מדיניות החרמת הבחירות מעמיקה את המשבר במצרים

המהפכה במצרים הגיעה לסף תהום. הכלכלה המצרית גוססת, ורזרבת המטבע הזר מספיקה לשלושה חודשים נוספים בלבד. התהליך הפוליטי, שמטרתו לבנות מחדש את  מוסדות המדינה, הגיע למבוי סתום והוא מאיים על קיום המדינה כולה. ברור ששתי הבעיות קשורות זו בזו, והצלת מצרים מבחינה כלכלית תלויה בהצלתה הפוליטית. בלי הסכמה פוליטית בין הצדדים, אין למהפכת 25 בינואר עתיד.

הפגנה נגד מורסי בפורט סעיד

צעירי מצרים המהפכנים הם מי שתבעו דמוקרטיה והתקוממו נגד משטר העריצות עד שהפילו אותו. אך, מי שקטפה את פירות הדמוקרטיה ודוחפה בכל הכוח לבחירות היא תנועת האחים המוסלמים, שהוכיחה שאין לה מתחרה. את מה שהיא מפסידה בקולות הבוחרים העירוניים היא מפצה בקולות תושבי הכפרים שרבים מהם אנלפביתים. היא הוכיחה זאת פעמיים במשאלי העם שערכה, וגם בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. לכן המהפכנים מעדיפים את הרחוב וחוששים מהקלפי, בעוד שהאחים המוסלמים, שבתקופת מובארכ שלטו ברחוב, מעדיפים היום את הבחירות ומאשימים את המפגינים בבריונות.

המשטר הדמוקרטי היטיב עם האחים המוסלמים, והם רואים את זכייתם בנשיאות וברוב בפרלמנט כמנדט להשתלט על מצרים כולה. מבחינתם, הדמוקרטיה היא שלטון הרוב על המיעוט, כלומר הנשיא לא צריך להאזין לקולות האופוזיציה אלא להוראות המדריך הרוחני של האחים המוסלמים, מחמד בדיע, ולסגנו ח'יירת א-שאטר. גישה זו רוקנה מתוכן מושגים כמו הבנות הדדיות, דיון וקונצנזוס לגבי חוקי המשחק הדמוקרטים. הנשיא מורסי טוען שהאופוזיציה צריכה לקבל את דין הדמוקרטיה, בעוד שהאופוזיציה עונה שהדמוקרטיה צריכה לקבל את דין המהפכה.

החלטות חד צדדיות של האחים

מורסי טען שחייבים לבנות את מוסדות המדינה, ועוד טען שמצרים לא תוכל לעמוד בריק הפוליטי הנוכחי, לאור בעיותיה בתחום הכלכלי ובטחון הפנים, וזה נכון. הוא הכריז על חוקי חרום שמטרתם להגיע לבחירת הפרלמנט בכל מחיר. המטרה – להמשיך את השתלטותו על הרשות הביצועית והמחוקקת, ומשם לשנות את הרשות השופטת, מה שיעניק לו שליטה מוחלטת על המדינה. כך יהפוך המשטר החדש למשטר אסלאמי, אשר יבטיח את המשכיותו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן.

זה היה המניע של מורסי כאשר נטל לעצמו סמכויות מוחלטות ללא אפשרות לערעור משפטי, פיטר את התובע הכללי, דחף לאישור החוקה החדשה בלי לשתף את האופוזיציה, ובעקבותיה ערך משאל עם על החוקה בה זכה לרוב, והחליט לערוך בחירות לפרלמנט החדש בחודש הקרוב.

ברור שצעדים אלו לא הרגיעו את האופוזיציה. זו הקימה "חזית הצלה", החליטה להחרים את הבחירות, ויצאה בהפגנות המיליונים בכל ערי מצרים ומחוזותיה, שהפכו לזירת מלחמה בה נהרגו עד כה כ- 70 איש ונפצעו אלפים. בעיני מורסי ההרוגים ובני משפחותיהם שדורשים שיכירו בהם כשהידים של המהפכה אינם אלא בריונים. בפורט סעיד הגיע הדבר למרי אזרחי, וההתנגשויות בין המשטר והתושבים מתרחבות בהתמדה. הקריאה של חזית ההצלה לחרם הבחירות, משום שטענה שחוק הבחירות הנוכחי אינו חוקי, הוסיפה שמן למדורה, מה שגרם להתגברות הקולות שקוראים להתערבות הצבא, שרק לפני שנה עמד מול ביקורת חריפה ומול קריאות מטעם המהפכנים בכיכר "להפיל את השלטון הצבאי".

ההחלטה האחרונה מה-6 למרץ  של בית הדין המנהלי, לבטל את הבחירות, משום שחוק הבחירות שאושר בבית העליון אינו מתאים להוראות בית המשפט לענייני חוקה, הצילה את המצב ולו רק באופן זמני. החלטה זו הסבה קורת רוח רבה לכל הצדדים, כולל האחים המוסלמים. התחפרות כל הצדדים בעמדותיהם הפוליטיות, ועריכת בחירות ללא השתתפות האופוזיציה היו מעצימים את הכאוס.

הבעיה היא, שהתערבות בית המשפט בפעמים קודמות לא פתרה את הבעיה ולעתים אף סבכה אותה. למשל, כאשר בית המשפט שלל את חוקיות הפרלמנט הראשון שנבחר, האחים המוסלמים הרגישו שגנבו להם את הישגם בבחירות, דבר שהוביל את מורסי ליטול לעצמו סמכויות דיקטטוריות. וכאשר בית המשפט ביטל את המועצה לניסוח החוקה, הקים מורסי מועצה חדשה, שגם בה האופוזיציה לא הכירה, מה שהחריף את המשבר ואת האנרכיה ברחובות.

לאחר שנתיים של מהפכה הנסיון מראה בבירור, שגם אם האחים המוסלמים השתלטו על הנשיאות ועל הפרלמנט, הם אינם מסוגלים לשלוט במצרים בלי שתוף פעולה מצד האופוזיציה הליברלית והשמאלית. מצד שני, אם האופוזיציה תמשיך בעמדה של אי הכרה בשלטונם של האחים המוסלמים, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה חזרת הצבא לפוליטיקה והבסת המהפכה.

החשש מהאחים המוסלמים מוגזם

החשש מאסלאמיזציה של מצרים מוגזם. מצרים איננה איראן או וונצואלה, שהכנסות הנפט שלהן מאפשרות להן לקנות תמיכה כמעט אבסולוטית מצד השכבות העניות. זוהי מדינה שעומדת על סף התמוטטות שהיתה בבסיס המהפכה מלכתחילה. האמת היא, שקשה מאוד לעשות איסלאמיזציה של מצרים, משום שהסיסמא "האסלאם הוא הפתרון" איננה תכנית מציאותית לתיקון החברה והכלכלה המצרית. הח'ליפות האסלאמית לא יכולה לשוב כל עוד מצרים זקוקה לסיוע של קרן המטבע הבינ"ל והקונגרס האמריקאי.

מה שנדרש מהאחים המוסלמים הוא לציית למדריך הרוחני החדש, כלומר לקרן המטבע, אשר מתנה את הסיוע הכספי של 5 מיליארד דולר בנקיטת צעדי צנע חריפים וקיצוצים כואבים בסובסידיות הממשלתיות בסל המזון הבסיסי. לכן על האופוזיציה לאפשר לאחים המוסלמים להראות כיצד הם מתמודדים מול האתגרים הכלכליים של מצרים ובכך לאפשר למאבק בין האופוזיציה לשלטון להפוך למאבק ישיר בין השלטון לעם, אשר אינו יכול להסכים לגזרות הכלכליות העתידיות אשר יהפכו את העניים לעניים יותר.

המאבק המעמדי מתחיל לכבוש את זירת המאבק הפוליטי. פועלי מצרים בכל המחוזות כובשים את הרחובות, לא במטרה להשתלט על השלטון, אלא בתביעות איגוד מקצועיות ברורות ומוחשיות: החל בזכות להתאגד באופן עצמאי, דרך תביעות המייצגות את כל העם המצרי, כמו העלאת שכר היסוד, הזכות לקביעות בעבודה ובטול ההעסקה הקבלנית, דרישה לתוספות שכר, שיפור בתנאי ההעסקה והבטיחות, תוספת לתקציבי הבריאות והחינוך, וכו'. תביעות אלו מייצגת את אופייה האמיתי של המהפכה, ואפשר לסכמן בסיסמא "צדק חברתי".

החשש מהאחים המוסלמים לא יכול להכתיב את התנהגות האופוזיציה המהפכנית. הבחירות הם מהישגיה החשובים של המהפכה, ורק הם מבטיחים דמוקרטיה. כל עוד החוקה מאפשרת השתתפות חופשית בבחירות, הוצאת עיתונים וחופש דעה וביטוי, הפחד מהזיופים מצד האחים המוסלמים נראה כמו עילה יותר מאשר סיבה אמתית להחרים את הבחירות, והוא מבטא בסופו של דבר חוסר בטחון בהמונים  ובבחירתם הדמוקרטית.

האופוזיציה מלאה תפקיד חיוני בחשיפת מדיניות האחים המוסלמים ובהצגת אלטרנטיבה פוליטית. פעולותיה גרמו לפילוג בין המוסלמים עצמם, לאחר שמפלגת אלנור הסלפית פרשה מהברית עם האחים. הם גרמו לשינוי גדול באוניברסיטאות המצריות, שם הפסידו האחים את שליטתם במועצות הסטודנטים לטובת המהפכנים.

האחים המוסלמים מאבדים את מעמדם לא בגלל התנהגות האופוזיציה, אלא בגלל אי יכולתה של ממשלת הישאם קנדיל לפתור את הבעיות שהאזרח המצרי סובל מהן. הוא מדוכא על ידי משרד הפנים ומנגנון הביטחון כמו בימי מובארכ, בעיית המחסור בלחם, בדלק ובגז לבישול לא נפתרה וכמוה גם בעיית המחסור בחינוך, בריאות ובטחון אישי. הפועל אינו מרגיש שיפור במצבו, והמדינה לא מתפקדת בתחומים שהיא ממונה עליהם.

מכאן, שעל האופוזיציה המצרית, ובמיוחד השמאל, להתכונן לבחירות הבאות, אם יתקיימו, במטרה להרוויח את אמון מעמד הפועלים המצרי. הפועלים הוכיחו שהם מוכנים להיאבק, יש להם מודעות פוליטית גבוהה, ובהיותם הכוח היצרני, הם הבסיס לתחיית הכלכלה המצרית. הפועלים יחד עם הצעירים יצרו את המהפכה, ובטווח הרחוק אין מי שיוכל לגנוב אותה מהם.

אודות יעקב בן-אפרת