היא הייתה שם בשבילנו

לזכרה של פליציה לנגר (1930-2018) – עורכת דין, אדם מצפוני, לוחמת לזכויות האדם וידידת אמת, הלכה לעולמה בטיבנגן שבגרמניה.

עברו שנים רבות מאז התראינו לאחרונה עם פולה, כפי שאהבנו לכנות את עורכת הדין שלנו, פליציה לנגר. אבל השנים האלו לא עמעמו את ההערכה והכרת התודה ואת הידידות העמוקה שנוצרה בינינו, שעה שלקחה על עצמה להוביל את צוות המשפטנים שהגנו על עצורי "דרך הניצוץ". היו אלה השנים המכוננות של האינתיפאדה הראשונה, 1988-1989, בשעה שהממסד כולו התגייס לרסק את המרד העממי של הפלסטינים, ובתוך כך דרס, על הדרך, את כל מי שהעז לעמוד בצד של המורדים. האסטרטגיה של "לשבור ולרסק את עצמות המתקוממים" כללה גם מסע דה-לגיטימציה של המתנגדים בתוך ישראל. עיתון "דרך הניצוץ" נכנס לאותה קטגוריה. העיתון נסגר ועורכיו נגררו זה אחר זה למרתפי החקירות. העיתונות, שציטטה את מקורותיה בשב"כ, הודיעה שמדובר ברשת טרור מסוכנת, וחבריה צפויים לקבל 40 שנות כלא.

כשפנינו לפולה שתיקח על עצמה את ההגנה עלינו, היא לא היססה לרגע. היא נכנסה לתפקיד, עם רקורד של עורכת הדין הבולטת ביותר בהגנה על אסירים פלסטינים. היה לה ניסיון רב והבנה עמוקה בדרכי פעילותן של המערכות הצבאית והביטחונית. בפגישה הראשונה עם עצורי "הניצוץ" היא קבעה בצורה חד משמעית – זאת רדיפה פוליטית של שלטון שמנסה להשליט את הסטטוס קוו של הכיבוש בכוח הזרוע. היא התייצבה לצדנו במלוא כוחה, כשהיא מבטיחה: "זה לא יהיה 40 שנה וסביר שגם לא 4 שנים". בהמשך היא שכנעה את שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, לשחרר את העצורים עד למשפט. הייתה זו פסיקתו המקוממת והתמוהה של שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק (שהתקבלה בשעתה, בביקורת ציבורית נוקבת), שמנעה את שחרורם של העצורים, וסיפקה עוד אוויר לבלון המנופח שהפריחו שירותי הביטחון.

התמיכה של פולה ברמה האנושית והמשפטית הייתה טוטאלית. היא היתה שם בשבילנו יום יום וכל היום – עם העצורים, עם החברים שנותרו בחוץ, עם הילדים והמשפחות. היא נתנה לכולם את הביטחון בצדקת הדרך, ובאפשרות לערער על האמיתות, כביכול, שהציגו שירותי הביטחון. היא הייתה משוכנעת ביכולתה לשכנע את השופטים וגם את דעת הקהל, שמדובר בתנועה פוליטית לגיטימית. ואכן, הפשרה שהובילה פולה בסופו של דבר, סיימה את הפרשה המשפטית בהודאה בעבירות משניות, ועונשי מאסר קצרים יחסית – פשרה שהוגדרה בעיתונות אז "ההר הוליד עכבר".

אחרי המשפט, ועוד לפני שחרורו של אחרון אסירי "הניצוץ", יעקב בן אפרת, החליטו פליציה לנגר, ובן זוגה, משה, להגר לגרמניה ולחיות ליד בנם מיכאל בעיר האוניברסיטאית טיבינגן. התסכול של פולה מאופיים השרירותי של בתי הדין הצבאיים, לצד התמוטטות הגוש הסובייטי והתנועה הקומוניסטית, אליה הייתה קשורה כל חייה, היו ללא ספק בעלי משקל בהחלטתה להפסיק את עבודת השטח כעורכת דין שנלחמת ראש בראש עם הכיבוש. הקייס של "דרך הניצוץ" היה, אם כן, הקייס הגדול האחרון שלה. אולי הרגישה שאחרי שדאגה לשחרורם המהיר של פעילי "הניצוץ", היא יכולה לעזוב את ישראל מתוך ידיעה שיש מי שימשיך את דרכה.

למרות המרחק והנסיגה של המאבק הפלסטיני, המשיכה פולה לפעול גם בגרמניה, והתמסרה ככל יכולתה לכתיבה והופעות ציבוריות. עד יומה האחרון הייתה חלק מהמאבק למען עתיד של שלום ישראלי פלסטיני ולמען זכויות הפלסטינים. למרות המרחק, הקשר ביננו ברמה האנושית, נותר עמוק ומשמעותי. הכרת התודה על התמיכה של פולה באותם ימים קריטיים של משפט "הניצוץ", תישאר הזיכרון החזק ביותר שלנו ממנה. יהי זכרה ברוך.

 

 

Avatar

אודות דעם מפלגת פועלים