האיום האיראני בסכנה

רחוק מהבירה טהראן, ובלי התראה, צצה לה משום מקום ההפגנה הראשונה בעיר משהד, אחד המעוזים של משטר האייתולות באיראן, במה שנראה כגרסה חוזרת של האביב הערבי. משהד, כמו סידי בוזיד בתוניסיה, דרעא בסוריה, ומחלה אל-כוברא במצרים, היא עיר פריפריאלית, שגם בה העוני, האבטלה, השחיתות והדכוי השלטוני דחפו את האזרחים להתקומם נגד המשטר. למעט תוניסיה, אזרחי אותן מדינות חוו מלחמות אזרחים קשות שהביאו להרס מדינותיהן. המתבונן מהצד יכול היה להסיק שהעולם הערבי, השבטי והמפולג לעדות, לעולם לא יצליח להקים משטרים דמוקרטיים ומודרניים, כפי שבקשו הצעירים אשר כבשו את הככרות והפילו משטרים דיקטטורים.

מה שקורה באיראן מראה שהאביב חוזר. ב- 2009 הוא הגיח באיראן עקב זיוף תוצאות הבחירות ע"י מחנה אחמדינג'ד, ושב והתפשט מינואר 2011 ברחבי העולם הערבי כמו אש בשדה קוצים. שתי מעצמות הנפט האזוריות, סעודיה הווהאבית ואיראן השיעית הפונדמנטליסטית, עשו הכל כדי להטביע את האביב הערבי בדם. סעודיה מימנה את ההפיכה של הגנרל סיסי במצרים, ואיראן התייצבה מאחורי אסד כדי לחסל את המהפכה הסורית. האיבה לאביב הערבי משותפת למשטר הסעודי והאיראני במידה שווה, אלא שביריבות ביניהם היה נראה כי ידה של איראן על העליונה: תימן, עיראק, סוריה ולבנון יצרו את חצי הסהר השיעי שישראל כל כך חוששת ממנו.

ואז, כאשר הכל היה נראה כבר גמור – שסעודיה מסובכת עד צוואר בתימן; סוריה מחולקת בין המנצחים הגדולים, פוטין, ארדואן וחמינאי; ובלבנון סעד אל חרירי, בן בריתה של סעודיה וראש ממשלתה, כורת ברית עם חסן נסראללה מנהיג חיזבאללה – לפתע פורצים פועלים, סטודנטים וצעירים איראנים בהפגנות ומקלקלים את המסיבה. הפרדוקס הוא שדווקא הניצחון האיראני בכל החזיתות זירז את פרוץ ההפגנות הנוכחיות. בשונה מאלו שפרצו בשעת 2009, ההפגנות הנוכחיות אינן מסתפקות בדרישה לרפורמה של המשטר האסלאמי אלא קוראות להפלתו.

בחזית הדיפלומטית, נשיא איראן הרפורמיסט המתון חסן רוחאני, יכול היה לטפוח לעצמו על השכם לאחר חתימת הסכם הגרעין עם ממשל אובמה. העם האיראני שם את מבטחו בחסן רוחאני, שהפליא לעשות. בידו האחת הוא הצליח להסיר את מרבית הסנקציות הכלכליות מעל איראן, ובידו השניה הוא איפשר לקאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, לנהל את הרפתקאותיו בעיראק, סוריה ותימן. כך הוסרו הסנקציות, איראן החזירה לעצמה את מקומה בשוק הנפט, הכלכלה צמחה בבת אחת ב- 12%, והמלחמה נגד דאע"ש בעיראק ובסוריה הגיעה לסיומה.

הבעיה היתה שהצמיחה הכלכלית לא טיפטפה למטה, העם לא נהנה ממנה, והתקציב השנתי שהגיש רוחאני צמצם את הסובסידיות על מצרכי מזון ודלק. הציבור הבין שההכנסות מהנפט הופנו למימון הרפתקאותיו של סולימאני, ומשום כך צועדים אלפי איראנים שיצאו לרחובות נגד החיזבאללה, החמאס והמיליציות השיעיות בעיראק ותימן. הם מפגינים נגד המנהיגות האיראנית משום שהיא לא קבלה מהם מנדט להרפתקאותיה הצבאיות על חשבון רווחת העם.

רבים וטובים חוגגים כיום על חשבון המשטר האיראני, ובראשם הסעודים, טראמפ ונתניהו, אולם נראה כי שמחתם מוקדמת מדי. לא משום שההפגנות עוד לא התפתחו למרד כללי, אלא מפני שנפילת המשטר האיראני לא תשחק לטובת הסעודים או לטובת טראמפ ונתניהו. הקשיים הכלכליים של איראן נובעים מבעייה מבנית ממנה סובלת גם סעודיה, אף שהיא מנסה להתמודד אתה בדרך אחרת. יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן ערך הפיכת חצר בשם המודרניזציה של הכלכלה הסעודית. תכניתו 2030 נועדה להתמודד עם נסיגת מחירי הנפט מול האנרגיה המתחדשת, נסיגה שגרמה לגרעון תקציבי. אלא שפרשנים רבים מפקפקים ביכולתו לחולל את השנויים הנדרשים מבלי לזעזע את הממלכה.

למרות השוני ביניהן, סעודיה ואיראן מנהלות כלכלה דומה של משק מולאם לטובת השכבה השלטת. במקרה הסעודי מדובר על חצר המלוכה והמקורבים, ובמקרה האיראני מדובר במשמרות המהפכה והמקורבים אליהם. בשתי המדינות הממסד הדתי הוא הפוסק האחרון בכל הנוגע לחוק ולאורח החיים. משמרות הצניעות פולשים לחייהם הפרטיים של האזרחים, וחופש הבטוי מוגבל להתבטאויות שלא פוגעות במשטר, וב"רגשות הציבור". למותר לציין שהפרשנות ל"רגשות הציבור" היא בידי חכמי הדת לבדם. שתי המדינות, סעודיה ואיראן, צמאות להשקעות מבחוץ כדי לגוון את כלכלתם, אלא שמשטריהם הפוליטיים והכלכליים, השחיתות, וההגבלות הקשות על חופש המידע ועל חופש הפרט – כל אלו מבריחים את המשקיעים הפוטנציאליים. סעודיה ואיראן נסמכות על ייצוא נפט כדי לממן מדינת רווחה איסלמית, וחוסמות את המהפכה הטכנולוגית עליה נבנית הצמיחה הכלכלית של המאה ה- 21.

המהפכה התעשייתית השלישית, הבנויה על אנרגיות מתחדשות ועל האינטרנט, הפכה את כלכלות הנפט ללא רלבנטיות. בזמנים שהתעשיות המסורתיות מאבדות את מקומן לטובת התעשיות המושתתות על טכנולוגיה מתקדמת וארגיה מתחדשת, הופכים המשטרים הערבים והמשטר האיראני למכשול להתפתחות כלכלית, וחורצים את גורלם של אזרחיהם לחיים של פיגור ועוני. השורשים של האביב הערבי נעוצים עמוק בכשלון של המשטר הכלכלי הניאו ליבראלי להבטיח את רווחת האזרחים, לא רק בעולם הערבי אלא גם בכלכלות המערב ובראשן ארה"ב עצמה. העובדה שהסעודים הצליחו להכשיל את המהפכה במצרים והאיראנים את המהפכה הסורית היא ללא ספק זמנית. האביב לא יפסח עליהם.

נפילתו האפשרית של המשטר האיראני עלולה להסיר את ה"איום האסטרטגי" שנתניהו בנה עליו קריירה שלמה. הוא גם ללא ספק יפגע באופן מידי במעמדו של חיזבאללה בלבנון ושל חמאס ברצועת עזה. אלא שעוד יסתבר שהאיום האיראני היה יותר מדומה מאשר אמיתי. ישראל הייתה התירוץ של איראן, בעוד שהמטרה הייתה ונשארה הרחבת השפעתה על העולם הערבי. המהפכה האיראנית אתגרה את הממלכה הסעודית על ההגמוניה בעולם האיסלאמי, וירושלים נישאה בפיהם של האיראנים וחיזבאללה כדי לכבוש את חאלב, מוסול, צנעא וביירות.

נפילתו העתידית של המשטר האיראני תשמש זרז לנפילתם של דיקטטורות נוספות במזרח התיכון, כמו סיסי המצרי, ובן בריתו אסד הסורי, ובסופו של דבר גם של המשטר הסעודי. זה האחרון מנסה להתחמק מגורל דומה על ידי נסיון לבנות כלכלה מודרנית על בסיס משטר ארכאי, אבל זה לא יכול לעבוד. אנו נהיה עדים לכך שהאיום האיראני יוסר מעל ישראל, ובמקומו יקום איום הרבה יותר גדול: ללא נשק גרעיני, בלי אידאולוגיה פונדמנטליסטית, מצוייד בנשק הידע וחופש המידע – נוכל לכנותו איום הדמוקרטיה הערבית החדשה.

מדינת ישראל מושקעת מאוד באיומים, ויש לה צבא חזק העוסק בחיזוי האיומים האלה וההתמודדות איתם. אלא שכל הערכות המודיעין של צה"ל לא ידעו לחזות את המהפכה במצרים, כפי שלא חזו את האינתיפאדה הראשונה לפני 30 שנה. המושג חברה אזרחית ערבית, כלכלה מודרנית, משטרים דמוקרטים, כניסתו של העולם הערבי למאה ה21 באמצעות האנרגיה המתחדשת ומהפכת האינטרנט – כל אלו אינם נחשבים אפשריים. אמירתו של ראש השב"כ המצרי עומר סולימאן כי "הדמוקרטיה לא מתאימה לערבים" היא נר לרגליה של ישראל.

העובדה היא שישראל, "הדמוקרטיה היחידה במזה"ת" ומדינת הסטארט-אפ, רואה במשטרים אפלים כמו המשטר הצבאי במצרים, והממלכה הסעודית, בני ברית אסטרטגיים, ובנפילתם איום מיידי ומוחשי. בנפול המשטר האיראני תעמוד ישראל בפני פרדיגמה אזורית חדשה. כינונם של משטרים דמוקרטים במרחב הערבי תצור מציאות בה הדמוקרטיה היחידה במזה"ת תישפט על פי מה שהיא: מדינה קולוניאלית ופונדמנטליסטית, שריד של המאה הקודמת, ומי יודע, יתכן שאז האביב ידפוק גם על דלתותיה.