האפרטהייד – מה הציבור באמת רוצה

תגובת דעם מפלגת פועלים לכותרת הראשית של הארץ ב-23.10.12 

הכותרת של עיתון הארץ אכן מפחידה ומדאיגה. סקר הממומן ע"י הקרן החדשה לישראל מגלה, "רוב הישראלים תומכים במשטר אפרטהייד בארץ". התגובות ממהרות להישלף, המנהיגות הערבית נתפסת לכותרת כמוצאת שלל רב, בעוד הליברלים היהודים מביעים דאגה. זהו מסוג הסקרים השנתיים המספקים כותרת ליום אחד ומותירים רושם לימים רבים. אולם מה חדש בסקר הזה? לא הרבה. הסקר הזה מגרד את השכבה הדקה המכסה על עקרון המדינה היהודית והדמוקרטית, כשמתחתיה מתגלות שכבות שמנות של לכלוך, גזענות, ובעיקר הרבה מאוד דעות קדומות הנובעות מבורות מטמטמת.

אין להתפלא על כך. ארבע שנים של ממשלה ימנית וכנסת העוסקת בהסתה מתמדת ובחקיקת חוקים נגד האזרחים הערבים תורמים את תרומתם הנכבדת להיווצרותה של שכבת גזענות זאת מתחת לשכבת הדמוקרטיה. נוסיף לזה את ההסתה של שר הפנים נגד העובדים הזרים וההפגנות נגדם ואנו מקבלים סקר שנתי לא מחמיא במיוחד. הסקר מספר סיפור אמיתי אבל לא את כל הסיפור.

כותרתו של עיתון בעמוד ראשי יכולה להטעות. באותו בוקר עצמו פרסם העתון "ידיעות אחרונות" כותרת מעניינית לא פחות, שמאזנת את המציאות הישראלית המורכבת "כחלון: הליכוד עלול לאבד את השלטון". כחלון התייחס לתחזיות הכלכליות העומדות בפתח. לכן נשאלת השאלה: אם הציבור הישראלי רוצה כל כך באפרטהייד איך ייתכן שהוא יימנע מלבחור בביבי ושותפיו הימניים? התשובה ברורה, האפרטהייד לא מעסיק את הציבור הישראלי. מה שמעסיק אותו באמת הוא יוקר המחייה, מחירי הדיור, העוני, הפערים החברתיים, השחיתות השלטונית והזיווג בין הון לשלטון.

ההפגנות של קיץ 2011 לא קראו לגרש את הערבים לשטחי הרשות הפלסטינית, להיפך, הציבור הישראלי מאס באג'נדה הגזענית של הכנסת ויצא לרחובות למחות נגד הממשלה בשל הזלזול המוחלט שלה במכאוביו. לא מעט אנשים מרגישים שהאג'נדה הגזענית באה לכסות על ההזנחה הפושעת של שאלות בוערות כמו עוני, חנוך, בריאות, דיור ובעיקר, אי וודאות של צעירים לגבי העתיד. גם כאשר ביבי נתניהו יצא בקמפיין שלו על איראן וכשהוא הולם שוב ושוב בתחזית אפוקליפטית אודות הסכנה הקיומית המרחפת מעל ישראל הציבור דחה אותו כי חש שהוא בורח מהשאלות החברתיות הבוערות באמת.

על כן מה שעומד על הפרק בבחירות אלה אינו בעיית האפרטהייד. הנושאים המרכזיים הם שניים: השאלה החברתית והשאלה המדינית. בנושא החברתי אין הבדל בין יהודים לערבים. כולם עובדים באותם תנאים, מורים, עובדים סוציאליים, אחים בבית חולים, עובדים במפעלים, כולם עובדים שעות ארוכות עבור משכורות רעב במשק מופרט. אין מי שמאשים את הערבים בכך שהם אשמים במצב הכלכלי חברתי כפי שקורה ברוב מדינות אירופה המוכות גזענות כלפי זרים. כאן הכתובת היא הממשלה, הימין הישראלי אשר שולט זה שנים רבות ומכאן אמינות ההזהרה של כחלון.

ולגבי השאלה המדינית, ממנה בורחת גם האופוזיציה לביבי, כמו מאש, ניתן לומר בודאות סבירה שהחברה הישראלית מאסה כבר במלחמות. ועדות החקירה הרבות הן עדות לחוסר האמון של הציבור במצביאיו ובמנהיגיו, ואם היו מביאים בפניו הסכם שלום, אשר ישים סוף לסכסוך גם על בסיס ויתור על השטחים הכבושים, היה נמצא הרוב שיתמוך בו. אלא שהמנהיגות הישראלית היא פחדנית. היא מפחדת להתעמת עם המתנחלים ולעשות את אשר מוטל עליה – לפנות התנחלויות. משום כך היא מוכנה להמשיך את מצב המלחמה ולממן תקציב בטחון מנופח שבא על חשבון הרווחה, התעסוקה והעתיד של החברה.

כן הגזענות קיימת, אבל גם קיימת הכמיהה של העם לצדק חברתי ולשלום אמיתי. אלה הן שתי הברירות העומדות בסופו של דבר בפני החברה הישראלית או שלום וצדק חברתי או אפרטהייד, ואלה השאלות הרלבנטיות שעומדות בפני הבוחר.