ההתנחלויות הן הרסיס בישבן הישראלי

כאשר השווה נפתלי בנט את הפלסטינים לרסיס בישבנו של חייל גולני, הוא ללא ספק כיוון לדעת רבים בציבוריות הישראלית. מי שראה כיצד הנושא המדיני נדחק לשוליים במסע הבחירות האחרון, וכיצד תנועת המחאה חיבקה את המתנחלים, מבין שבנט אינו היחיד שחושב שעדיף לא לעקור את "הרסיס" כדי לא להסתכן בשיתוק, אלא להשאירו, דבר שיוביל לאי נוחות קלה בלבד מדי פעם. לא, לבנט שותפים רבים בכנסת ומחוצה לה.

בל נשכח שבנט חבר ללפיד בלי קושי, וכפה על נתניהו קואליציה ללא חרדים, שבה המתנחלים זוכים בשני משרדים חשובים – העבודה והשיכון – והופכים לעמוד השדרה של הממשלה. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (19.5) הביע לפיד התנגדות להקפאת הבנייה בהתנחלויות, בטענה כי "לא בטוח שעבאס הוא פרטנר לשלום". הקביעה שהסכסוך לא פתיר מקובלת על כולם, מהממשלה ועד מפלגת העבודה, והיא הפכה את השאלה הפלסטינית לרסיס בישבנה של ישראל.

מאז ביקורו של אובמה, מנסה שר החוץ שלו ג'ון קרי להתניע את המו"מ בין ישראל לפלסטינים. כל ביקוריו והפצרותיו להיכנס לדיונים רציניים לא זכו עד כה למענה רציני מצד ממשלת ישראל. בנט מודיע שהנושא הפלסטיני לא עומד על סדר היום, לפיד מחזק אותו, וציפי לבני צועקת מהצד שהיא לא תהיה עלה תאנה עבור ממשלה ימנית קיצונית. אלא שזה בדיוק מה שהיא. לבני, מצנע, פרץ ועופר שלח, כולם עלי תאנה בממשלה ימנית קיצונית, שההתנחלות היא האג'נדה הלא מוכרזת שלה. מאחר והסכסוך אינו פתיר, ניתן לגמור את המלאכה ולבנות תחת כל עץ רענן, עד שפתרון המדינה הפלסטינית יהפוך לחלום נגוז.

ניצחון המתנחלים

הניצחון של המתנחלים הוא כה גדול, עד שהם מעלים את הנושא ביוזמתם, מעמדת הכוח בה הם נמצאים, בעוד האופוזיציה מגמגמת כשהיא נעדרת כל תכנית מדינית. מעודדים מהעובדה שגושי ההתנחלויות ואריאל הפכו לקונצנזוס, המתנחלים, בתמיכת נתניהו והליכוד ביתנו, ממשיכים במסע להרחבת ההתנחלויות. בחזונם, גושי ההתנחלויות ייבלעו בתוך התיישבות ברחבי שטח סי, וכל מה שייוותר לפלסטינים הוא המובלעות שבשליטת הרשות. בעוד השמאל הישראלי ויתר על התמודדות, המתנחלים שועטים קדימה, ומבינים שמי שמסכים לגוש יסכים בסופו של דבר גם לסיפוח.

כמובן ש"הרסיס" הזה מציק קצת יותר ממה שבנט מתאר. רק אתמול נאלץ בנט לגנות את הפעולה של נעריו הסוררים בכפר אבו גוש, שרוסס בסיסמאות "ערבים החוצה"; בשבוע שעבר זה קרה בבית הקברות ביפו; ומי יודע איפה זה יקרה מחר. המעניין הוא שהשב"כ הכל יכול לא מצליח לשים את ידו ולו על חשוד אחד, והסיבה פשוטה: במציאות שבה כול המתנחלים שונאים ערבים ומאחלים ל"היעלמותם", "תג מחיר" הוא שם כולל לכל מי שרוצה להשביע את גזענותו בלי להיות חבר בארגון מסודר. וחוץ מזה, "הם עוד לא הרגו אף אחד", כפי שהסביר נתניהו בניסיון לתרץ את התנגדותו לסמן את תג מחיר כארגון טרור.

חלום העוועים של הסיפוח

אנשי השמאל שברכו על הנסיגה החד צדדית של אריאל שרון מעזה, מקבלים היום את התוצאה הטרגית של תמיכתם. שרון יצא מעזה כדי להשאיר את הגדה המערבית בידיו. כאשר החמאס השתלט על עזה, הרשות הפלסטינית הפסיקה לייצג את כלל הפלסטינים, והפרטנר הפלסטיני הפסיק למעשה להתקיים. עזה תהפוך למדינה פלסטינית אם האחים המוסלמים במצרים יפתחו את מעבר רפיח לאחיהם בממשלת חמאס; ואז, אחרי שהשאלה הפלסטינית תבוא על "פתרונה", יוכלו המתנחלים לספח את הגדה.

פתרון הסיפוח כפי שמדמיינים אותו המתנחלים הוא כמובן חלום עוועים. החלת הריבונות על הגדה, והחלת החוק הישראלי על עוד שני מיליון פלסטינים לא יסכנו עדיין את הרוב היהודי, אולם הן יהרסו את הכלכלה הישראלית ואת רמת חייהם של הישראלים. כיום מספיקים 4 מיליארד דולר כדי לקיים את הרשות הפלסטינית, וישראל לא מחויבת להשקיע בה אגורה שחוקה. אולם פירוק הרשות יאלץ את ישראל להשקיע הון עתק בפיתוח תשתיות, רשתות חינוך ובריאות, ולספק מקומות עבודה לאוכלוסייה המונה 2 מיליון בני אדם. אם ישראל לא מוכנה להשקיע בשיפור מצבם של אזרחיה הערבים הפלסטינים בתוך ישראל, היא בוודאי לא תשקיע בפלסטינים שיסופחו זה מקרוב מהגדה המערבית, ומשום כך מה שייווצר הוא משטר אפרטהייד הלכה למעשה.

הקוץ של נפתלי בנט הופך עם הזמן למורסה מוגלתית שסופה להתפשט מהישבן לכל הגוף. אין ספק שהמאמצים להכשיל את ג'ון קרי יצליחו, כפי שהצליחו עד כה לטרפד את הניסיונות הקודמים. אלא שכמו שאובמה הסביר בנאומו בבנייני האומה, הרסיס הוא שלכם וגם הישבן, ואתם לא עושים טובה לאמריקה בפתרון הסכסוך אלא רק לעצמכם. אם אתם חושבים שהעולם ימשיך לממן את הפנטזיה שלכם ולשפוך כסף לריק על הרשות הפלסטינית אתם טועים, יש גבול לכל תעלול.

ישראל נגד הזרם ההיסטורי

מאחר והרשות מאבדת את סיבת קיומה עם חלוף הזמן, דבריו של בנט ותמרוניו של נתניהו רק מקרבים את קיצה. העולם הערבי כמרקחה, והמשטרים שתמכו בה נעלמו מזמן. לאור המתרחש באזור, העולם מכייל את שעוניו המדיניים מחדש, ודעת הקהל מטהראן ועד איסטנבול, מקהיר ועד דמשק אינה מוכנה לקבל רודנות, כיבוש ופגיעה בזכויות אדם.

אפשר להתנחם בטענה שהכול כאן הוא מאבק בין שבטים שיעים וסונים, עלאווים וקופטים, אלא שבמציאות מדובר באזרחים הלוקחים את גורלם בידיהם ותובעים להצטרף למשפחת העמים כשווים בין שווים. מלחמות אזרחים הן לפעמים דרך לכינונן של אומות דמוקרטיות, ויעידו על כך ארה"ב, צרפת, איטליה וגרמניה. הערבים אינם שונים מהן.

העולם כולו עושה חשבון עם ישראל והכיבוש. מה שקורה בשטחים הכבושים הוא פגיעה חמורה בזכויות אדם, משטר אפרטהייד לכל דבר ועניין, המפלה בין מתנחלים לבין התושבים הפלסטינים, הבעלים החוקיים של הקרקע. זהו משטר המשאיר את החברה הפלסטינית בפיגור, ואינו מכבד את זכות ההגדרה העצמית, שלא לדבר על זכויות היסוד של חופש התנועה, הרכוש, העבודה, החינוך, הבריאות והדיור. סיפוח לא יכול להתקבל, לא אצל הפלסטינים, לא אצל הערבים ולא בעולם החופשי. נתניהו יודע זאת, אולם שיקוליו הפוליטיים הצרים מאפשרים למורסה הזאת להמשיך ולהתפשט.

לא הפלסטינים הם הקוץ בתחת הישראלי אלא ההתנחלויות עצמן. הן המכשול לכל הסדר עם העולם הערבי, הן העדות לאופי הגזעני של ישראל, הן הבסיס לקבוצות הפשיסטיות הפועלות כדי לחרחר מלחמה בין יהודים וערבים, הן מעודדות את השנאה לזרים באשר הם, הן מפריכות את הטענה בדבר היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, והן משאירות את החברה הישראלית כולה במצב של מלחמה מתמדת. בעיקר הן מעשה לא מוסרי ולא היסטורי, הממוטט את הבסיס לקיומה של ישראל, משום שזו רוצה לקיים מדינה יהודית על חורבנו המוחלט של העם הפלסטיני.

 

אודות יעקב בן-אפרת