במקרים רבים, בניהם של אותם פועלים היגרו לערים במרכז, והפכו להיות חלק ממעמד של שכירים בתחומי השירותים, פרטיים או ציבוריים, או עובדי קבלן בענפים אחרים. "כך הולך ונעלם לו הבסיס האנושי של תנועת הליכוד שהיה לה עד שנות ה- 90, והוא כנראה לא יחזור" מציין אבי טמקין במאמרו (גלובס, 14.1.13) בו הוא מסביר איך הליכוד שהיה זה אשר הניף את נס הדגל של מעמד הפועלים, שהיה בעיקרו מזרחי במהפך של 1977, מאבד היום את בסיסי הכוח שלו בקרב אותו מעמד של עובדי צווארון כחול מהפריפריות בצפון ובדרום. "המאסה הקריטית של בוחרי הליכוד לא באים יותר מאותו ציבור של פועלים ופועלות בפריפריה ובשכונות עוני, אלא מבוחרים חרדים, מתנחלים, ועולים מבריה"מ לשעבר, שעבורם הליכוד אינו "בית" כפי שהיה לתושבי הדרום והצפון, במשך שנים ארוכות. מה שנותר לליכוד הוא רק היסוד הימני בתחום המדיני-ביטחוני, תמונת ראי של מה שאירע למה שנחשב ל- "שמאל" בישראל עד לפי עשר שנים."

שיעורי ההצבעה הנמוכים בבחירות 2009 נמשכו כך גם בבחירות האחרונות מינואר 2013, במה שניתן לכנות "מעוזי הליכוד" והפריפריה: דימונה, קריית שמונה, שדרות, טבריה, בת ים, קריית מלאכי, מגדל העמק, אשקלון, באר שבע, ועוד. אלה היו המקומות אשר הביאו את הליכוד לשלטון בשנת 1977 ואילו כעת רק כ- 50% מבעלי זכות ההצבעה שם יצאו להצביע. אמנם בבחירות 2013 עלה אחוז ההשתתפות ל 67.8%, אך עדיין רחוק מאוד משיעורי ההשתתפות הגבוהים שהיו נהוגים בעבר ועד 1999, אז עמדו על כ – 80%.

ניר אטמור מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מצביע על הפערים הקיימים בשיעורי ההשתתפות בבחירות לפי יישובים : במקומות מבוססים ובמרכז (המדינה) שיעור ההשתתפות גבוה בהרבה מהממוצע הארצי, ולעומת זאת ביישובי הפריפריה הוא נמוך ממנו במידה ניכרת. לשיעורי ההצבעה יש זיקה גם למידת הדתיות של היישוב. "רבים מהיישובים שבהם היו שיעורי השתתפות נמוכים מהשיעור הארצי שייכים לאזור הפריפריה. לעומת זה, ליישובים שבהם היו שיעורי ההשתתפות הגבוהים ביותר בבחירות לכנסת התשע עשרה שני מאפיינים עיקריים: (א) צביון דתי/חרדי – ביישובים אלה היו שיעורי ההשתתפות גבוהים במידה ניכרת מהשיעור הארצי, לדוגמא : מודיעין עילית (94%), רכסים (91.1%), גבעת שמואל (83%), בני ברק (82.9%) . (ב) מעמד חברתי-כלכלי גבוה של האוכלוסייה – ברשויות מקומיות שאוכלוסייתן מורכבת ממעמד חברתי-כלכלי גבוה נרשמו שיעורי השתתפות גבוהים למדיי: שוהם (79.5%), , הר אדר (79.3), מודיעין מכבים-רעות (79%) ואחרים."

שיעור ההצבעה במגזר הערבי אף הוא היה נמוך בכ-10% משיעור ההשתתפות הארצי ועמד על כ-57%. אבל גם ביישובים הערביים התמונה אינה אחידה: ביישובים כגון כפר קאסם (80.2%) וסחנין (79.5%) היו שיעורי ההשתתפות גבוהים מהממוצע הארצי, ואילו ביישובים כמו טובא-זנגריה (33.3%), ג'ת (38.9%), ג'סר א-זרקא (41%), או באקה אל-גרבייה (43.3%) היו שיעורי ההשתתפות נמוכים במיוחד.

"העובדה שאין מדובר ברשויות פריפריאליות אחדות אלא בתופעה מקיפה, ממקדת את תשומת הלב בהבדלים חברתיים-כלכליים המתבטאים בפערים גדולים בהכנסות, ברמת ההשכלה, ועוד. לכך יש להוסיף אוכלוסייה גדולה של עולים חדשים, פערים תרבותיים, תחושות קיפוח וניכור הרווחים ביישובי הפריפריה. התוצאה היא הימנעות רחבת ממדים מהשתתפות בבחירות".

הליכוד שהיה הכתובת של העובדים והמזרחים, במיוחד מאז המהפך בשנת 1977, בגד במצביעיו ופגע בהם אנושות כאשר הוביל מדיניות ניאו-ליברלית קיצונית והותיר אותם ללא כתובת ובסתירה פנימית. אלון חסן, מנהיג אחד הוועדים החזקים בארץ – עובדי נמל אשדוד – סיפר בראיון להארץ שהיה קבלן קולות של הליכוד וסמוך לשנת 2005 כאשר ביבי שהיה שר האוצר החל לדבר על הפרטת הנמלים, עזב את הליכוד ועבר לתמוך בקדימה, ומאוחר יותר עבר לתמוך בעמיר פרץ ושלי יחימוביץ'.

העובדים המזרחיים נמצאים היום בשבר עמוק. הימין בו הם בטחו והצביעו לו, אחרי שהלכו בעקבות הבטחותיו של בגין, בגד בהם והפריט את מדינת הרווחה, את העבודה המאורגנת, החינוך, וכן הלאה, והפקיר אותם לכוחות השוק. מצד שני, הם בנו את הזהות שלהם כתמונת מראה לארצות ערב מהן עלו ארצה, בהתאם לסכסוך הערבי- ציוני, ובנו את זהותם סביב נאמנות טוטלית ופטריוטיות מוחלטת. אלא שזו כאמור הפנתה להם עורף לטובת בעלי ההון. הלאומיות נותרה כסמל שאיבד מתוכנו, אולם להם אין את הפריבילגיה שיש ליוצאי ארצות אירופה – חזרה לארצות מוצאם באמצעות דרכון זר ונטישת הארץ כמו עידן עופר ורבים אחרים. ההון משוחרר מכבלים וגבולות, אך העוני והאזרח הקטן כלואים בגבולות הלאומיות והפטריוטיזם.

שיעורי ההצבעה הנמוכים בפריפריה לעומת הכיכרות הומות האדם בימי בגין, אז התגייס הציבור באותן ערים להגן על מה שהיו האינטרסים שלו, מעידים לא רק על ירידה בכוחו של הליכוד. הם מעידים על התרוקנות הליכוד מתוכנו החברתי ואף על הניכור והנתק אותם חש ציבור זה – מזרחים ומעמד הפועלים, שחלקו הפך למעמד בינוני – כלפי הפוליטיקאים והמערכת הפוליטית, אשר הפסיקה לדבר בשפתם ואינה משרתת אותם. שוב מתוך טורו של אבי טמקין בגלובס: "מה המספרים האלה אומרים? לפחות הם צריכים להשתיק, פעם אחת ולתמיד, את הטענה כי אותם אזרחים יצביעו לליכוד ללא קשר עם התנהגותו בתחום הכלכלי-חברתי. עובדה היא, שכמעט מחצית מהם העדיפו להחרים את הבחירות, במקום לשוב אל הצבעתם ה- "מסורתית". אך מעבר לאמירה זו, אפשר לבחון גם את התהליך הכלכלי והחברתי שהניע אנשים אלה להימנע מהצבעה."

כאמור לאור תהליכים אלו, מצוי מעמד הפועלים המזרחי בסתירה פנימית. מצד אחד הם בנו את הזהות שלהם בסיר הלחץ של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על בסיס הפניית עורף למוצאם הערבי ועל בסיס פטריוטיות ותפיסת זהות ישראלית-מערבית שאימצו. מצד שני אותה מפלגה לה הצביעו מסורתית שינתה את פניה, נטשה את ערכיה החברתיים, והובילה את הכלכלה הניאו-ליברלית. המדינה השתנתה והם נפגעים בכל תחומי החיים. הם ניצבים מול שבר ומבוי סתום, לכודים בסתירה זו, כי מצד אחד הם נפגעים ומצד שני פוחדים משינוי וממחיר הוויתור על השתייכותם והפריבילגיות שבצדה.

מדוע אם כן, מעמד הפועלים אינו עושה את החיבור בין החברתי-כלכלי לפוליטי ?

למרות הסדקים שראינו, הפועלים עדיין לא שינו את דפוסי ההצבעה הישנים ולא הפנימו את העובדה כי הצבעה לביבי איננה כוללת רק את חיזוק האג'נדה הימנית מדינית, אלא כוללת גם את האג'נדה הימנית כלכלית – ואת המשך הדיכוי הכלכלי-מעמדי שלהם. מאז שנות השמונים ניתן לראות תהליך גידול והעמקת העוני, שיעור המשפחות העניות אשר עמד בשנת 1985 על 11.4% עלה בשנת 1995 ל- 16.8% ובשנת 2010 הגיע כמעט ל- 20% (סבירסקי, דו"ח אדווה על נטל הסכסוך).

אני מציע מספר הסברים אפשריים:

ימין – הפועלים המזרחיים שבויים בתפיסה הלאומית והגזענית – מאז 67' ועוד יותר מכך לאחר המהפך של 1977, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הנושא המרכזי בזירה הפוליטית עד כדי דחיקה לשוליים של נושאים אחרים, כמו החברתי-כלכלי. (אדווה, מחיר הכיבוש: נטל הסכסוך הישראלי-פלסטיני 2012). המצביעים המסורתיים מקרב עדות המזרח עברו תהליך של מחיקת הסממנים ה"ערביים" שלהם עד כדי שנאת ערבים, כדי להתקבל לקונצנזוס. אימוץ התפיסה הלאומית הבטיח להם את התקבלותם ל- "שבט" והבטחת זכויות היתר שניתנו ליהודים. ויתור או הטלת ספק על התפיסה הלאומית והגזענית יכולה לפגוע בזכויות היתר שלהם.

שמאל – גישה סוציאל-דמוקרטית שמפרידה בין הפוליטי לחברתי – השמאל ושלי יחימוביץ מנסים להציג אג'נדה חברתית סוציאל-דמוקרטית ולהפריד אותה מהשאלה המדינית, כדי לקרב אליהם את הציבור הזה. זה ניסיון להתעלם מכך שממשלות בישראל קמו ונפלו מאז ומתמיד על פי יחסן לשאלה הפלסטינית והמאבק בין שמאל וימין מדיני. גם התקשורת מקצה לשאלה המדינית מקום נכבד ולפחות 50% מהדיווחים מוקדשים לזירה הפוליטית. כך שללכת רק על השאלה החברתית זה לוותר על חצי מהאג'נדה, ולא להתמודד עם העובדה שאנשים מגדירים את עצמם כימניים ושמאליים לא רק במובן החברתי, אלא לפעמים אפילו יותר על פי שמאל או ימין מדיני.

ארגוני עובדים – דפוסי פעולה פריבילגיוניים – שני שליש מכוח העבודה בישראל אינו מאורגן וחסר מסורת איגוד מקצועית אמיתית, אינטרנציונליסטית ודמוקרטית (שאינה מוצנחת מעל ראש העובדים). אלה שכן מאורגנים דרך ההסתדרות, ההסתדרות הלאומית, וכוח לעובדים, מהווים מודל שלילי: הוועדים הגדולים והחזקים שפועלים מתוך הסתגרות והגנה על הקיים, תוך התעלמות מפגיעה בעובדים אחרים בכלל ובעובדים ערבים בפרט, ולמעשה שותפים ומקבעים את התפיסה הלאומית-גזענית שקיימת, ונמנעים מכל התמודדות אמיתית עם השאלה הפוליטית של הכיבוש או אפליית הציבור הערבי.

העדר תודעה מעמדית – בקרב העובדים המזרחיים בעבודה המאורגנת– מזרחים שהם דור שני ואילך התברגו היטב בתעשיות מובילות ובמשרות בשכר גבוה. שיעור משקי הבית שהכנסתם גבוהה בקרב אשכנזים הוא 54.7% , בקרב מזרחים 45.3% (לעומת 24.9% ב- 1992, מתוך דו"ח אדווה על מעמד הביניים). חלקם הגדול השתלבו במגזר הפרטי ובמגזר הציבורי, בחברות הממשלתיות, התעשייה הצבאית; ורובם קשורים במפעלים הנהנים מהישגי העבודה המאורגנת בדמות הסכמים קיבוציים המיטיבים עם העובדים כמו בחברת חשמל, הנמלים, וכדומה.

ביקורת על עמדת המחאה נגד מפלגות ועיסוק בשאלות הפוליטיות

שנתיים של תנועת המחאה, מצביעים על תהליך של התפכחות בקרב ציבור הולך וגדל שמבין ומתעניין יותר, ואשר הביע אכזבה מפוליטיקאים, תהליך שאי אפשר להחזירו לאחור. ואמנם לראשונה מזה עשרות שנים הצליחה המחאה להציב במרכז את הנושא החברתי-כלכלי. אלא שעל מנת להשיג זאת נמנעה המחאה, אז והיום, מנגיעה בשאלות הפוליטיות כגון הכיבוש והאפלייה כלפי האזרחים הערבים, ואף מתנגדת להשתתפות של מפלגות בהפגנות.

הסיבות לכך רבות ושונות, כגון הרחבה ולא פילוג של בסיס המחאה וחוסר רצון להיות מזוהה עם השמאל, אבל התוצאה הרסנית. מהיכרותנו עם הכוחות הפועלים בשטח כיום – המעברה, הלא נחמדים, תנועת מגמה ירוקה, דפני ליף ותומכיה – אנו יודעים שהם חולקים עמדה משותפת: א. שיש להפריד בין השאלה הפוליטית-מדינית לחברתית-כלכלית ב. נגד מעורבות מפלגות. הם מובילים ומעורבים במאבקים בתחום הדיור הציבורי ופעילות בשכונות, והמאבק בריכוזיות או בגז, אבל מתעלמים מהאופי הפוליטי-מעמדי של הסכסוך.

בזמן שהיא מנסה להפריד בין הפוליטי לחברתי-כלכלי, מתעלמת המחאה מהמחיר הכלכלי שמשלמת החברה הישראלית על המשך הכיבוש. ישראל מוציאה 7% מהתוצר שלה על ביטחון, לעומת 1.5% בממוצע למדינות מפותחות (הכלכלן מומי דהן). דוד ברודט בדו"ח מיוחד לבחינת תקציב הביטחון בשנת 2007 כותב, "העימות עם הפלשתינאים נעשה 'יקר' הרבה יותר, בעיקר מבחינת הסטת משאבים צבאיים מוגבלים, כגון כוח אדם ותשומת לב פיקודית, זאת באופן מתמשך ללא סיכוי משמעותי באופק".

כמו כן, פוסחת המחאה על ההזדמנות לחדד את האופי המעמדי של הסכסוך – הגידול בעוני הוא תוצר ישיר של העומס התקציבי שמטילה השליטה המתמשכת בשטחים הפלסטינים (סבירסקי, דו"ח אדווה על נטל הסכסוך). בעשור האחרון בחרו ממשלות ישראל להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון ההוצאה החברתית. הממשלה יכלה לנהוג אחרת אולם נמנעה מלעשות כן, והבחירה שלה שיקפה סדר יום פוליטי-כלכלי ניאו ליברלי.

לכן, עולה שאלה אמיתית – עד כמה מתמודדת פעילות זו בשכונות עם פעולה לשינוי תודעתי מעמדי-פוליטי ? מעבר לכך שאולי יצליחו לסחוף עוד כמה משתתפים למחאה?

להערכתנו, המחאה מנסה לחזר אחרי הפועלים והפריפריה אשר נעדרו מהזירה עד כה, ומוכנה לשלם את המחיר של ויתור על השאלות הפוליטיות ומעורבות של מפלגות או התארגנות מפלגתית אלטרנטיבית. המשמעות לכך היא ויתור על שינוי התודעה השוביניסטית של תושבי השכונות כדי לרכוש את ליבם. התופעה של הצבת אהרון מדואל בראש רשימת עיר לכולנו שהגדירה עצמה כשמאל חברתי בעבר, היא הדוגמא הטובה ביותר לכך. מדואל פעיל הליכוד נבחר להחליף את דב חנין מחד"ש, דבר זה לא יכול היה לקרות לולא היו מסיטים הצידה את השאלות הפוליטיות.

השלכות ההתנגדות להעלות את השאלה הפוליטית ומעורבות המפלגות הן מרחיקות לכת – העמקת הקיטוב המעמדי וחיזוק הימין הכלכלי מדיני. התנגדות למעורבות מפלגות מהסיבה או התירוץ שהן או מפלגת העבודה משתלטות, משמעותה כפולה – לא רק שאתה לא מתכוון לעשות שינוי פוליטי, אלא אף אתה מקבע את סדר היום הקיים של המפלגות כפי שהוא כעת.

הוויתור על המאבק לשינוי תודעתי בשכונות, משמעותו היא שהמחאה איננה מתמודדת עם הסתירה בה מצויים תושבי השכונות – כפי שתוארה למעלה – שבר, וואקום והעדר כתובת פוליטית ובכך בעצם מוביליה אינם מציעים כלים חדשים להתמודד עם הקיטוב המעמדי, העוני, וחוסר הביטחון התעסוקתי והחברתי, אלא מציעים רק פניה המלווה בביקורת לאותם פוליטיקאים שהובילו, הם ומפלגותיהם, למצב אליו הגענו.

זוהי הפקרה של הזירה הפוליטית למפלגות ולפוליטיקאים הקיימים ואף חיזוק כוחו של הימין הכלכלי והמדיני גם יחד. זהו חיזוק של מפלגות הלוויין של הימין כמו יש עתיד ואחרות, כי אין להן בעיה עם חוסר התכנית המדינית של ביבי – חוסר הנכונות שלו לעשות משהו, והן גם לא רחוקות מהאג'נדה החברתית-כלכלית שלו. כך שחוסר ההתמודדות עם התודעה הפוליטית והמעמדית של השכונות והפועלים פועל בצורה עקיפה לכך שהם ימשיכו להצביע ימין או למפלגות הלווין שלו ובכך גם יחזקו את המשך הדיכוי הכלכלי מעמדי בעצמם. כך שאם לא מתמודדים עם שינוי התודעה, משאירים את כל האוכלוסייה בידם של הימין.

ויתור על הערבים – ברחוב ובפרלמנט. אם הולכים לשכונות ונמנעים מהעלאת שאלת הכיבוש, ואת הקשר בין סיום הכיבוש לצדק חברתי, האזרחים הערביים ונציגיהם בכנסת ימשיכו להישאר מחוץ למחאה, או בהשתתפות מינורית. מה שאומר שלא לוקחים בחשבון את המאבק בין גושי הימין לשמאל, את 10-15 הח"כים הערביים, ופוגעים למעשה באפשרות להתגבר על הימין.

מכאן שאין בפעילות בשכונות התמודדות אמיתית עם שינוי תודעתי של תושביהן, שמחבר אותם לאופי המעמדי של העוני, או לאופי הפוליטי והאפליה של החברה הערבית, או לשאלת הכיבוש. זה נשאר מאבק של בעלי זכויות היתר היהודים על חלקם בעוגה, בדיוק אותו דפוס פעולה של הוועדים הגדולים, אשר אינם פועלים בסולידריות כנגד דיכוי של קבוצות אחרות בחברה, לא של עובדי הקבלן ובטח שלא לקיום תפיסה של צדק אוניברסאלי. יש כאן סכנה נוספת של גלישה לפעילות ברמה הפילנתרופית או ההומניטארית, שרק מנציחה את התודעה הנוכחית שלהם.

בכך מקבעת המחאה את המצב הקיים: המשך ההדרה של הציבור הערבי, וחיזוק עיקרון החלוקה על בסיס לאומי – זכויות יתר הנובעות מההשתייכות הדתית, לאומית, ואפילו סקטוריאלית; זאת משום שהיא מתעלמת מהעובדה שישראל נבנתה על העיקרון של אחדות יהודית בדמות מדינת רווחה, כתשובה לאיום של העולם הערבי, ולכן מקדשת את הכוח הצבאי והאחדות המזויפת. זה הדבר אשר קושר בין ירון לונדון כנציג השמאל הליברלי-חילוני לבין המתנחלים – הפחד מהעולם המוסלמי הסובב אותנו אשר נותן לגיטימציה להמשך הכיבוש והמדיניות הכוחנית של ישראל באזור.

כך שההפרד ומשול הזה בתוך המחאה בין הפוליטי לחברתי כלכלי מקבע את ההפרדה והשסע בין יהודים לערבים ונותן לימין יתרון ומשאיר לו את השליטה על הזירה הפוליטית.

סיכום: כיצד אנו פועלים – במחאה, בדעם, ובמען

דווקא במצב זה הטעות היא לברוח מהעיסוק בפוליטי ולא להציע אלטרנטיבה פוליטית.

יש היום הזדמנות היסטורית לקדם שיח אזרחי ושוויוני בישראל, הן משום השינויים התודעתיים שיצרה המחאה בשנתיים האחרונות, והן בשל הקיטוב, העוני, והקפיטליזם האכזרי אשר פותח אפשרות להקשבה וניסיון לשנות תודעה. העובדים היהודים והערבים ננטשו, ואין להם כתובת פוליטית, כך שהיום יותר מבעבר יש להם מכנה משותף, ולכן זו הזדמנות וחובה מבחינתנו להציע אלטרנטיבה פוליטית ולהיאבק על התודעה של ציבור זה.

ישנה השקפה בקרב פעילי מחאה וארגונים שונים כאילו שינוי תודעתי זה אינו אפשרי, להערכתנו זו טעות ודעה קדומה. על כן אנו פעילים בקרב מעמד הפועלים ובתנועת המחאה, ומנסים להיות שותפים בעיצוב ובהשפעה של כל תנועה חברתית ובניסיון לחבר את שאלת הכיבוש והשלום לדרישה לצדק החברתי. משום שלהערכתנו, ברגע שהתודעה אשר נוצרה במחאה, של חוסר אמון בפוליטיקאים, תחלחל מטה היא גם תבוא לידי ביטוי בהמשך לא רק בהתעצמות המחאה, אלא גם בחיפוש ובנייה של כתובת פוליטית.

מפלגת דעם הציבה אלטרנטיבה זו בפעילותה בתנועת המחאה בשנתיים האחרונות, והן בבחירות תחת הסיסמאות צדק אחד לכולם, ושלום שוויון וצדק חברתי. מאות חוגי בית ורמת הסיקור התקשורתי מעידים על הרלוונטיות של המסר הזה, גם אם הדברים לא תורגמו למספר המצביעים בפועל.

אנו פועלים גם במישור האיגוד מקצועי, באמצעות מען אשר מאגד יהודים וערבים, פונה אל העובדים בשפות שונות ובמסר אחד של סולידריות ושותפות אינטרסים, ומציג לעובדים את התפיסה שמההפרדה הלאומית/דתית שני הצדדים יוצאים נפגעים, בעוד שהמרוויח היחידי הוא המעסיק ובעלי ההון.

הפתרון היחידי צריך להיות הנכונות לחלוקת זכויות שווה. מי שלא מוכן לכך, בעצם מחזק את המשך מדיניות ההפרד ומשול של הטייקונים. אנחנו נאבקים למען התארגנות פוליטית וחלוקה מחדש של הכול, אחרת שני הצדדים יישארו בלי כלום והמרוויח יהיה הטייקון.

השאלה המדינית הפכה היום למשמעותית וקריטית. בתנאים החדשים העובד היהודי לא יוכל לזכות בצדק חברתי ללא התמודדות עם האופי המעמדי של הסכסוך, והחיבור בין הדרישה לצדק חברתי לסיום הכיבוש והאפליה של הערבים בתוך ישראל. על הפועל היהודי להפנים שעליו להתחלק עם הפועל הערבי בכל, או במדינה אחת, או בשתי מדינות שיכולות לספק ביטחון חברתי וכלכלי לאזרחיה, ולא במדינה אחת עשירה ושנייה ענייה.

החיבור לדבריה של אסמא נובע מתוך השאלה שעולה בתגובה לדבריי – למה השאלה המדינית נעלמה? והתשובה היא כי הצד הפלסטיני נטרל את עצמו, אין פרטנר פלסטיני אמיתי שמעמיד סדר יום חברתי-פוליטי אלטרנטיבי לזה של חמאס ופת"ח. שני אלה מקבעים את המצב ומונעים כל אפשרות של שינוי, אין הפגנות בשטחים כמו שרואים בברזיל, בתורכיה, ובאביב הערבי. הקיפאון הזה לא מעודד את השמאל הישראלי לחזור ולהעלות את שאלות הכיבוש למרכז הבמה.

אבל האביב הערבי שאנחנו כה מדברים עליו, ישפיע בסופו של דבר גם על הזירה הפלסטינית, שתצטרך לספוג ולהכיל את הערכים שמציע האביב הערבי, של דמוקרטיה וצדק חברתי, ולהתמודד עם הנפוטיזם והפלגנות הסיעתית הקיימים בה.

 

אודות דני בן שמחון