הגיע תורם של הפלסטינים לומר את דברם

נראה שניסו כל דרך, אבל התוצאה נשארת אותה תוצאה – ביבי, כמו פוטין ואסד, נשאר כאן ואף אחד לא יזיז אותו. צריך לסייג שההשוואה לא הוגנת: פוטין שולט בצורה מוחלטת על העיתונות ומחסל מנהיגי אופוזיציה, ואסד מחסל את העם הסורי בנשק ובהרעבה. ביבי, לעומת זאת, מתמודד מול תקשורת עוינת ולמרות זאת מצליח להפנט את בוחריו. האנרגיות הדרושות כדי להביס את ביבי פשוט אינן בנמצא בחברה הישראלית. ביבי זוכה בנאמנותם של המדוכאים, אבל בעיקר בגלל העדר אלטרנטיבה פוליטית המסוגלת להתמודד איתו. ביבי ובוז'י הם בהחלט לא כוחות. זה היה ברור כבר מתחילת המירוץ.

כאשר ביבי פירק את הממשלה הוא רצה לחסל את שני מתחריו, האחים בנט את לפיד. הניתוח הצליח מעל המצופה, אבל החולה עדיין בחדר ההחייאה. מה שביבי רצה מלכתחילה זאת ממשלה יציבה שחבריה אינם קוראים תיגר על מנהיגותו. מעין חזרה על ממשלת האחדות עם מפלגת העבודה משנת 2009, שהצליחה להשלים את מלוא הקדנציה שלה. אבל כאשר אתה קורא לבחירות אתה יודע כיצד הן מתחילות אבל לא כיצד יסתיימו. מה שהתחיל כניסיון לגמד את בנט ולפיד, הוליד את הפתעת הבחירות – החיבור הבלתי צפוי בין ציפי ובוז'י שהפכו את "המחנה הציוני" למתחרה על השלטון.

ביבי והליכוד

ביבי גילה עוד דבר קטן: הליכודניקים, שאותם הוא מתעב עד כדי כך שהוא ממאן להופיע בפני וועידות המפלגה כדי להימנע מכל מגע אתם – גם הם סולדים ממנו. זוהי סלידה הדדית ומושרשת. ידידיו האמיתיים של ביבי הם הטייקונים, לעומת ראשי הוועדים הגדולים ועסקני המפלגה שהם אויביו. לא במקרה "נפלטה" (ונגנזה) ההשוואה האומללה בה דימה אותם תשדיר הבחירות למחבלי החמאס.

לרגע היה נראה בבחירות שנוצרה הזדמנות פז לחולל מהפך: שדי בהעלאה של אחוז ההצבעה של הערבים, ניצול היריבויות בין מרכיבי הקואליציה היוצאת מליברמן ועד לפיד, מליצמן ועד דרעי וישי, ועם עזרה נדיבה של נוני מוזס ו-v15 והופ – אפשר למנוע מביבי להקים ממשלה.

אולם כאשר האיום הפך לממשי והסקרים התעקשו, ביבי זעק "זאב זאב" כדי להזכיר לשבט הליכודניקים את שנאתם למערך ואת הפחד הקמאי מהערבים, וברגע האחרון הוא ניצל. יש לו אמנם 30 מנדטים אבל את השותפות עם העבודה הוא הפסיד. לראשונה בקריירה הפוליטית שלו, בסוף מערכת הבחירות הזו בנימין נתניהו נמצא במקום שממנו תמיד נזהר כמו מאש: ימין נטו.

התאבדות פוליטית

ולדברים יש את הדינמיקה שלהם. ככל ש"המחנה הציוני" התקדם בסקרים כך גדל הקיטוב ועלה ההימור. הפעם נתניהו לא השאיר שום מקום לאי וודאות. הקביעה "לא תהיה מדינה פלסטינית", והקריאה לאנשי הליכוד לבוא לעזרתו כי "הערבים יוצאים בכמויות להצביע" היו בבחינת התאבדות מדינית, אבל הביאו לו רווח פוליטי נקי. לא בכדי שאגו תומכיו של נתניהו בליל הניצחון "לא לאחדות". בלי שותף מתון ביבי נשאר חשוף בצריח, ולזה הוא לא רגיל.

הבית הלבן שוב רותח ואובד עצות. אובמה אמור לתמוך בישראל בזמן שממשלתה מודיעה כי היא נסוגה ממחויבותה למדינה פלסטינית, וראש הממשלה מתייחס לאזרחיה הערבים של מדינתו כגיס חמישי שעצם השתתפותו במשחק הדמוקרטי נתפס כאיום. זה מזכיר לאובמה את הימים האפלים בדרום ארה"ב כשהשחורים לא יכלו לממש את זכות הבחירה. הממשלה מודיעה בריש גלי כי היא מובילה את המדינה אל הלא נודע, ולצורך כך היא מוכנה להתעמת עם העולם כולו.

אבל עמדות אלו לא התגלו לפתע בשלב האחרון של מערכת הבחירות. הן לא היו מעשה של ייאוש של אדם המאבד את כסאו. חוק הלאום המפלה בצורה בוטה את האזרחים הערבים היה העילה שבעטיה פורקה הממשלה, ועמדתו של נתניהו, שפוסלת את הרשות הפלסטינית בתור פרטנר לשלום, ידועה מזמן. זה היה ביבי שהשריש בעקביות בלב הציבור את הקביעה שאם השטחים ימסרו לפלסטינים הם מיד יפלו שלל בידי חמאס ודאע"ש.

גימגומים רפים של "המחנה הציוני" מול הנימוק הזה הבהירו שאין חילוקי דעות מהותיים בין שני הצדדים: הרצוג דוגל בתורה המפא"יניקית הידועה החפצה בניהולו של "תהליך מדיני" מתואם עם ארה"ב מבלי להגיע להסכם, ואילו נתניהו רואה בגישה זאת טקטיקה מסוכנת המובילה לוויתורים "מפליגים", כפי שקרה בהסכמי אוסלו. על כן הבחירות האחרונות היו בבחינת משאל עם על עתיד השטחים הכבושים. העם אמר את דברו ואין לבוא בטענות לנתניהו.

לעומת זאת ניתן וחייבים לבוא בטענות למחנה הציוני, מרצ והרשימה (הערבית) המשותפת, שכלל לא התמקדו בשאלות העקרוניות והסתפקו בסיסמת "רק לא ביבי" – אשר החזירה לנו את ביבי בגדול. אם הרצוג מבטיח לפתור את בעיית הדיור כמשימתו העיקרית, בעוד נושא הכיבוש כלל לא עולה על הפרק, מה נלין על נתניהו?

הכדור עובר לידי הפלסטינים

אין בישראל כל אלטרנטיבה פוליטית לימין – ולכן הכדור עובר לידי הפלסטינים. אם הפלסטינים קוו שהרצוג והשמאל הציוני יצילו אותם מעצמם ומהצורך לקבל החלטות ברורות, אזי תוצאת הבחירות מעמידה אותם בפני ברירות קשות.

נכון שהועד המרכזי של אש"ף (כן, אש"ף עדיין נושם, גם אם הוא לא בועט) החליט על הפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל. אלא שהאיום הזה הוכח כלא יעיל, כי התיאום הבטחוני משרת את אבו מאזן ואת הפת"ח לא פחות משהוא משרת את ישראל, וידוע לכל שהוא ימשיך כל עוד הרשות הפלסטינית מתקיימת. הפנייה של הרשות לבית הדין הבינלאומי בהאג אמנם מהווה איום על ישראל, אבל אין בה תשובה מהותית לשאלה איך מחסלים את הכיבוש ואיך ומפרקים את ההתנחלויות.

הממשלה הבאה מתכוונת להרחיב את הבנייה בשטחי סי ולהניח לפלסטינים לנהל את ענייניהם ביתרת השטחים שישארו בידיהם ובמרכזים המאוכלסים. הרשות הפלסטינית ניזונה מכספי המדינות התורמות ומהעברת המיסים מישראל, וכידוע אין כל סיכויי שפרנסיה יוותרו על הפריבילגיות שלהם. רצועת עזה ממשיכה לדמם: מאה אלף פליטים חדשים עברו בה חורף קר בשכונות הרוסות, ואין כל ספק שהמצב עומד להתפוצץ פעם נוספת. נוכח מצב זה, כל מה שהממשלה החדשה מוכנה לעשות הוא לתת הקלות מסוימות בסגר, ותו לא.

לאור כל האמור לעיל, הרשות הפלסטינית יכולה להאשים את העם בישראל על כך שהוא קולוניאליסט וגזעני, אלא שההסבר הזה לתוצאות הבחירות קצת פשטני. נכון שהעם בישראל התרגל לחיות עם "הקוץ בישבן", כמאמר נפתלי בנט, אשר לפעמים מציק אבל בסך הכל אינו מפריע לחיים התקינים. אך הפלסטינים נושאים בחלק מ"האשמה" לתוצאות הבחירות, כי גם הם למעשה השלימו עם מצבם.

מזה למעלה מעשרים שנה שהכספים הזורמים למימון הרשות והעמותות הסמוכות לשולחנה קונות לישראלים שקט תעשייתי ואילו האידיאולוגיה הקיצונית שמציגה החמאס רק דוחפת את האזרח הישראלי לזרועות הימין. כך, בין השלמה עם הכיבוש מצד אחד ואיום חסר שיניים להשמיד את המדינה מצד שני, נתניהו יכול להמשיך לנצח בכל התמודדות עתידית.

כאן צריך להבהיר: בית הדין הבינלאומי בהאג ואובמה לא יבואו לעזרתם של הפלסטינים. אובמה, שמוכן לכרות ברית עם איראן על חשבון העם הסורי העובר שואה הגדולה בממדיה מהטרגדיה הפלסטינית, יוכל להשלים עם המשך הכיבוש. היחסים בין ישראל לארה"ב עומדים מעל לכל סכסוך אישי בין נשיא אמריקאי וראש ממשלה ישראלי. השמאל בישראל הוכיח שהוא חסר אונים, והעם בישראל לעולם לא חושב על העתיד. הוא חי את ההווה.

לכן התשובה לביבי נתניהו והימין בישראל נמצאת קודם כל בידי הפלסטינים עצמם. כעת עליהם מוטלת האחריות להפוך את הכיבוש לנושא מרכזי בזירה הפוליטית. במידה ויעשו זאת, הם יאלצו את השמאל ואת האוכלוסייה הערבית בישראל לשנות את סדר היום שלהם וליצור מחנה דמוקרטי יהודי-ערבי גדול שיעמיד את סיום הכבוש והשלום בראש סדר העדיפויות. רק כך הם יצליחו לאתגר את הימין, החוגג בימים אלה את ניצחון הפירוס שלו.

אודות יעקב בן-אפרת