החור הפוליטי השחור

נראה כי אינתיפאדת הסכינים האחרונה נתנה את אות הפתיחה לקראת הבחירות הבאות. נאומו של יצחק הרצוג בכנסת, בו כל משפט נפתח במילים "כאשר אני אהיה ראש הממשלה", לא השאיר מקום לספק. הוא הבטיח יד קשה נגד הפלסטינים המתקוממים והטיח שוב ושוב בנתניהו שסירובו לנהל מו"מ עם הפלסטינים מוביל להקמת "ישראטין". הרצוג מריח דם, והוא מסתער בכוחותיו הדלים על הטרף בלי לעשות חשבון. הוא הצהיר בצורה חד משמעית כי פניו אינן לממשלת אחדות, וביום הזיכרון האחרון לרצח רבין הוא הוריד את הכפפות ולראשונה הזכיר לביבי את "המרפסת בכיכר ציון" ואת השתתפותו בהסתה שהובילה לרצח.

ממשלה שנשענת על 61 ח"כים היא ממשלה פגיעה ביותר, ועוצמת האירועים שחווינו בשבועות האחרונים, אשר מעלה את רף החרדה של הציבור, מזמינה התקפה חזיתית נגד הממשלה במטרה להפילה. ביבי הפך פגיע כי גל האלימות האחרון שם בסימן שאלה את עיקרי תורתו המדינית שדי לנהל את הסכסוך – אין צורך או יכולת לפתור אותו. מה שקורה בימים אלה הוא רק הדגמה זעירה של מה שעלול להתרחש במידה והסכסוך הזה יגיע לידי רתיחה של ממש. הלינץ' במבקש המקלט האריתראי בבאר שבע, המתקפה כנגד אזרחים ערבים בדווים בדימונה, הירי ביהודי בקריות כי היתה לו חזות של ערבי, והחשש ההדדי של שני חלקי האוכלוסייה זה מזה – כל אלו הופכים את החיים בישראל לכאוס בלתי נסבל.

המסר של הרצוג הוא פרפראזה על המנטרה שרבין השתמש בה במסע בחירות שהעלה אותו לראשות הממשלה ב-1992 "להוציא את עזה מתל אביב" שהרצוג מתרגם ל-"להוציא את הפלסטינים מישראל". האירועים האחרונים נותנים להרצוג רוח גבית. נראה שמפלגת העבודה התאוששה מאין האונים שפקד אותה לאחר רצח רבין, כאשר במקום לעצור את מתקפת הימין היא עודדה "צו פיוס" עם המתנחלים. עתה נראה שמפלגת העבודה כבר לא מוכנה להתעלם מהשתתפותו הפעילה של נתניהו בהסתה נגד רבין, ולראשונה מאז הרצח הרצוג משתמש במשפט החמור: "הרצחת וגם ירשת". הורדת הכפפות נגד נתניהו והימין נועדה לקרב את מפלגת העבודה אל ראשות הממשלה אחרי 15 שנה של שלטון הימין, אשר הביא להתרסקותה של מפלגת העבודה ואת ישראל למצב של נידוי ופילוג פנימי.

נתניהו מצדו מתפתל כמו חיה פצועה ומחפש כל דרך להיחלץ מהסבך הפוליטי והמדיני: הוא פונה לאמריקאים, למלך הירדני וקורא להרצוג להצטרף לממשלת "חירום לאומי". בצר לו הוא אפילו פונה למוסד הקשור למפלגה הדמוקרטית האמריקאית, ומבקש שיזמין אותו לנאום כאשר יבקר בוושינגטון על פי הזמנת הבית הלבן. אבל נראה שהקערה מתהפכת על ראשו של נתניהו: הדמוקרטים זוכרים היטב את השתלחותו נגד אובמה בנאומו בקונגרס ואת ההסתה שלו נגד אזרחי ישראל הערבים בעת הבחירות. גם למדינות ערב הידידותיות נמאס מהפרובוקציות שלו באל-אקצא, והרצוג מסרב לשכב בשבילו על הגדר.

אך אליה וקוץ בה, הרצוג נשאר בלי פרטנרים ערבים. שנים של פיוס עם הימין ואף השתתפות בממשלת נתניהו יצרו תחושה מוצדקת אצל הח"כים הערבים שהם אינם רצויים כפרטנרים. גם כאשר הסיעה הערבית המשותפת מונה 14 ח"כים היא פסולת חיתון מבחינתו, והרצוג לא סופר אותה. כדי להגיע לראשות הממשלה עליו לשבור חזק ימינה, שהרי שותפיו הטבעיים בממשלה העתידית – החרדים, כולנו של משה כחלון ויש עתיד של יאיר לפיד –  כולם ימנים. ואולם, ככל שהוא חותר ימינה גם הסיעה הערבית שוברת ימינה, והדבר בא לביטוי בהתייצבות הסיעה לצדו של השייח ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, ואימוץ סדר היום הדתי-קנאי שלו לפי קריאת הקרב "אל-אקצא בסכנה".

התנהגותם של חברי הכנסת הערבים גובלת בחוסר אחריות ציבורית: הם לא מפרידים בין המאבק הצודק נגד הכיבוש לבין המטרות הדתיות והקיצוניות של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שמתנגדת לדמוקרטיה ולסובלנות. מעבר להעמקת השנאה והחשדנות בין יהודים לבין ערבים, התנועה האסלאמית פוגעת קשות בחברה הערבית עצמה מאחר והיא יוצרת אוירה של הסתגרות, טרור דתי ואלימות נגד נשים. היא גם פוגעת באינטלקטואלים ערבים ומבריחה מהקהילה את כל מי שחפץ לחיות בחברה מודרנית וחילונית. המפלגות החילוניות – בל"ד וחד"ש – נגררות אחרי התנועה האסלאמית והתעמולה של אל-ג'זירה מתוך שיקולים אלקטורליים, בדיוק כשם שהשבירה של הרצוג ימינה נובעת מהצורך לקושש קולות בימין.

היום, כאשר מפלגת העבודה מדברת על קירות הפרדה ועל וועידות אזוריות כתחליף למו"מ ישיר עם הפלסטינים, כאשר המושג "פינוי ההתנחלויות" נמחק מהלכסיקון, וירושלים "המאוחדת" היא בירת ישראל – אין כל סיכוי אמיתי לפתור את הסכסוך. כמו נתניהו, גם הרצוג מציע לנהל את הסכסוך, אבל בצורה יותר חכמה: בתמיכת הממשל האמריקאי ואירופה, ובשיתוף פעולה עם ירדן, מצרים, סעודיה והרשות הפלסטינית. הרצוג חותר למו"מ מתגלגל ואינסופי בכיסוי ערבי ובינלאומי, דבר שישחק ישירות לידי הימין הטוען בעקביות טענה אחת עיקרית: "אין פרטנר לשלום".

למרבה הצער ההתלהמות של הרשימה המשותפת והתמיכה הבלתי מותנית שלה בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית נטרלה אותה לחלוטין. הדרישה של הציבור הערבי בבחירות האחרונות מנציגיו הייתה ברורה לחלוטין: סיעה ערבית גדולה שתטפל בצרכים האזרחיים היומיומיים שלו בכנסת במקום לנופף בסיסמאות לאומניות ריקות. הבוחרים הערבים ביקשו שישתמשו במנדטים שהם העניקו לחברי הכנסת שלהם כדי לשפר את מצבם החברתי כלכלי, מבלי להתעלם מהצורך לתמוך בפתרון שיביא לקץ הכיבוש. בפועל, הם קבלו את ההיפך הגמור! הררי סיסמאות והפגנות שהנושא המרכזי שלהן אינו לאומי אלא דתי, ודווקא בגרסת דאעש. במקום שיח רציונלי שעיקרו שיח אזרחי דמוקרטי צצה פרוגרמה של החליפות האסלאמית המשיחית שתחליף את המדינה הפלסטינית הדמוקרטית והעצמאית.

כאשר הרצוג מושך לימין היהודי והרשימה המשותפת שוברת לימין הערבי, נפער באמצע חור פוליטי שחור שבולע לתוכו את כל היהודים והערבים שרוצים לשים סוף לכיבוש, מסרבים להשתתף במלחמת הדת המתחוללת מול עינינו, ושואפים לחברה שוויונית ודמוקרטית שבה יהודים וערבים זוכים לשוויון זכויות אזרחי ולאומי מלא. התחברות עתידית של הרצוג ללפיד ולחרדים לא תגרום למהפכה האזרחית והמדינית הדרושה כדי לשים קץ לכיבוש ולהביס את הימין. באותה המידה החיבור בין בל"ד וחד"ש לתנועה האסלאמית לא משרת את האזרחים הערבים. הוא מונע מאבק אפקטיבי בימין הישראלי ושולל כל בסיס של שיתוף פעולה יהודי-ערבי נגד הכיבוש ולמען דמוקרטיה.

בתקופת ההפגנות הסוערות, כאשר ההתלהמות השתלטה על הרחוב, כמה אינטלקטואלים ערבים הביעו עמדות ברורות נגד דרכה של הרשימה המשותפת. הם דחו כל שיתוף פעולה עם התנועה האסלאמית וביקרו את ההיגררות אחרי הסיסמה "אל-אקצא בסכנה". אותם אנשים הרימו את קולם גם כאשר שייח'ים אסלאמיים מנעו מרתון נשים בטירה, הורידו הצגה או אסרו על לימוד ספר שאינו תואם את השקפתם הדתית קיצונית. גם אם מועטים בינתיים, אלו הם קולות עקביים הרואים נכוחה את הסכנות הטמונות באסלאם הקיצוני, שמפורר מבפנים את עיראק, סוריה ותימן, ואינם מוכנים לשתף פעולה אתם.

גם בחברה היהודית ישנם רבים אשר מאסו במפלגת העבודה ובממסד הפוליטי הישראלי הקפיטליסטי המושחת, אשר מוביל אותנו ממלחמה לאינתיפאדה וחוזר חלילה, מבלי להציג שום אלטרנטיבה מציאותית לשלום. המבוי הסתום ש"מחנה השלום" הישראלי והרשימה המשותפת מובילים אליו מעלה את הצורך בהקמת תנועה פוליטית דמוקרטית יהודית ערבית חדשה כאלטרנטיבה ללאומנות ולמשיחיות השולטות היום בשני הקטבים. אפשר להפוך את החור השחור הזה למגנט פוליטי שימשוך לתוכו את כל הכוחות השפויים והדמוקרטים היהודים והערבים, אשר חותרים לחיים משותפים, נורמליים ושוויוניים, ואשר מאסו בסיסמה הגזענית "הם שם ואנחנו כאן" ,שאינה אלא תרגום מתחסד של המושג "אפרטהייד".

אודות יעקב בן-אפרת