מתוך הסמינר הרעיוני של דעם "מחאה ומהפכה" שנערך בנצרת, ביוני 2012
הקדמה
לא במקרה הונפו דגלים סורים בכיכר התחריר בקהיר עם היוודע תוצאות הבחירות במצרים. המהפכה בסוריה, המהווה המשך טבעי לאביב הערבי, עומדת מול משטר שהתגלה כמשטר הערבי הרצחני ביותר, שמוכן להטביע את כל בני ארצו בדם רק כדי לשרוד. העמים הערבים המתקוממים נגד המשטרים שלהם, מייחלים לניצחון העם הסורי.
בשאר אסד הצעיר, הרופא בעל החינוך המערבי וחובב האינטרנט, טובח באזרחיו הרבה יותר ממה שטבח בהם אביו לפניו בחמה בשנת 1982. בשאר הורג אותם ברחבי סוריה, וכל האמצעים כשרים: טילים מהליקופטרים, פגזי טנקים ומרגמות, שרפה, וגם בסכינים וגרזנים הוא לא בוחל. זה לא מונע ממנו לטעון שהוא מייצג את העם הסורי, את החילוניות, הקידמה והרפורמות, את העמידה האיתנה נגד האימפריאליזם ואת הנכונות לפיוס עם האופוזיציה. להצדקתו הוא טוען כי משטרו עומד מול מזימות חיצוניות ציוניות-אמריקאיות, משולבות בטרור איסלמי. הוא לא התבייש לבקר בחומס אחרי שלא השאיר בה אבן על אבן. בשאר, כפי שאומרים בערבית, רוצח את הנרצח ומשתתף בהלוויתו.
מול המשטר הרצחני הזה עומד הרוב המכריע של העם הסורי, שמתמודד עם בשאר בעיקר בידיים חשופות, בהפגנות בלתי חמושות מלוות בריקודי דבקה, ונמצא במצב של הישרדות. מי שגרם למיליטריזציה של המחאה היה אסד עצמו, שהתחיל להפעיל את צבאו נגד האזרחים הבלתי חמושים. צבא סוריה החופשי הוקם בתגובה לדיכוי הרצחני של אסד על ידי פורשים מהצבא הרשמי, ואינו משתווה בכוחו לצבא אסד.
אם בתחילת ההתקוממות אסד יכול היה לטעון שלפחות 50% מהסורים עומדים אתו, היום זה לא המצב. הסוחרים של דמשק שניסו לשמור על עמדה ניטראלית בשנה הראשונה של ההתקוממות, כבר שובתים נגדו; חלב – העיר השניה בגודלה, על הקמפוס שלה, הפכה לזירת קרבות קשה. ככל שחולף הזמן, אסד נשען יותר ויותר רק על כוחותיו המזוינים, שהולכים ומתפלגים אף הם לטובת הצבא החופשי. מתוך 23 מיליון סורים, הרוב הגדול, ובראשם האיכרים והעניים המהווים את שולי החברה, הגיעו למצב שבו הם מעדיפים את המוות על פני חיים עם ראש מורכן תחת משטר שכופה עליהם עוני, פיגור, שחיתות ועריצות. לפי הערכות, עד כה נהרגו כ-20 אלף אזרחים, ומאות אלפים הפכו לפליטים בארצם או בתורכיה וירדן השכנות.
המשטר מאשים את המתקוממים שהם נוטים לאסלאם הקיצוני ולעדתיות. לחלופין הוא מנסה לטעון שאת מעשי הרצח מבצעות כנופיות של אל-קאעידה המסתננות מבחוץ. לגבי הטענה האחרונה, המשטר לא הצליח להביא אפילו בדל של ראיה. לגבי הטענה הראשונה, האמת היא שהמשטר, ששולט במנגנוני הביטחון, במנגנונים הפוליטיים ובכלכלה, הוא זה שדחף את האזרחים הסורים לזרועות האסלאם ולזרועות העדתיות והמשפחתית, כאשר מנע כל פעילות פוליטית או התארגנות עצמאית, ואפילו מפגשי דיון אידיאולוגיים. כך הפכו האסלאם והעדתיות תחליף למדינה אדישה עד עוינת.
ובעיקר, משטרו של אסד הוא זה שהנציח את הכיתתיות כאשר התבסס על הכת העלווית, ובתוכה על משפחתו הקרובה, ואפילו בתוך המשפחה ביצע טיהורים. ולמרות זאת ההתקוממות מקיפה את כל העדות – שמאל, ליברלים, אסלאמים ודמוקרטים – כולם רוצים לשים קץ לשלטון הרודני בן 42 השנים של משפחת אסד.
