הייל טראמפ: ציר הרשע החדש

הימין הקיצוני הצדיע לטראמפ במועל יד, ותנועת מסיבת התה רשמה לעצמה הישג היסטורי. אלא שלא רק הימין האמריקאי חגג את הניצחון. בנימין נתניהו ושותפיו מהימין הקיצוני חגגו אף הם, ובקרמלין כוססו ציפורניים באותו יום שלישי גורלי בציפיה לנצחון טראמפ, שכה טרחו ועמלו למענו.

אין ספק שנתניהו שיחק אותה: ההופעה המתריסה שלו בקונגרס נגד אובמה והתנגדותו להסכם הגרעין עם איראן הניבו רווחים פוליטיים. הפוליטיקה הבוטה וההתנהגות הפופוליסטית משתלמות במוסקבה, בתל אביב והיום גם בוושינגטון. נתניהו הימר לא רק על טראמפ אלא גם על פוטין, וכאשר פרץ המשבר בין מוסקבה לוושינגטון סביב אוקראינה, ישראל לא הססה לבחור בצד הרוסי ונמנעה מתמיכה בעמדה האמריקאית. הניצחון של נתניהו היה כפול: גם הסכם בטחוני נדיב מאוד עם הנשיא היריב, וגם סילוקו ומורשתו מהבית הלבן.

ניצחונו של טראמפ מבשר על היווצרותו של ציר רשע חדש. ארה"ב, רוסיה וישראל יכולות להוות בסיס התחלתי טוב, והמועמדים הבולטים להתרחבות מעגל התמיכה הם ארדואן, סיסי, ובלית ברירה בשאר אסד בעצמו. טראמפ לא הסתיר את אהדתו לפוטין ואף הצהיר שהוא נשיא הרבה יותר טוב מאובמה, ושניהם, טראמפ ונתניהו, זוכים לתמיכתו הנלהבת של המנטור שלהם, המיליארדר האמריקאי שלדון אדלסון. גם המדינות הסוניות ובראשם סעודיה מעודדות מנצחונו של טראמפ, לא מאהבת מרדכי כי אם משנאת המן. אמנם טראמפ שונא מוסלמים סונים, אבל הוא עוד יותר שונא את איראן, אויבתם השיעית המרה. בעוד אובמה חתם על ההסכם הגרעיני עם איראן, ומשתף אתה פעולה בעיראק על חשבון מדינות המפרץ, טראמפ מבטיח לבטל את ההסכם, ולהחזיר את השד האיראני בחזרה לבקבוק הסנקציות.

מי שחוגג יותר מכולם הוא בשאר אסד, שנצחון טראמפ הוא כשמן בעצמותיו. השיחה בין פוטין לטראמפ למחרת יום הניצחון נתנה את האור הירוק להכריע את המערכה בחאלב, ואכן אסד ופוטין עושים עבודה יסודית מאוד: הם הפציצו את כל בתי החולים בעיר, עברו לבתי הספר, ושום מכשול לא עומד בדרכם להפציץ ללא רחם את שארית האוכלוסייה האזרחית. בזמן שאובמה נוסע ברחבי העולם להכשיר את טראמפ, זה האחרון עסוק במנויי הממשל הבא, והוא מצפה מפוטין לסיים את המלאכה עד כניסתו לבית הלבן בינואר. העולם איבד עניין בסוריה, והוא עסוק באויביו מבית. חבריו של טראמפ בצרפת, איטליה, גרמניה, ובריטניה אורבים בפתח, בעוד שבפולין, הונגריה ובולגריה הם כבר הגיעו לשלטון ומשסים את אזרחיהם נגד זרים, ליברלים ותומכי האיחוד האירופי.

ההסכמות בין נתניהו, פוטין וטראמפ על גורלה של סוריה מתממשות מדי יום. פוטין וארדואן כבר הסכימו על עסקה המעניקה לתורכיה השפעה בגבולה עם סוריה על חשבון הכורדים, בני בריתם של האמריקאים, תמורת הסכמה שבשתיקה להפצצת חאלב. למעשה נתניהו, כמו ,טראמפ אינו מודאג מהמשך שלטונו של אסד. הוא דווקא נהנה לראות איך חאלב נטחנת עד דק בעוד העולם שותק, והמצור על עזה מתגמד לעומת המתרחש בסוריה. דאגתו העיקרית של נתניהו נתונה לנוכחות של איראן וחיזבאללה על אדמת סוריה, וככל שרוסיה מעמיקה את מעורבותה הצבאית בסוריה, היא דוחקת לפינה את איראן, שמאבדת את השפעתה על המשטר בדמשק, וכמוה גם חיזבאללה.

בשעה שחאלב מופצצת ללא רחם, מבקרת בדמשק משלחת רמת דרג בראשות סגן ראש ממשלת רוסיה דימיטרי רוגוזין שמטרתה להגיע להסכם כלכלי ארוך טווח עם המשטר הסורי. רוסיה מבטיחה לעצמה את עור הדב עוד לפני שניצוד, כדי שלאחר המלחמה היא תזכה בכל ההסכמים לבנייה מחדש של התשתיות בסוריה, על חשבון פרטנרים אחרים, ובראשם איראן. מתלווים לרוגוזין ראשי התעשיות הרוסיות, ששמם נשאר חסוי כדי להגן עליהם מפני הסנקציות המוטלות על מי שמנהל עסקים עם המשטר הסורי. נתניהו וטראמפ מבטיחים לרוסיה את המשך השליטה לא רק בנמל טרטוס, אלא גם בכלכלה הסורית, על חשבון איראן וחיזבאללה.

טראמפ יכול למכור לרוסים את סוריה בזול, לאפשר לנתניהו להמשיך לבנות בהתנחלויות ולהשכיח מלב העולם את הכיבוש. הוא יכול להשתלח במוסלמים ובמקסיקנים, ונתניהו יכול להמשיך בחקיקה נגד קריאת המואזין. שנאת הזרים, הברקזיט והנסיגה מהסכמים בינלאומיים (כולל ההסכם עם איראן) הם היום הקלף המנצח שמבטיח זכיה בשלטון. האזרחים מואסים בדמוקרטיה, הם שונאים את האליטות "הלבנות" הדורשות מהעם לרחם על פליטים, אבל אין להן כל רחמים כלפי בני עמם הם. נתניהו, פוטין וטראמפ מייצגים היטב את רוח התקופה והם מנופפים בסיסמא "להשיב לרוסיה / ישראל / אמריקה את גדולתה" כדי להמשיך ולתעתע באזרחיהם. קומץ העשירים ממשיך לחגוג בעוד ככל שהעניים נעשים עניים יותר, שנאתם לאחר גוברת.

כל זה טוב ויפה, אבל שוגה מי שחושב שמה שקורה בחאלב יעצר בשעריה. מי שמשלים עם מעשיהם של פוטין ושל נתניהו מזמין לעצמו את התפשטות הכאוס לתוך גבולותיו: אמנם חאלב היא זו שמופצצת, אבל אוקראינה והמדינות הבלטיות חוששות גם הן מהברית הבלתי קדושה בין טראמפ לפוטין; טראמפ ניצח את קלינטון אבל הכניס את אמריקה לכאוס ופילוג פוליטי חסר תקדים; גרמניה רואה את עצמה מבודדת, ואירופה חוששת מהחזרה לימים האפלים שלה. כרגע נראים המתינות, הסובלנות והגבולות הפתוחים כעניין של העבר, בעוד שההסתגרות והלאומנות תופסים את מקומן. אלא שאי אפשר להזיז את מחוגי ההיסטוריה אחורה, ואי אפשר ליצור קונסנזוס חברתי סביב הלאומנות ושנאת הזרים כפתרון, ולשכנע שאת הקיצוניות האסלאמית ניתן להביס באמצעות קיצוניות דתית נוצרית או יהודית, ועליונות גזעית.

בעקבות הנצחון של טראמפ הזדרזו מנהיגי העולם להודות שהגלובליזציה, שההפגנות הסוערות נגדה בסיאטל ב- 1999 בשרו את תנועות המחאה של 2011, היא אם כל רע. הגלובליזציה יצרה את פערים חברתיים עצומים, העצימה את החברות הרב לאומיות והזניחה את העובדים שנשרו לשוליי החברה. העוני והפערים החברתיים הזינו את האסלאם הקיצוני, הכשירו את התנאים להתפרצות האביב הערבי בשם החופש והצדק החברתי, בשעה שבמערב הם הזינו את התנועות הלאומניות וסללו את הדרך לנצחונו של טראמפ. ההסתגרות והלאומנות שטראמפ דוגל בהן, אינן תשובה לכוחן של החברות הרב לאומיות, שמדיניותן היא שורש הבעיה. טראמפ מציע לחזק את הקפיטליסטים האמריקאים על חשבון הקפיטליסטים האחרים, וידוע לכל שמלחמות בין קפיטליסטים רק גרמו להרס ולהרג, ולא תרמו דבר לרווחת העובדים.

הגלובליזציה היא כורח שמבטא מהפכה טכנולוגית עמוקה. את המהפכה הזו ניתן לנצל לרווחת העובדים ברחבי העולם רק על בסיס של השוואת תנאי המחיה של אסיה לאמריקה, ושל אפריקה לאירופה. הניצול המחפיר של העובד הווייטנאמי הוא הסיבה לעוניו ולכעסו של העובד האמריקאי, בעוד שהקפיטליסט מנצל את שניהם ומטפח את האיבה ביניהם. הכפר הגלובלי יוכל לשרת את כלל אזרחיו אם ינקוט במדיניות שוויונית, ידאג לשכרם של העובדים, יבטיח את חופש ההתאגדות שלהם, וייצור משטר פיסקלי מתקדם כדי לחסל את הפערים החברתיים העצומים בין מדינות ויבשות ובתוכן.

לא זו היא המדיניות של טראמפ או נתניהו הדוגלים בהורדת מיסים ובחיזוקם של בעלי ההון הפועלים למקסם רווחים על חשבון רווחת העובדים. לכן סופם של שני המנהיגים הללו ובעלי בריתם להכשל. אנו חיים בעולם מורכב, ובעיות מורכבות אינן ניתנות לפתרון ע"י הפרחת סיסמאות פופוליסטיות, שאין ביניהן לבין המציאות דבר וחצי דבר.

אודות יעקב בן-אפרת