ההפצצה הישראלית בדמשק: אסד חוטף סטירה ומבליג

עם פרוץ המהפכה בסוריה, הודיעה ממשלת ישראל שההתרחשויות בסוריה אינן מעניינה, ושאין בכוונתה להתערב. 40 שנות השקט ברמת הגולן, ודו הקיום עם המשטר הסורי, הביאו את ישראל למסקנה שאסד עדיף על פני כל תחליף. אך בחלוף שנתיים, כאשר המורדים שולטים על אזורים נרחבים, הצבא הסורי מתפורר, והמשטר מתקשה לשרוד, המדיניות הישראלית עוברת שינוי, מפסיביות זהירה להתערבות פעילה.

התירוץ הוא חיזבאללה, בעוד המטרה האמיתית היא להשפיע על עתידה של סוריה, על אופי המשטר, ובעיקר על הברית האסטרטגית עם איראן. היחלשות המשטר ואבדן שליטתו על צפון סוריה בשטחים הגובלים עם תורכיה, עיראק ולבנון, יצרו מציאות אסטרטגית חדשה. "צבא סוריה החופשית" יצר בסיס טריטוריאלי שבו הוא יכול להקים ממשל אלטרנטיבי ולאיים על משטר אסד. התפתחות זו גרמה לחזבאללה להתערב בנעשה בסוריה, ובכך נפתחה הפרצה שישראל התגנבה דרכה.

המעורבות של חזבאללה בסוריה התחילה בהסתר, תוך שנסראללה מכחיש אותה מכל וכל. אולם הקרבות בעיירה אל-קוסייר הקרובה לחומס, והטיהור האתני של הכפרים הסוניים שמבצע חזבאללה, חשפו את מעורבותו בפני העולם. חזבאללה איבד את כל המניות הפוליטיות שלו בעולם הערבי, וה"גורו" של האחים המוסלמים, השייח יוסף קרדאווי, אף קילל אותו וקרא לאמריקה להתערב בסוריה. וכך, כאשר אסד מתמוטט ונסראללה חוטף על הראש, נוצרת הזדמנות פז לישראל להפגין את שריריה.

המעורבות הישראלית

הטענה הישראלית היא פשוטה – איננו תוקפים את המשטר הסורי, אנו דווקא מסמפתים את אסד ומוקירים את השקט שהוא הבטיח בגבול הגולן. הבעיה שלנו היא חזבאללה והנשק האיראני, המסכנים את ביטחון ישראל. אך הטיעון הזה סובל ממספר כשלים: ראשית, המחסן שהופצץ נמצא בסמוך לארמונו של אסד, ומופע זיקוקי הדי-נור הלילי הבהיל את תושבי דמשק ופגע קשות במה שנותר מאמינותו של אסד. שנית, מדוע לתקוף בלב דמשק ולא לתת צ'אנס למהלך להחלפת אסד או הפלתו, מהלך שיוביל ממילא להחלשות או אפילו נפילת חיזבאללה, שיאבד את דרכי אספקת הנשק. במקום זה בוחרת ישראל בדרך עליה ויתרו ארה"ב ואירופה מחשש לחוסר הוודאות והאנדרלמוסיה שייווצרו בתגובה.

התגובה המיידית של אסד הייתה בסך הכול מרגיעה. כמה שעות של מתח התפוגגו, ואות ההרגעה ניתן סופית כאשר נתניהו עלה על כבש המטוס בדרכו לסין. מתברר שלפני זה הוא דיבר עם פוטין (כפי שדווח באל-חייאת) והבהיר לו שישראל מכוונת דווקא לחזבאללה ולא לאסד, שיכול לישון בשקט בינתיים. פוטין העביר את המסר לאסד, וככל הנראה חזר על דרישתו לחזבאללה לא להתערב בנעשה בסוריה כפי שעשה זה לא מכבר סגן שר החוץ הרוסי בפגישה אישית עם נסראללה. ישראל יצאה בזול, אבל עם הרעב בא התיאבון, ולא ברור מה יקרה בהפצצה הבאה ומה יהיו תוצאותיה.

האמריקאים במגננה

ההפצצה בדמשק ארעה ימים ספורים לפני ביקורו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, במוסקבה. לאחר שקצין מודיעין ישראלי חשף שמשטר אסד השתמש בנשק כימי וחצה את הקו האדום של הנשיא אובמה, הבית הלבן נכנס למגננה. אובמה הודה שאכן היה שימוש בנשק כימי, אבל אין לו הוכחה ודאית מי השתמש בו, וחוץ מזה הוא שולל את האפשרות שרגלי חיילים אמריקאים ידרכו בסוריה. הוא תמיד ענה לכל הדורשים התערבות צבאית אמריקאית בסוריה, ובראשם הסנטור הרפובליקני ג'ון מקיין, שזה מסוכן ומסובך מבחינה צבאית. ההפצצה הישראלית שוב הביכה את אובמה, כי היא הוכיחה, לטענת מקיין, שטילים מתוחכמים וארוכי טווח מגמדים את הסיכון.

ביקורו של קרי הפך לגורלי. הסכסוך הסתבך, ובנוסף לשבעים אלף הרוגים וארבעה מיליון פליטים, חזבאללה וישראל מנהלים מלחמה משלהם על אדמת סוריה. לאחר שפגש את פוטין, ובילה את הלילה בדיונים עם שר החוץ לברוב, יצא קרי בהצהרה שלא אומרת כלום ומשאירה את המצב כמו שהוא: ארה"ב ורוסיה הסכימו שוב על מתווה ג'נבה מיוני האחרון, שקורא לשיחות בין המשטר לאופוזיציה. גורלו של אסד נשאר שנוי במחלוקת, בעוד האמריקאים קוראים לסילוקו, הרוסים תומכים בהישארותו.

הרוסים והאמריקאים הכריזו על כינוס ועידה בינלאומית שתוביל לשיחות בין האופוזיציה למשטר, אולם לא נקבע לה מועד וגם לא סדר יום. קרי לא מאמין שאסד יכול להיות שותף לתהליך המעבר למשטר דמוקרטי לאחר הרצח המסיבי של אזרחים חפים מפשע, בעוד שלברוב מאמין שניצחון האופוזיציה הוא מתכון לפירוקה של סוריה לקנטונים עדתיים.

כך מתנהלת לה מלחמת האזרחים הסורית על בסיס שגרה של זוועות, כאשר המשטר ממשיך בטיהור האתני, והפעם בכפר אל-בידה ובעיר באניאס, שם שחטה "השביחה" העלאווית בסכינים גברים, נשים וילדים, בעוד שכנופיות המשטר קראו לניצולים להסתלק.

כאוס פנימי

לסירוב האמריקאים להושיט סיוע צבאי לאופוזיציה הדמוקרטית יש תרומה גדולה להיווצרותו של כאוס פנימי, כאשר קבוצות מיעוט המזוהות עם אל-קאעידה נותנות את הטון, ומספקות נשק הסברתי למשטר, הטוען שהוא נלחם נגד המזימה המשותפת של אל-קאעידה והציונות. העובדה שאמריקאים מובילים קו לא ברור, בזמן שאיראן ורוסיה ממשיכות לתמוך ולחמש את המשטר, יוצרת בלבול בתוך האופוזיציה הסורית עצמה.

אחד הביטויים למצב הוא התפטרותו של מועאז ח'טיב מראשות "הקואליציה הלאומית של כוחות האופוזיציה הסורית" זמן קצר לאחר שנבחר. מייד לאחר היבחרו הסכים ח'טיב להיכנס לדיונים עם המשטר הסורי, ונענה בזלזול ובמטח טילי סקאד על אוכלוסייה אזרחית. העובדה שהמערב לא עומד מאחורי האופוזיציה ומסרב לספק לה נשק הובילה להתפטרותו, ועד כה לא נמצא לו מחליף.

הימנעות העולם מהתערבות גרמה להתפוררות כללית ולתוהו ובוהו, הפוגע גם במדינות האזור. עיראק על סף מלחמת אזרחים בין הכורדים בצפון, הסונים במערב והשיעים בדרום, ואיראן בוחשת בקדרה. לבנון מפולגת בין תומכי אסד ומתנגדיו, ותורכיה מיישרת קו עם ישראל לאחר פרשת המרמרה, ופועלת לפיוס עם מפלגת הפועלים הכורדית של אוג'לאן. המשטר הסורי מנסה לבנות מדינה עלאווית, חלק מהמורדים בצפון חולמים על אמירות אסלאמית סונית, והאופוזיציה הדמוקרטית מפלסת את דרכה באפלה.

ההפצצות הישראליות לא תורמות ליציבות באזור, ואף לא לביטחונה של ישראל עצמה. התוהו ובוהו שיצרה ישראל כאשר בחשה בלבנון ותמכה במרונים במלחמת האזרחים הוליד את חזבאללה, ועמו שנים של מלחמה עקובה מדם. גורלה של סוריה נתון אך ורק בידי אזרחיה, שהוכיחו שהם מוכנים להקריב את חייהם למען דמוקרטיה וצדק חברתי. זאת הסיבה בגללה יצאו להפגין, וזאת הסיבה למענה הם ממשיכים להלחם.

סוריה חופשית ודמוקרטית היא צו היסטורי שמכתיב האביב הערבי. כל מה שנדרש מהעולם הוא לחסוך את הסבל וההרג, ולהיענות לתביעת האופוזיציה הדמוקרטית בסוריה להתערבות באמצעות אספקת נשק ויצירת אזורי ביטחון עבור האוכלוסייה האזרחית, על מנת לאפשר לעם הסורי לחיות בשלום ובדמוקרטיה.

אודות יעקב בן-אפרת