הללויה, נתניהו מעניק שוויון לערבים

נשים ערביו קוטפות רימונים באזור רוחה, אוקטובר 2015

הביטוי "החלטה היסטורית" מתגלגל שוב ושוב על לשונם של פוליטיקאים ערבים ויהודים מכל הקשת הפוליטית. הממשלה הימנית והגזענית ביותר שידעה ישראל, אישרה תכנית סיוע בהיקף של 15 מיליארד שקל, הגדולה ביותר שהוקצתה אי פעם למגזר הערבי. איך זה יתכן?

רק אתמול הוצא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק, בצעד שנתפש על ידי כולם כהחרפת מסע הרדיפות נגד המיעוט הערבי בישראל, שנפתח עם קריאתו של נתניהו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי". נציגי עמותות השמאל מתכוננים לענוד טלאים צהובים; הספר, "גדר חיה", שעוסק ברומן בין יהודייה לערבי, נפסל על ידי משרד החינוך; מילים כמו שתולים או להבדיל ניאו פשיסטים, משתלטות על השיח הציבורי הרותח. והנה לפתע, לכמה שעות, השפיות כאילו חוזרת. כולם – ימין ושמאל, יהודים וערבים – מאוחדים מאחורי התוכנית, המתבטאת בשלוש מילות הקסם: "תיקון מנגנוני ההקצאה". אותם מנגנונים, אשר אפשרו עד כה את האפליה של המגזר הערבי, יהפכו מעתה למנגנונים יוצרי שוויון. הללויה.

המשמעות הכלכלית של התכנית טרם התבהרה, אולם תוכנה הפוליטי ברור, והוא באמת היסטורי. מדינת ישראל מכירה, בפעם הראשונה, בכך שאזרחיה הערבים הם כאן כדי להישאר. מעתה, יקצו כל משרדי הממשלה תקציבים למגזר הערבי, על פי חלקו היחסי באוכלוסייה. כפי שהגדירה זאת הפרשנית הכלכלית מירב ארלוזורוב: "לוקחים מהיהודים את מה שלא הגיע להם ונותנים לערבים את מה שכן מגיע להם." (דה מרקר, 31.12.2015) אותה ממשלה, הפועלת להדגיש את אופייה היהודי של המדינה על חשבון אופייה הדמוקרטי, משנה לפתע כיוון, ומאמצת החלטה של העדפה מתקנת לערבים, המחזקת את הפן הדמוקרטי השוויוני.

חלק מהמבקרים הערבים של התכנית טוענים שהממשלה נאלצה לקבל אותה בלחץ ארגון המדינות המפותחות (OECD) והאיחוד האירופי, וכי התוספת האמתית לתקציב תעמוד על 2.5 מיליארד שקל בלבד ולא על 15 מיליארד כפי שהוצהר. בקורת זאת, גם אם היא נכונה, אינה מגלה את כל האמת. כדי להבין כיצד נוצר קונצנזוס לאומי יהודי-ערבי סביב החלטה של ממשלה ימנית קיצונית, צריך להיכנס לנבכי המציאות הישראלית, שבה הפוליטיקה והכלכלה לא תמיד הולכות יד ביד.

חלפו עברו ימי ייהוד הארץ מבית מדרשו של בן גוריון. בכרמיאל, בנצרת עלית, שקמו כדי לבסס רוב יהודי בגליל, מתגוררות משפחות ערביות רבות שעזבו את הכפרים הצפופים כדי לזכות במרחב מחייה משופר. אפילו בעיר היהודית עפולה קום תקום שכונה של ערבים. בישראל של היום, המשולבת היטב בכלכלה הגלובלית, מתקיימות למעשה שתי מערכות נפרדות. לצד הצבא, שירותי הביטחון, והמנגנונים הפוליטיים; פועלת מערכת אזרחית, לא פחות חשובה ואסטרטגית לקיומה של המדינה. מערכת זו מנוהלת על ידי הדרג המקצועי באוצר ובבנק ישראל. כשם שהגנרלים מסתמכים על הערכות מודיעיניות, כך אנשי האוצר ובנק ישראל מסתמכים על גרפים וסטטיסטיקות. המודל הכלכלי הנוכחי לפיו פועל המשק הישראלי מעוות ואינו יעיל, בעיקר משום שעשרים אחוז מאוכלוסיית המדינה בקושי משולבים בכלכלה. ציבור זה צורך בריאות, חינוך, רווחה ותשתיות, אבל תרומתו למשק נמוכה מאוד, מאחר ואפליה ממוסדת, שנובעת ממניעים פוליטיים, דחקה אותו לשוליים. הפוליטיקאים, שבמשך שנים רבות מנעו כל שינוי מבני שיאפשר לאוכלוסייה הערבית להשתלב בכלכלה הישראלית, פעלו בניגוד להגיון הכלכלי.

מי שמכיר את תחום התעסוקה והכלכלה במגזר הערבי, יודע היטב, שמאז שישראל התקבלה לארגון OECD, ואפילו קודם לכן, משרד האוצר פועל על פי אמות מדה מקצועיות, הרחוקות ולעתים מנוגדות לעמדת הפוליטיקאים. כבר מספר שנים שהאוצר ומשרד ראש הממשלה מקצים משאבים, כדי להתמודד עם שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים ערביות בשוק העבודה. יזמים ערבים לא מחכים לממשלה, ומנסים שוב ושוב לפרוץ את דרכם הכלכלית, רבים מהם בהצלחה לא מבוטלת. ההשתלבות של בעלי מקצועות חופשיים ערבים בכלכלה הישראלית, היא מציאות קיימת. האזרח הערבי השכיל לממש את אזרחותו, למרות הסטייה הימנית קיצונית והגזענית של החברה הישראלית, ועל אפם וחמתם של הפוליטיקאים.

החלטת הממשלה החדשה, שבאה למעשה לברך על המוגמר, איננה סוף פסוק, אלא רק התחלתו. כדי להתגשם, זקוקה התכנית להרבה השקעה ורצון טוב. גם אם נניח שכל השרים יקיימו את החלטת הממשלה, ומשרדיהם יקצו תקציבים לאוכלוסייה הערבית על פי חלקה היחסי באוכלוסייה, עדין נשארת פתוחה שאלת היישום. האם ידעו נציגיה ומוסדותיה של האוכלוסייה הערבית לעשות שימוש מושכל בתקציבים שיוזרמו אליהם? שימוש מושכל בתקציבים דורש את ההשתתפות הפעילה של שלושה גורמים מקרב האוכלוסייה הערבית: הדרג הפוליטי, היינו – הרשימה המשותפת; ארגוני החברה האזרחית הכוללים את העמותות הרבות שקמו במשך השנים; והגורם השלישי החשוב מכולם – השלטון המקומי.

הקושי הגדול נובע מכך, שבמשך 40 השנים האחרונות, הלך וגדל הפער בין החברה היהודית לערבית. בעוד החברה היהודית התקדמה והתפתחה, החברה הערבית נסוגה והסתגרה. די אם נסתכל על מעמדה הירוד של האישה הערבייה, מצב החינוך, העליה בפשיעה ובאלימות בישובים הערבים, וכמובן מדדי העוני והאבטלה. למצב הקשה בו נתונה החברה הערבית יש ביטוי פוליטי. החברה הערבית נכנסה למאה ה- 21 כשהיא שמרנית ודתית יותר מאי פעם. האג'נדה הלאומנית דתית, המתבטאת בהתגייסות  המונית מאחורי הסיסמה "אל-אקצא בסכנה" שמובילה התנועה האסלאמית הצפונית, היא שנותנת היום את הטון. המפלגות הערביות והשלטון המקומי נגררים אחריה, כאשר הם משביתים את בתי הספר והשירותים המוניציפליים, בהזדהות עם מנהיג התנועה השייח' ראאד סלאח, שמטרתו להחזיר את החברה הערבית 1384 שנה אחורה, לימי הנביא מוחמד.

החזרה אל הדת חיזקה את החברה הפטריארכלית, והבחירה של ראשי מועצות על פי מפתח חמולתי, פוגעת בצורה אנושה בתפקודן של הרשויות המקומיות בכל התחומים. לכן, הצלחת התוכנית אינה מתמצית בהקצאת תקציבים, אלא תלויה בשאלה איך ישתמשו בתקציבים האלה. לדוגמא, אם התקציבים החדשים ישמשו למימוש הבטחות לקרובי משפחה, במקום למנות אנשי מקצוע בעלי כישורים, התוצאה תהיה הרסנית.

על מנת שהתכנית השאפתנית תצליח, דרושים שני שינויים בסיסיים. הראשון נוגע לפוליטיקה הישראלית, החייבת לעבור שינוי עמוק שיתאים אותה להיגיון הכלכלי. לשוויון התקציבי חייב להתלוות שנוי השיח הישראלי והגישה כלפי העם הפלסטיני, וכחלק מזה שינוי הגישה כלפי האזרחים הערבים במדינה. שילובם של הערבים בכלכלה, אינו יכול להתרחש כאשר הם מודרים מהפוליטיקה. אם המדינה רוצה לשלב את האוכלוסייה הערבית, היא לא יכולה להתייחס אל נציגיה בכנסת כבוגדים, ולהתעלם מקיומם. ללא שילובם הפוליטי של הערבים, תהפוך תכנית המיליארדים ל"דיו על הנייר" כמאמר הפתגם הערבי.

השנוי השני, שהוא לא פחות חשוב, חייב להתרחש בתוך החברה הערבית. מה הטעם לדבר על תקציבי תרבות, כאשר ספרים והצגות של אמנים ערבים מצונזרים על ידי מוסדות השלטון המקומי? מה הטעם בתחבורה ציבורית, אם נשים נדרשות להישאר בבית, ואסור להן לעסוק בספורט או לצפות במשחקי כדורגל? איך אפשר לעודד את הנוער להיפתח לעולם המודרני, כאשר המערב מוצג ככופר וחוטא? באותה מידה שהממשלה לא יכולה להחליט על שוויון ובו בזמן להסית לגזענות, כך גם המנהיגות הערבית אינה יכולה לדרוש שוויון כאשר היא אינה מכירה בשוויון בין גברים לנשים, בחופש הביטוי והיצירה, ובזכותו של כל אזרח לחיות על פי אמונתו, ולאו דווקא על פי תכתיבי הדת והמסורת.

למרות כל האמור לעיל, יש מקום לאופטימיות. החלטת הממשלה מראה כי דוגמה ואידאולוגיה גזענית אינם בסיס למדיניות. מצד שני היא משקפת את השאיפה של האזרח הערבי לממש את אזרחותו, על אפם ועל חמתם של המטיפים לשנאה ופירוד. החלטת הממשלה מסמלת יותר מכל את העובדה, שלמרות השסע והפילוג, החברה הישראלית משנה את פניה, ומתקדמת אט אט, באופן פרדוקסלי, לקראת שוויון אזרחי, שגם אלף חוקים ואיסורים לא יצליחו למנוע.