ההימור הכושל של אבו מאזן

ביום שישי ה-19.7 הודיע ג'ון קרי, שר החוץ האמריקאי, על חידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים. ההודעה לא יצאה מירושלים או רמאללה, אלא דווקא מהבירה הירדנית עמאן, שהפכה לבסיס הקדמי של משרד החוץ האמריקאי באזור. קרי לא נפגש בסיבוב הנוכחי עם בנימין נתניהו, מאחר והיה ברור שלא נתניהו הוא מי שצריך להחליט. הכדור נמצא במגרשו של מחמוד עבאס, והוא זה שהתבקש לקבל את התנאים הישראלים המוכרים – מו"מ ללא תנאים מוקדמים, כלומר משא ומתן לשם משא ומתן, כנהוג מאז החתימה על הסכם אוסלו.

במשך 3 השנים האחרונות התנגד אבו מאזן להיכנס למו"מ עם ישראל ללא התחייבות מצד נתניהו – לעצור את תהליך ההתנחלות ולהכיר בגבולות 1967 כבסיס לשיחות. כידוע, נתניהו דחה את התנאים הפלסטינים, ונשאלת השאלה, האם השתנה דבר מה בעמדת ישראל שסלל את הדרך לחידוש המו"מ? התשובה לשאלה היא: השינויים באזור, ובמיוחד ההפיכה הצבאית במצרים, סללו את הדרך לשינוי.

סעודיה, אבו מאזן וההפיכה במצרים

לפני שקיבל אבו מאזן את החלטתו, זימן קרי 11 שרי חוץ ערבים, רובם ממדינות המפרץ ובראשם סעודיה, כדי לקבל את תמיכתם לצעדיו. התעמקות בפרטי הפגישה הזו, שלא זכתה לכיסוי תקשורתי רב, מגלה כי על סדר יומה עמד גם המצב במצרים והראיה לכך היא שמיד לאחר הודעת קרי, יצא עבדאללה מלך ירדן לביקור בקהיר, והוא המנהיג הראשון שעושה זאת מאז ההפיכה שהפילה את הנשיא מורסי. מה הקשר בין המצב במצרים ובין חידוש השיחות בין ישראל לפלסטינים? האם קיים מכנה משותף המחבר בין מדינות המפרץ, ארה"ב, ישראל, והרשות הפלסטינית?

המכנה המשותף קיים גם קיים, והוא מוכר וידוע, אך הפעם נוסף הצד המצרי למשוואה, ובמיוחד תבוסת האחים המוסלמים במצרים. סעודיה הצליחה בשבועות האחרונים להתגבר על האחים המוסלמים בסוריה, כאשר כפתה על הקואליציה הלאומית הסורית את האיש שלה, אחמד עאסי ג'רבא, והיא זו שתכננה ומימנה את ההפיכה הצבאית נגד הנשיא הנבחר מורסי באמצעות מפלגת נור הסלפית (המקורבת אליה), שפרשה מהברית עם האחים המוסלמים.

כשם שנפילת מובארכ היתה מכה אנושה לאבו מאזן, כך נפילת האחים המוסלמים היא מכה אנושה לחמאס. כשם שאבו מאזן איבד בזמנו את בן הברית האסטרטגי החשוב ביותר שלו בעולם הערבי עם נפילת מובארכ, כך אבדה חמאס עתה את כל קלפיה. היא גורשה מסוריה, ונמצאת במצור מכל הצדדים: מהדרום על ידי מצרים, מהצפון על ידי ישראל, ומהמזרח על ידי הרשות הפלסטינית, אשר מחכה זמן רב לחסל חשבונות עם ההנהגה בעזה.

חמאס עומדת כיום מול מסע הסתה יוצא דופן מצד מנהיגי "חזית ההצלה" המצרית, שנתנה את ברכתה להפיכה הצבאית. אלו משתמשים בחמאס כדי לפגוע בלגיטימיות של מורסי, ומאשימים אותו בכך שהיה סובלני כלפי הטרור בסיני ולכן פגע בביטחון הלאומי המצרי. גם תנועת הצעירים "תמרוד" פתחה במערכה נגד האחים המוסלמים שכותרתה "המלחמה נגד הטרור", ובכך נותנת חסות למסע הדיכוי של כוחות הביטחון המצרי נגד מנהיגים ופעילים של האחים המוסלמים. במקביל הצבא המצרי מפציץ ומציף את המנהרות, המהוות עורק כלכלי ראשי שדרכו נכנסות סחורות ממצרים לרצועת עזה.

סעודיה מקריבה את אבו מאזן

כאשר הנהגת האחים המוסלמים במצרים נמצאת בכלא, והנהגת חמאס נצורה בעזה, הגיע הזמן להדק את הסגר על חמאס באמצעות שיתוף פעולה עם ישראל. כזכור, מורסי ניצל את המלחמה האחרונה בעזה כדי לקבל תמיכה אמריקאית, כשדרש הפסקת אש בין ישראל וחמאס, ומיד לאחר מכן יצא בהכרזתו המפורסמת שבה הכריז כי הוא מעל החוקה. אגב, הכרזה זו סימנה את התחלת הסוף של שלטונו. באותה צורה סעודיה מנצלת היום את המו"מ הישראלי פלסטיני כדי להשיג תמיכה אמריקאית להפיכה הצבאית המפוקפקת במצרים. כשם שמורסי הקריב את חמאס תמורת תמיכה אמריקאית בהצהרה החוקתית הטוטליטרית, כך מקריבה סעודיה את אבו מאזן כדי לקבל את תמיכת האמריקאים במעמדה באזור ובשלטון החדש במצרים.

זוהי מדיניות כושלת, משום שעם כל הכבוד לאמריקה, ממשלות תלויות בסופו של דבר בתמיכת עמיהם. אם מורסי לא הצליח לענות על שאיפות העם המצרי, ברור שגם המשטר הצבאי בכסות הליברלית לא יצליח לעשות זאת. ובאשר לפלסטינים, כל מה שאבו מאזן ישיג הוא שחרור 100 אסירים פלסטינים שהיו צריכים להשתחרר כאשר נחתמו הסכמי השלום לפני 20 שנה, והבטחות לסיוע כספי מיוחל כל כך. כל זאת תמורת מו"מ חסר כל ערך.

הסכמת אבו מאזן לחדש את המו"מ מספקת תמיכה נוספת לציר האמריקאי שקם לתחייה אחרי ההפיכה הצבאית במצרים. כך חזרה מצרים לחיק המדינות המתונות כשהיא מחזירה לשלטון גורמים ממשטר מובארכ. יתר על כן, זוהי הזדמנות פז להעמיק את הפילוג הפנים פלסטיני, ולהכות את חמאס בגבה. לצעד זה אין כל קשר למדינה הפלסטינית ולהפסקת ההתנחלויות, מאחר ולממשלת המתנחלים הישראלית אין שום כוונה לוותר עליהן. הפלסטינים הפסידו 20 שנה במו"מ עקר שנתן כיסוי להעמקת ההתנחלות והכיבוש. כל מה שנתניהו רוצה הוא לנער מעצמו את הלחץ של דעת הקהל הבינ"ל וחלק מדעת הקהל הישראלי, ולאבו מאזן אין כל בעיה לעזור לו להיחלץ מהתסבוכת שהוא נתון בה.

ובאשר לגורל העם הפלסטיני, הוא טרם השתחרר מהאג'נדות האזוריות, שפעם מעלות את הכוח של האחים המוסלמים בסיוע קטאר, לשמחתה של חמאס ולדאבונה של הפת"ח, ופעם מעלה את הצבא המצרי בסיוע סעודי, ואז מגיעה תורה של תנועת הפת"ח לחגוג. בין שניהם נאנק העם הפלסטיני תחת עול הכיבוש, שכופה עליו עוני מחפיר, הכנסה שנתית לנפש של 2000$, ואבטלה שמגיעה ל-20%. מצב זה מחריף ככל שהאוכלוסייה הפלסטינית גדלה, וככל שההתנחלויות בולעות את המשאבים הטבעיים שלה.

חידוש המו"מ אין בו שום בשורה, מאחר ואין כל קשר בין המניעים הפוליטיים שעומדים מאחוריו לבין עתיד העם הפלסטיני. הוא משרת את הרשות הפלסטינית ואת הפת"ח מחד, ואת ממשלת נתניהו ומפלגתו הימנית מאידך, אבל אינו משרת כלל את העם הפלסטיני, ובסופו של דבר גם לא את העם הישראלי. כל הזדמנות שהוחמצה פוגעת בהזדמנות עתידית, ורק מעמיקה את חוסר האמון בין העמים וממשיכה את שרשרת ההאשמות ההדדיות.

אבו מאזן יכול היה להפסיק את המשחק המסוכן הזה, לפרק את הרשות הפלסטינית ולהחזיר את המפתחות לכובש, כדי שיתמודד ישירות עם הזעם הפלסטיני. לרוע המזל יש מי שמצאו את גן העדן שלהם ברמאללה, גם אם יתר חלקי הגדה ורצועת עזה הפכו לגיהינום של פילוג פנימי, כיבוש חיצוני, והעדר תקווה לעתיד. אבו מאזן טעה כאשר הימר על מובארכ, כמו שחמאס טעתה כאשר המרה על האחים המוסלמים. האמת היא שאף אחד לא מהמר לטובת הצד של העם המצרי ושל העם הפלסטיני, וזוהי הסיבה האמיתית לכישלון כל התוכניות שלהם.

 

אודות יעקב בן-אפרת